בשבע 151: בשבע עיניים

, כ"א בחשון תשמ"ח

אפקט פסיפלורה
שמואל אדלמן

עידן התמימות בו העולם היה מחולק בצורה חדה וברורה בין שותי מיץ תפוזים לשותי מיץ אשכוליות,בין אוכלי גלידת שוקו לגלידת ווניל, עבר ובטל מן העולם. אל המדף הצטרפו בזה אחר זה, שלל פירות, טעמים וצבעים ממינים שונים, אשר לא שערום אבותינו מעולם, משאירים אותנו מפולגים ונבוכים אל מול השפע שנחת עלינו.
ואולם, מי שעוקב אחרי קצב השינויים המהיר יגיע למסקנה חד משמעית כי הפרי אשר כבש את חיינו בסערה, פרי שאך לפני שנים ספורות איש לא ידע כיצד לאיית וכיצד להגות נכונה, הוא הפסיפלורה. שתיה קלה בתוספת פסיפלורה, גלידת פסיפלורה, סורבה או מוס פסיפלורה, טורט, עוגה, פאי, מעדן חלב, וכמובן תה פסיפלורה. אם חלילה הכתימה הגלידה הנ"ל את בגדיכם -אל דאגה, תוכלו לכבס עם מרכך כביסה פסיפלורה לרחוץ ידיים בסבון פסיפלורה, למרוח את גופכם בקרם פסיפלורה ולהתבשם בבושם –ניחשתם נכון - בניחוח פסיפלורה. ישנן אפילו יחידות נופש שאמצו את השם "יחידות פסיפלורה" ומי שמתמצא בטוקבקים ימצא כי פסיפלורה הפכה לכינוי נפוץ ברשת.

מה גרם לה לפסיפלורה להשתלט על חיינו? האם הפוזה של איש העולם הגדול המתלווה למשמע צלילו של השם הכאילו מודרני הזה? האם שוב רקם השלטון מזימה שתסיט את תשומת הלב הציבורית מהעניינים החשובים באמת למחול הפסיפלורה? אולי פשוט מדובר בתופעה הכל-כך ישראלית, של ריצת עדר מטורפת לעבר מה שנראה כהשקעה בטוחה לטווח המיידי? שאלות אלו יוכלו בוודאי לפרנס פאנל מיוחד של אנשי דת רוח ומדע בכנס הפסיפלורה הראשון בישראל.
בינתיים מצאתי לי תשובה פשוטה באחד מאתרי הרשת. פרי הפסיפלורה Passion fruit באנגלית נחשב כ"פרי תאווה" המעורר את האדם. ואולם, מתברר כי שמו של הפרי נקבע לא בשל התאווה שבו אלא מכיוון שהעלי של הפרח הזכיר לכומר שמצא אותו במאה ה17 בדרום אמריקה צורת צלב וכאות של נאמנות דתית החליט להנציח את ייסורי אותו האיש (הפסיון של ישו) בשמו של הפרי. למעשה, לא רק שהפרי אינו מעורר אלא להפך, יש בו חומרים בעלי תכונות מרדימות והוא מומלץ כפיתרון לנדודי שינה (נא להוסיף לרשימה). בקיצור, מדובר בפרי מקומט, בעל שם נוצרי שיש לו תכונות ממסטלות, פלא שבישראל הוא כל כך מבוקש.


לונדון לא מחכה לו
עדי גרסיאל

צלצול הטלפון החרישי נשמע תחילה כמו אחת מהציפורים הצבעוניות מהיער ליד, אבל הוא לא הפסיק. מיששתי חצי מנומנם אחרי המכשיר, כמעט מפיל את המרטיני המנוער מאתמול. "בונד", אמרתי, "ג'יימס בונד". "אוטובוסים, תחתית, טרוריסטים, לונדון, בום", נשמע קולה ההיסטרי של M. כשטענתי שאי אפשר למנות אישה לראשות הביון הבריטי, אמרו שאני שובניסט מיושן. עכשיו נראה אותם. "גבירתי", השבתי בקול הכי קול שלי, "האם תוכלו לנסח מחדש את הודעתך באופן ברור יותר?"
"007, תפסיק עם ההתחכמויות ותגיע הנה תכף ומיד".
"M, אולי תסבירי לי מה קרה? וחוץ מזה אני לא יכול פשוט לעזוב כאן הכל, את יודעת. אני צריך להיפרד מכמה ידידות כאן".
"007, מתי תתבגר? בזמן שאתה השתזפת שם בקריביים, היו ארבעה פיצוצים בלב לונדון. יש עשרות הרוגים. אנו זקוקים לך".
עכשיו זה ברור יותר. רוצים שאני שוב אציל את העולם. קצת מעייף, אבל כל אחד צריך לעשות את העבודה שלו. מעניין איפה נמצא הרשע התורן.

"007, אחרי שתגיע למפקדה, תקבל תדרוך ו-Q יצייד אותך במכונית". מתחילה לדבר לעניין הגברת. "איזה מכונית, אם אפשר לדעת?", שאלתי. "פורד אסקורט סטיישן, מודל 81', צבע אפור בוץ, רמקול למעלה. עם כל השכלולים בפנים, כמובן". מזל שלא הייתי באמצע האספרסו, אחרת הייתי נחנק. "M יקירתי, לאן נראה לך שאוכל להגיע עם הטרנטה הזו?" "לא רחוק: לשכונה ליד המסגד הגדול בלונדון. עליך לתפוס את השייח' האילם".
פעם הכל היה הרבה יותר קל. לרשע היתה תמיד איזו יאכטה מפוארת או בונקר סודי ענק ומשוכלל ואג'נדה מסודרת. עכשיו אני צריך להתרוצץ אחריו בין דוכני שווארמה, צריחי מסגדים ומסעדות לבנוניות. "בחוזה שלי כתוב שאני יוצא רק למקומות אקזוטיים. תשלחי את 008", ניסיתי. "הייתי עושה זאת בשמחה", היא השיבה בכנות, "אבל 008 נעדר כבר שבוע ימים. הוא היה על הרכבת של פיקדלי בזמן הפיצוץ".
אני זקוק למרטיני.
חמש שעות אחר כך אני כבר במפקדה. מניפני המזכירה מכניסה אותי פנימה בארשת פנים חמורת סבר: "לפני המרדף אחרי השייח', תצטרך לאתר את 008, ג'יימס. אל תדאג, אתה לא לבד במשימה הזו". אוף, אני מקווה שלא הצמידו לי שוב את האמריקני השמן הזה מהCIA-. תמיד הוא צץ ברגעים הכי לא מתאימים וחצי מהזמן אני עסוק בלחלץ אותו מצרות. מניפני קראה את המחשבות שלי: "תירגע 007, אין אמריקנים. הפעם עובדים עם המוסד". "סינדי?" שאלתי בתקווה. "משי", היא ענתה, ובזמן שניסיתי לאתר במחשב נתונים על הסוכנת 'משי', נכנס למשרד מישהו לבוש בשחור והציג את עצמו כ"ג'ודה משי-זהב".
כשהתעוררתי החלטתי שדי, זה הסרט האחרון שלי. אני זקן מדי לעבודה הזאת.


הוצאו מהקשרם
חגית ריטרמן

פוליטיקלי קורקט (תקינות פוליטית) זה סוג של אמנות לשונית – רוצים לומר משהו, אבל מבטאים אותו במילים אחרות, 'רחוקות' משהו, שמשמשות מעין כסות, ועל השומע מוטל לפענח את המשמעות.
אצל האמריקנים זו כבר שפה מקובלת: לא אומרים "כושי", אומרים "אמריקני יוצא אפריקה". אלינו השכלול האמריקני טרם הגיע, ואפשר לשמוע "רוסי" או "אתיופי" במקום 'ישראלי' או סתם 'איש'. האם זו פשוט ישירות? אולי.
אבל נא לא לזלזל ביצירתיות שלנו: יש סוג מסוים של אמירות ששימוש בהן מעלה צורך בפענוח כוונת המשורר. הן נאמרות מתוך מבוכה או כניסיון להימנע ממה שבאמת מתכוונים לומר. מעין "עולה כיתה, אך לא בבית-ספרנו".

קחו למשל את "אל תיקח את זה באופן אישי", שאחריו תמיד בא "אבל". אל תיקח את זה באופן אישי, אבל מעולם לא אהבתי טיפוסים כמוך. אל תיקח את זה באופן אישי, אבל אתה מפוטר. מה זה "אל תיקח את זה באופן אישי", איך לקחת את זה, באופן קבוצתי?
או "עם כל הכבוד". מכירים את "עם כל הכבוד"? עם כל הכבוד, אתה מדבר בלי טיפת היגיון. עם כל הכבוד, אתם קבוצה שולית. עם כל הכבוד, הבן של שולמן מוכשר יותר מהבן שלכם.
"עם כל הכבוד" זכה לשדרוג: "ויש כבוד". אבל עם כל הכבוד, ויש כבוד, מי צריך את ההקדמה הזאת? נדמה שהיא נאמרת מתוך מחשבה הפוכה: ליפשיץ לא הוגן, אני לא מכבד אותו, אבל צריך לכבד כל אחד; "תשמע, ליפשיץ, עם כל הכבוד..."

ומה עם "לא שיש לי משהו נגד"? לא שיש לי משהו נגד מתנחלים, אבל אני פשוט לא סובל אתכם. לא שיש לי משהו נגד מוסיקאים, אבל הילד שלך מתופף בין שתיים לארבע וזה קצת מפריע.
האמירה הוותיקה והמתחכמת מכולן היא "זה לא את/ה, זה אני". תראי, זה לא את, זה אני, מגיע לך מישהו יותר טוב ממני. אני חושבת שכדאי שנפסיק להיפגש, אתה אומנם מאה אחוז, אבל זה לא אתה, זה אני.

ויש גם "באמת שלא הייתם צריכים". מה לא היינו צריכים, התארחנו אצלכם שבוע ולא היינו צריכים להביא שום דבר? אתם בטוחים? הרי אם נשמע בקולכם תגידו 'מה יש, לא יכלו להביא משהו?'.
ועכשיו, עם כל הכבוד ויש כבוד, אל תיקחו את זה באופן אישי, זה לא שיש לי משהו נגד סיום אחר ובאמת שלא הייתם צריכים לטרוח לקרוא, אבל זהו, וזה לא אתם, זה אני.