בשבע 152: כפר מימון החופשית

יום רביעי בכפר מימון, עוד חמש דקות תשע בבוקר. מכל הקצוות והפינות נוהר המון אדם בשבילי הכפר ומתכנס אל השטח הפתוח סביב בית הכנסת. ושוב אפשר לראות כמה גדול הציבור שנמצא כאן בין הבתים, החצרות, הגינות והמדשאות.

עמנואל שילה , י"ז בתמוז תשס"ה

זה אולי לא ייאמן, אבל אחרי שני לילות של מצור עדיין יש כאן רבבות. יש מי שכבר התעייפו והלכו הביתה, אבל רבים אחרים עברו את המחסומים כדי למלא את מקומם. אחרים, שהיו מוכרחים לצאת לחתונה, להלוויה או סתם להתאוורר, יצאו וחזרו. בניגוד לאשליות שהמשטרה מנסה למכור לתקשורת, לא ניכרת ירידה במספר הנוכחים במצעד החירות הזה. העצבנות היא מנת חלקם של אלה שנשארו מאחור, וכעת מחפשים דרך לקחת גם הם חלק במאבק ההירואי הזה על דמותה של המדינה היהודית. אין ספק, מדובר באירוע היסטורי שעתיד לחלק את הציבור בין מי שנכחו בו לבין אלו שלא זכו להיות שם, על ספינת המעפילים היבשתית שמבקשת לפרוץ את הסגר הצבאי על גוש קטיף. קיץ תשנ"ה, כפר מימון הנצורה. אם לא היית שם, הפסדת.

התנאים קשים: לינה בין אדמה לשמיים, ארוחות מינימליות, שירותי שדה, חום מעיק, יתושים, בלי מקלחת ובלי פרטיות מינימלית. והנוער הנפלא שנשא על גבו את המאבק הוא עכשיו מיעוט בתוך קהל עצום של אנשים ונשים, צעירים ומבוגרים, מההתיישבות ומהעיר. רובם דתיים-לאומיים, שלאט לאט מתרגלים להפסיק להתנצל על היותם הראשונים להתייצב בכל חזית לאומית. אולי להיפך: ההתכנסות השבטית הזאת דווקא מרחיבה את הלב. תראו איזה דור גדול מסור ואיכותי יצא מ-3000 סרוגי הכיפה שהיו אז בסבסטיה. יש כאן גם נוכחות חרדית מבורכת עם דגש על חב"דניקים. בשתיים בלילה הם ארגנו השכמה לכוחות הביטחון המותשים, כשאספו ציבור גדול בשירה ובריקודים סמוך לשער היישוב הנצור. גם למאות הסטודנטים של 'תא כתום' יש נציגות בולטת וססגונית. ברגעים אפורים הם עוברים ברחבי הכפר ומעלים את המוראל בקריאות, בשירים ובסיסמאות יצירתיות שמעלות חיוך. גלויי הראש אולי לא רבים, אבל נוכחותם מזכירה שמאחורי כל אחד מהם עומדים רבבות חילונים שסרט כתום על מכוניתם.

הציבור הענק הזה הוא שקט ונחוש. הם הגיעו עד לכאן וסבלו את כל זה, והם רוצים לצאת מכאן עם הישגים שמעבר להפגנה רבת-רושם שתופסת כותרות במשך שלושה ימים. הם רוצים לנצח, להציל את גוש קטיף. הם נותנים למנהיגיהם מסירות אינסופית, ומצפים מהם לתרגם אותה להצלחה מבצעית. וכשהרבבות מתכנסים מול בית הכנסת, אווירה של התרוממות רוח דוחקת את המועקה. ראשי מועצת יש"ע, זאב חבר וצביקי בר-חי, מתקבלים בשירה ובתשואות, גם כשהקהל מתקשה לשמוע את דבריהם. עם הדרך לא מפחד מדרך ארוכה - הם שרים, והסיסמה השגורה הזאת לובשת פתאום משמעות מאוד ספציפית אצל הציבור הזה, שלכוד באמצע דרכו הארוכה לגוש קטיף, אבל נחוש בדעתו להמשיך בה.

דיקטטורה חסרת מעצורים
הסגר שהוטל השבוע על מושב כפר מימון הוא תמונת מצב ייצוגית ומדאיגה של מדינת ישראל תחת שלטונה הטוטאליטרי המושחת של משפחת שרון. אם אכן היה זה מפכ"ל המשטרה שקיבל על דעת עצמו את ההחלטה לעצור את האוטובוסים בקרית שמונה ברחובות ובירושלים, זה רק מוכיח עד כמה רוח הדיקטטורה חסרת המעצורים של משפחת שרון מופנמת היטב על ידי כל המערכות השלטוניות במדינה. אין לי ספק שסגר כזה של אלפי שוטרים וחיילים המקיפים בגדרות תיל יישוב אזרחי, הופכים את חיי תושביו לגיהינום ורומסים את שדותיו, לא היה יכול לעבור אילו היה מדובר במושב חילוני. אבל אנשי כפר מימון הם דתיים, אז שיסבלו. והם סבלו, בשקט ובגבורה עילאית. הכנסת האורחים הנפלאה שלהם, שזכתה לשבחים מכל כיוון, המשיכה את מסורת התמיכה של אנשי המושב במאבק ההתיישבותי כבר מימי השיירות לימית.

בכפר מימון גר דור ההורים של כמה אישים בולטים בחזית הקיום והמאבק של גוש קטיף. מעניין להשוות אל המושבניקים הוותיקים הללו את בן-דורם, יונתן בשיא, איש הקיבוץ הדתי. בשיא מביט אל מפעל ההתיישבות ביש"ע בקנאה ובדאגה ומתגייס להחריב אותו למען השיבה של הציבור הדתי אל הרציונליות, כלומר אל הבינוניות והמובלות הקלאסית של 'הפועל המזרחי'. בשיא רוצה שכל הדתיים יהיו כמוהו, משרתים ומוציאים-לפועל של מדיניות הרוב החילוני השוקע. הרוב שראשיו רוצים אולי את החיילים הדתיים כשליחיהם בקרב ובבית הקברות, אבל לא מוכנים ללכת מילימטר לקראת הצרכים האידיאולוגיים והדתיים שלהם. בניגוד לבשיא, אנשי כפר מימון גאים בדור ההמשך, החקלאים החלוצים של גוש קטיף, גם אם לקחו שני צעדים קדימה אל אידיאולוגיה דתית יותר ולאומית יותר, הם רואים בהם בנים ממשיכים.

בשעת כתיבת הדברים עוד לא ברור איך והיכן יסתיים הסיפור בכפר מימון. יש דיווחים מהשטח על הוראות שניתנו לכוחות משטרה אלימים במיוחד להסיר תגיות ולהפליא את מכותיהם בהמון האזרחי שייצא לעבר גוש קטיף. רק מחר או מחרתיים נדע אם הניסיון לצאת אל עבר גוש קטיף הצליח, ואיזה מחיר תגבה האלימות המשטרתית הצפויה. בכל מקרה, אפשר לקבוע שהמפגן ההמוני הזה ייזכר כאירוע היסטורי. במושב דתי הדרומי כפר מימון היה השבוע אי של חופש, שפיות וערכיות, בתוך מדינה שראשיה המושחתים וחסרי המצפון איבדו את הדרום.

ובמבט לעתיד הקרוב: אם רבבות בני אדם הצליחו לחיות במשך יומיים בשטחו של מושב קטן, הגיע הזמן לבחון מחדש את התפיסה שלא ניתן לאכלס ברבבות את שטחו הגדול הרבה יותר של גוש קטיף. אחינו מגוש קטיף יוכלו אולי גם הם לעשות את מה שבשבוע הזה תושבי כפר מימון עשו למענם. זה קשה מאוד, אבל אפשרי.