בשבע 152: לא מפחדים מדרך ארוכה

רבבות אנשים יצאו השבוע מביתם, עזבו את המזגן ואת הבריכה וירדו לנתיבות - מחסומי המשטרה וההתנהלות המפחידה שלה לא הרתיעו את ההמונים, אנשים, נשים וטף, מבוגרים וצעירים, כולם כתומים עד העצם-

חגית רוטנברג , י"ז בתמוז תשס"ה

- המורל היה גבוה גם מול כוחות הביטחון, והשיירה התקדמה בדרכים לא דרכים לעבר כפר מימון- סיפור העצרת והיום הראשון לצעדה

כל מי שהיה עם ציבור נאמני ארץ ישראל ביום שני בחצות, לא יכול היה שלא לחוש יראת כבוד. עשרות אלפי אנשים, משפחות, תינוקות בעגלות, נוער וקשישים צעדו לכפר מימון, מאובקים, נוטפי זיעה והשמחה קורנת מפניהם. אגרוף הברזל של אריק שרון לא יכול היה לרוח שליכדה ואימצה את שורות המחנה באחד ממבחניו הקשים. אדרבה, הוא רק הזרים כוחות מחודשים בעורקי היוצאים לעזרת אחיהם בגוש קטיף, ש'נחישות' היתה מילה קטנה מלהכיל את תעצומות הנפש שהוכיחו.

הניצחון שהושג ביום שני היה סיום מוצלח ליומה הראשון של 'צעדת ההתחברות' של מועצת יש"ע. בתחילת אותו יום נדמה היה שהכל אבוד, ונסתם הגולל על המבצע כולו: בבוקר הכריזה המשטרה כי האירוע מבחינתה אינו חוקי, והגבילה את קיומו בהדרגה עד כדי איסור הגעה לעצרת הפתיחה בנתיבות.

סיפורים בלתי ניתנים לעיכול על נהגי ההסעות לעצרת שרישיונם נשלל ועל אנשים שהורדו מהאוטובוסים באמצע הדרך עברו מפה לאוזן. שוטרים עלו למוניות שירות בערים ולקחו לנהגים את המפתחות, כיוון שהסיעו נוסעים שהתכוונו להגיע לנתיבות. שוטרים נכנסו גם למשרדה של חברת הסעות מסוימת ואיימו כי יסגרו את החברה אם תספק אוטובוסים לנתיבות.

בערים שבהן לא אפשרו להסעות לצאת כלל, החלו האנשים לצעוד ברגל. הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, יצא לצעוד ברגל מירושלים לגוש קטיף, לאחר שההסעות מקרית משה עוכבו בידי המשטרה. הדיכוי הבוטה גרם אפילו לאגודה לזכויות האזרח לפנות לראש הממשלה בדרישה לאפשר את הצעדה, אך הפעם פנייתם לא נענתה.

אבל אפילו המחסומים שפרסה המשטרה כבר מצומת קסטינה לא הצליחו לעצור את הרבבות מלהגיע, מי ברכב ומי ברגל, אל נקודת הפתיחה בנתיבות. ליד הציון המוגבה של קבר הבבא סאלי, פתחו אנשים כיסאות ופשוט התיישבו כדי ליהנות מהמחזה: "כל המדינה פה, חוץ מוייסגלס ושרון", אומר מישהו. "אני פה רק בשביל לראות את זה".

יציאת מצרים מנתיבות
הנהר הכתום זרם במשך כשעתיים עד למקום העצרת. בתפילת מנחה המונית שהוביל הרב מרדכי אליהו, ואמירת "אבינו מלכנו" שאחריה, קרע הציבור שערי שמים בזעקותיו. קהל המתכנסים כלל בין השאר רבנים ואנשי אקדמיה, חילונים ותלמידי ישיבה על גמרותיהם, כולל נציגים מהציבור החרדי, קשישים שעונים על מקלות או בכיסאות גלגלים, נשים הרות ותינוקות.

הכתום שלט בכיפה, תרתי משמע: הלהיט שהושק במקום היה כיפת נ-נחים מצמר כתום. גם הכלבים שהגיעו עם המשפחות ענדו סרט כתום לצווארם. שקי שינה ותיקי ענק מילאו את הדשא, ושירה של צעירים מילאה את האוויר. על הבמה נואמים פוליטיקאים, ביניהם איוב קרא, שזעק: "דרוזי לא מגרש יהודי" והבטיח להיות חייל נאמן של ארץ ישראל. הרב שלמה אבינר קבע כי היום התבצעה חסימה: "זו החסימה הגדולה ביותר בתולדות הציונות – חסימת חופש הדיבור על-ידי המשטרה".

בסיום העצרת היה ברור שהמשטרה לא תאפשר לצעוד לכפר מימון ללינת לילה, אבל פנחס ולרשטיין קרא מעל הבמה להמשיך בצעדה בכל מקרה, בנחישות וללא אלימות – מוטיב שחזר על עצמו בהבלטה הן על-ידי הנהגת האירוע והן על-ידי המשתתפים בו.

לקראת השעה תשע בערב יצאה הצעדה לדרך. למרבה הפלא, כוחות הביטחון המתוגברים שהציפו את האזור לא פצו פה, ורק עמדו בצדי הכביש בדממה. הצעידה בחושך לאור ירח מלא, בין שדות הנגב, יצרה אסוציאציה מידית לא"ש לילה במחנה בני עקיבא, ולמרות פער הגילאים, הלהט והדבקות במשימה לא היה פחות.

הנוער פתח בשירה, צלילי חליל ותיפוף נשמעו ברקע. המושבניקים מתקומה יצאו להביט במחזה משתאים. ויש כאלה שגם יצאו להזדהות: שלושה מתושבי היישוב זמרת הסמוך יצאו רכובים על סוסים קשורים בסרטים כתומים: "מה, אסור לנו להזדהות אתכם?" ענה לי אחד מהם בחיוך.
הציבור, שצעד עם כל המטלטלים לשלושה ימים בשטח, מצא דרכים מקוריות להתמודד עם בעיות הנשיאה: משפחה אחת העמיסה שלל תיקים ומזוודות וגם ילדה קטנה על מנשא גלגלים ענק, והאנשים מסביב רווים נחת לקול שקשוק הגלגלים: "יציאת מצרים של ממש", הם אומרים. אדם אחר העדיף לחזור אל הטבע והעמיס את משאו על חמור. "נו, המשיח הגיע", הוסיפו החבר'ה נופך משלהם לתמונה. ילד אחר העביר את הצעדה על קורקינט, ואחרים הצטיידו באופניים. הכל, כמובן, בכתום.

א"ש לילה, הגרסה הבוגרת
הצעדה נמשכה במצב רוח מרומם, עד שמישהו החליט אחרת: כחצי קילומטר לפני הכניסה לכפר מימון כולם נעמדים. אנשים מעבירים מפה לאוזן שהמשטרה חוסמת את המעבר ולא מאפשרת להמשיך הלאה. התרחיש היה צפוי אמנם, אך הסיטואציה היתה הזויה עד בלתי אפשרית: עשרות אלפי בני אדם עומדים בחושך מוחלט, בדוחק רב, באמצע שום מקום. אלו שהשלימו עם המצב פשוט התיישבו על הכביש בשלווה. קבוצה אחרת התחילה לומר תהלים. בנקודת החסימה ניצבה כמות מבהילה של מאות שוטרים וחיילים, שיצאו מבסיס ענק שהוקם לרגל האירוע, סמוך לקיבוץ עלומים.

מלחמת ההתשה על הכביש נמשכה כמחצית השעה, שאחריה החליטו הצועדים לפרוץ לאפיקים חדשים, תרתי משמע. מכיוון הכביש החלה להסתמן נהירה אל השדות מימין. צעירים ומבוגרים גיששו את דרכם באפלה ודילגו מעל המהמורות בשדה החרוש. המטרה היתה לעקוף את המחסום ולהמשיך לכפר מימון. צה"ל והמשטרה, שגילו את ה'מסתננים', החלו לפרוש שורות לאורך מאות מטרים לתוך השדה.

בשלב המוקדם יותר התנהלו העניינים כמשחק 'חתול ועכבר': מהמקום שבו הצליחו אנשים לפרוץ את שרשרת החיילים, הם המשיכו קדימה לתוך סבך שיחים, שלאחריו היתה הדרך פתוחה עדיין. ביציאה מהסבך הסתבר כי כמה חיילים כבר הספיקו להתייצב מול היוצאים, אבל החבר'ה שתפסו פיקוד קראו: "לא להתייאש! להמשיך הלאה! אם יש שם חיילים תנסו לפרוץ ממקום אחר, רחוק יותר".
ואכן, יאוש היה מושג לא רלוונטי בעליל לכל מה שהתרחש שם: על כל ניסיון פריצה שנכשל, ניסו שתי קבוצות אחרות לפלס דרך ממקום אחר, והכל בתנאי שטח לא פשוטים. לאחר ניסיונות נשנים והולכים שלא עלו יפה, הסתמן מצב ביניים של 'פנים אל פנים': עשרות אלפי אנשים נעמדו מול שרשרת הדוקה של חיילים ושוטרים, מהכביש הראשי אל תוככי השדות.

אך גם כשנדמה היה כי זוהי דרך ללא מוצא, לא רפו ידי העוסקים במלאכה. אם אי אפשר ללכת, החליטו, לפחות נבצע פעולות הסברה לחיילים. שרשרת אנושית ניצבה ממש מול פניהם של החיילים הצעירים, וניסיונות השכנוע יצאו לדרך: "איך אתם מסוגלים לעשות דבר כזה? כל-כך הרבה אנשים מגינים על אינטרסים של מושחת אחד!", אמר מישהו. "אתם מסוגלים להיכנס לבית של משפחת חטואל ולפנות אותו? אתם לא חייבים לעשות את זה, וכל הפסיכולוגים שיביאו לכם אחר-כך לא יעזרו לכם. אתם תהיו שותפים לפשע", כך המשיך הדובר, והחיילים עמדו בפנים חתומות, ממש כפי שהורו להם. ליתר ביטחון, ולמקרה שהדברים ייפלו על אוזניים קשובות, דאגו הקצינים לעבור מאחורי החיילים בכל כמה דקות, ולהכריז: "אל תקשיבו להם!". במקביל, נקטו המפקדים גם בגישה של עידוד ותמיכה, טפחו על שכמם של החיילים הממושמעים, ווידאו שהם מרגישים טוב.

ניכר היה בעליל שהעידוד לא גרם להם להרגיש נעים יותר בסיטואציה שבה עמדו. העדרם של חיילים חובשי כיפות היה די בולט, וכנראה גם לא מקרי. גם המעמד מול החיילים נמשך זמן רב, תוך נכונות מלאה מצד הצועדים להישאר במקום ככל שיידרש. האות ניתן מכיוון הכביש: חומת כוחות הביטחון נפרצה, ובהדרגה שחררו החיילים כולם את האחיזה. בשלב זה, למרות העלטה, אי אפשר היה שלא להגדיר את המחזה כמרהיב: המאות שירדו לשדות פתחו בריצה אל תוך החושך. הם עברו את החיילים ורצו לכיוון צומת כפר מימון.

צועדים בחושך במורל גבוה
הבורות, האבנים והקוצים הפזורים בשדה היו החלק הקל של אותו לילה. עדיין לא היה ברור מה יקרה בהמשך, ואם תותר הכניסה לכפר מימון עצמו, ובכל זאת – הניצחון פעם בלבות כולם. השלב הראשון עבר בהצלחה, למרות הכל.

בעלייה לכביש כבר שררה סולידריות כמו של חיילים בסוף מסע כומתה: כולם עזרו זה לזה לטפס מהתעלה לכביש, ותמכו במבוגרים שכמעט מעדו. רכבי צבא ומשטרה המשיכו למלא את האזור, אבל הצעדה נמשכה עד לאחר חצות.

נציג מועצת יש"ע שנמצא במקום מספר לי את מה שהאנשים בשטח לא ידעו: ראשי מועצת יש"ע ישבו כל אותו זמן בישיבה קדחתנית וסוערת מול ראשי המשטרה והשר לביטחון פנים, גדעון עזרא, שהונחת למקום. בהתחלה הגיע הדיון למבוי סתום: ראשי מועצת יש"ע הסבירו כי לא ייתכן להשאיר קהל כזה באמצע הלילה על הכביש, וחובה לתת להם להמשיך לפחות עד כפר מימון. בצמרת המשטרה לא התרשמו מהמצב, והודיעו כי הם לא יאפשרו לעבור, ומוטב כי הצועדים יחזרו כלעומת שבאו.
חילופי הדברים התמשכו, עד שהחליט גדעון עזרא להרים טלפון למי שאחראי לכל התוהו ובהו שנוצר. הבולדוזר נכנע: שרון הוריד הוראה למשטרה לפתוח את הכביש, ולתת לציבור הענק להגיע לכפר מימון. ישיבה לקראת אירועי המחר נקבעה לשעה אחת בלילה.

כעת נותר לצועדים עוד מרחק לא מבוטל בדרך ליעד. "אמא, כפר מימון זה עוד שלושה קילומטר!" אמרה ילדה בגיל הגן, לאמה שהובילה עגלת תינוק. "אז בואי נעשה את זה בשמחה", השיבה האם. זה היה המוטו שהוביל את כולם. בשעות הקטנות של הלילה התארגנו הרבבות ללינה בשטח הפתוח שהוקצה ליד כפר מימון. אלו באוהלים שהביאו מהבית, אלו בסככה שהקים היישוב במשותף, ואחרים פשוט נרדמו תחת כיפת השמים.

אך מנוחת הלוחמים לא ארכה זמן רב: קצת לפני שש בבוקר עבר הכרוז במחנה: כולם התבקשו לצאת במהירות לכפר מימון. החיילים והשוטרים כבר הקיפו את מתחם הלינה, וכל דקה היתה משמעותית. כולם הפסיקו את התארגנות הבוקר המוקדמת, ועברו במהירות לכפר מימון. עקב החום הכבד ששרר באותו יום, הוחלט כי הצעדה תמשיך לכיוון מחסום כיסופים רק אחר הצהריים. מגעים קדחתניים נמשכו כל העת מול המשטרה, שהודיעה כי לא תאפשר את המשך הצעדה.