בשבע 152: מחסום רגשי

מחסום כיסופים הפך בשבוע האחרון, מאז סגירתו, לנקודת מאבק יומיומית. התושבים, שאמורים להזדהות בכניסה, מסרבים לעשות זאת, וכך נוצרת כל יום חסימה במחסום.

יואל יעקובי , י"ז בתמוז תשס"ה

הם אינם מבזבזים את הזמן, ומדברים בינתיים עם החיילים. התוצאות, כפי שהם מדווחים, טובות: בכל יום נרשמים סירובי פקודה, ובכל יום נכנסים לבסוף אנשים רבים מבלי להזדהות

מה ההבדל בין אברהם אבינו לאריק שרון? אברהם אבינו עקד את בנו בשביל עם ישראל, ואילו שרון עוקד את עם ישראל בשביל בנו...
הבדיחה הזו הושמעה השבוע באחד ממאות (אם לא יותר) ויכוחים, שכנועים ושיחות להורדת המוטיבציה של חוסמי גוש קטיף. במקרה הזה מדובר על אוטובוס מלא עד אפס מקום, ששב מחתונתו של אחד מעצורי השב"כ ששוחרר לארבעה ימים לצורך החתונה. ליד קיבוץ מפלסים נתקל האוטובוס במחסום הראשון. שוטרים מתחנת ארז שאיישו את המחסום ניגשו וביקשו להציג להם תעודת זהות, המעידה על היות האדם תושב הגוש. אף אחד מהנוסעים לא הסכים לכך. השוטרים מנעו את המשך נסיעת האוטובוס, והנוסעים ירדו. הרוב המשיכו רגלית וחלק נשאר לשוחח עם השוטרים.

השוטרים, שגילו בתחילה נחישות יתר, קיבלו נזיפה מאחד הנוכחים: "מילא שאתם לא רוצים לסרב פקודה משיקולי פרנסה, אבל מדוע להגדיל ראש? יש משימות שמבצעים ביסודיות, ויש כאלו שצריך 'לחפף' בהן". השוטרים הודו לבסוף בצדקת הדברים, והתברר שהם בכלל תומכים בתושבי הגוש.

אחד הנוסעים גילה במקום את חברו מקורס מ"כים, חייל דתי שהשתתף בחסימה. בלהט הוויכוח הוא שאל אותו: "אם הרב צבי יהודה היה עומד כאן לידך, גם אז היית חושב שזו משימת קודש?" החייל הסמיק והשפיל את עיניו.

פנים אל פנים עם החיילים
למרות שעבר כבר כמעט שבוע מאז החלו כוחות הביטחון לסגור את חבל עזה בפני מי שאינם תושבים, הפעילות התמידית של אנשי הגוש במקום נמשכת. "הפעילות שלנו מתחלקת לשתיים", אומר מאיר דנה-פיקאר, יו"ר מטה כפר דרום ומראשי המאבק בסגירה. "קודם כל עצם האמירה שאנחנו לא מוכנים להזדהות. הארץ היא שלנו, ואין סיבה שנצטרך להזדהות בכניסה לגוש, כמו שאין צורך להזדהות בכל מקום אחר בארץ. זאת כמובן מעבר לכך שהסגירה היא חלק מהמלחמה נגד גוש קטיף. החלק השני הוא להשפיע על החיילים, וזו המשימה העיקרית. הפעילות פנים אל פנים שעליה מדברים כבר שנה וחצי נעשית כאן, רק שבצורה שונה מהמקובל. אנו עושים זאת מול החיילים".

דנה-פיקאר אומר שעיקר המאבק בחסימות נעשה במסגרת ההפגנות במקום, ולא ברכבים שעוברים באופן פרטי. "אי אפשר כל הזמן לחיות בהפגנה גדולה, אנשים צריכים לצאת ולהיכנס".

מדי ערב מאז הסגירה מתארגנת הפגנה גדולה, שבה שותפים תושבים מכל הגוש. כיוון שזו הפגנה של בעלי רכב, שותפים בה גם מבוגרים רבים, ולא רק בני נוער. הנהגים מסרבים להזדהות, וכך בעצם הציר נחסם לתנועה, לפעמים למשך שעות רבות. המשטרה מנסה לגרור את כלי הרכב שסותמים את הציר, ונערים רבים מונעים זאת ממנה.

"שמתי לב לשלוש נקודות עיקריות", מספר תושב נווה דקלים על ההפגנות נגד החסימה שבהן השתתף. "הנקודה הראשונה היא האלימות של השוטרים. הם מתחילים בדחיפות ועוברים למכות. הם נוהגים בברוטאליות: מעקמים ידיים, מפילים על הארץ וגוררים. ילד קטן רצה לעבור מהכביש לשביל, והשוטרים החליטו שלא לאפשר זאת. שוטר כחול תפס את הילד, גרר אותו על הרצפה והעיף אותו בחזרה לכביש. נערים טיפסו על מכוניות הגרר כדי שלא יגררו מכוניות, והיס"מניקים, במקום להוריד או לגרור אותם משם, פשוט העיפו את הנערים למטה, כמו שמעיפים נמלה שעולה על הגוף. אלוף פיקוד הדרום אמר שאנשי הביטחון ינהגו בנחישות וברגישות. רגישות אין שם, רק נחישות ואכזריות.

"נקודה שנייה ששמתי לב אליה היא מסירות הנפש של נוער הגוש. כואב להם העוול: העוול של הצורך להציג תעודת זהות, והעוול שבאים חיילים ומגרשים אותם. הם באים למחות באופן הכי דמוקרטי על העוול הזה. אם יש צורך – הם גם יחסמו גרר, ישכבו מתחת לגלגלים שלו. ישנה מסירות נפש גדולה מצד הנוער שלנו, שמוכן להיעצר ולא מסתפק בעמידה עם שלט. הם יודעים שמה שנעשה נגדם זה עוול.

"הדבר השלישי שהבחנתי בו נוגע לחיילים מבצעי הפקודות. הם מרכינים את הראש, חלקם אפילו בוכים. נשים באות לדבר עם החיילים, והם מיד אומרים שהמפקדים אוסרים עליהם לדבר עם תושבים. המפקדים פוחדים שהתושבים יגידו להם דברי אמת אחרי ששטפו להם את המוח. אבל החיילים לא איתם. היו במקום חיילי גדוד 'שקד' של גבעתי, והם השפילו את הראש. הם פוחדים מישיבה בכלא אם יסרבו פקודה".

החיילים נשברים
מאיר דנה-פיקאר מספר גם הוא על הצלחות בקרב החיילים: "כל ערב יש סירובי פקודה. לפעמים חייל אחד, לפעמים עשרה. למרות הפקודות נכנסו אנשים רבים מבלי להזדהות. אנחנו יודעים שהממשלה לחוצה מאוד, והראיה היא שראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה בנושא הזה. גם ראש מטה פיקוד דרום לשעבר אמר שאם ציר כיסופים יהיה סגור – אי אפשר יהיה לבצע את הפינוי".
הטענות בדבר השבירה הרגשית שעוברים החיילים מקבלות אישור בשיחה שקיימתי עם אחד מחיילי גבעתי שהשתתף השבוע בחסימת הגוש. "אמרו לנו ליישר קו", הוא אומר, "כדי למנוע כניסה של מתנחלים לגוש. אנשים רבים באו אלינו והתחילו להטיח נגדנו טענות. החיילים עמדו עם דמעות בעיניים. גם חיילים שאין להם שום קשר עם גוש קטיף בכו, ואפילו כאלה שהיו בעד ההתנתקות. לדעתי, בזמן פינוי החיילים יישברו ולא יהיו מסוגלים לבצע את הפקודה. אני מדבר על מחלקה רגילה, שלא לדבר על מחלקות של בני"שים".

חברו של אותו חייל יודע לספר שכמה מהחיילים, לאו דווקא דתיים, ניגשו למפקד בזמן הפעילות ואמרו לו שהם לא יכולים יותר. המפקד אמר להם: "שבו בצד בינתיים ואל תעשו כלום". אישה אחת דיברה עם המג"ד, וגם הוא התרגש מאוד. כשהחיילים חזרו לעיר האוהלים, בסיס כוחות ההתנתקות ליד צומת גמא, מפקדי המחלקות היו צריכים להעביר שיחות כדי להרגיע אותם. "החבר'ה ממש שבורים", הוא אומר. דרך אגב, חיילים שהיו מועדים לסירוב פקודה כלל לא הובאו למקום, ונשארו בבסיס האימונים.

מבחן מחסום כיסופים
גם מטה גוש קטיף, שעד עתה נקט קו מתון יותר והתרכז בתקופה האחרונה בהפצת הסרט הכתום, העלה מדרגה ברמת המאבק. גם הוא תומך בקיום הפגנות במחסום, ואף העביר את משרדיו למאהל במקום.

דנה-פיקאר מסביר שהמטרה בעצם היא להתיש את כוחות הצבא ולשכנע אותם שהם לא מסוגלים לבצע את המשימה הנוראה הזו. "מחסום כיסופים הוא נקודת ההכרעה. זו הירייה הראשונה בשלב שבו צה"ל מבצע את תכנית ההתנתקות. אם נכשל בזה – יהיה קשה להמשיך הלאה. חייבים לנצח בנקודה הזו".

דנה-פיקאר סבור שהיה צריך להקדים את הצעדה ליום רביעי שעבר, כשהגוש נסגר. "אבל עדיף מאוחר מאשר בכלל לא, ואנחנו מקווים שאחרי הצעדה יצטרפו אלינו אלפים".

למרות החסימה, זרימת משפחות לתוך הגוש נמשכת. "זו תקופה של מסירות נפש", אומר דנה-פיקאר. "היו תושבים שנשארו 6 ו-8 שעות ליד המחסום, עד שנתנו להם להיכנס מבלי להזדהות. ישנה מסירות נפש גדולה, גם מצד האנשים שהגיעו לכפר מימון למרות המגבלות, ונשארו שם למרות החום הכבד. אנחנו מקווים שנראה את מסירות הנפש הזו גם בהמשך".