בשבע 152: על דעת עצמי

אבי סגל , י"ז בתמוז תשס"ה

פינוי למופת

מול לשכת הגיוס בחיפה ערכו השבוע עשרות פעילי ימין טקס סמלי, ובו החזירו את דרגותיהם ואותות הגבורה שלהם כמחאה נגד ההתנתקות. ומאחר וכעת נמצא בידי צה"ל עודף של עיטורים וצל"שים, זה הזמן לשקול את חלוקתם לחיילים העומדים בפני המשימה הגדולה של פינוי גוש קטיף. לא מן הנמנע כי בעוד זמן לא רב, בטקס חגיגי, נשמע את דן כנר או איזה שיבוט שלו מקריא ברוב חגיגיות את הדברים הבאים:
"ביום 15 באוגוסט 2005 שימש סגן א' כמפקד פלוגת תותחנים שנשלחה לפנות את היישוב גני-טל. במהלך הפינוי, התבצרו בני זוג ובתם התינוקת על גג ביתם-לשעבר וסירבו לרדת. סגן א' לא היסס לרגע, טיפס על גג הבית, תוך שהוא שובר את החלונות והרעפים, לקח בכוח את התינוקת הבוכה מידי האשה ואילץ את בני הזוג באיומי נשק לעלות על רכב הפינוי, תוך שהוא מלווה אותם בנזיפות על הטראומה שהם גורמים לבתם. במהלך אירוע זה הפגין סגן א' תושייה, כושר מנהיגות ואנושיות. על כך הוענק לו ציון לשבח".

או:
"ביום 25 באוגוסט 2005 שימש סא"ל ג' כמפקד גדוד בגולני, שהיה האחרון לצאת מגוש קטיף. מעט לפני שחיילי הגדוד עלו על הרכבים בדרך החוצה, ספג הכוח מטח של טילי קסאם, שגרמו למותו של חייל ולפציעת שבעה נוספים. סא"ל ג' לא התבלבל, והורה לחייליו בקשר לרוץ מהר ככל האפשר. החיילים מילאו את הפקודה, ברחו ממטח הקסאמים, עלו על רכביהם ונסעו במהירות מופרזת לכיוון אשקלון, בעוד פצמ"רים ממשיכים לזנב בהם עד שיצאו מכלל סכנה. במהלך הפעולה גילה סא"ל ג' תושייה ורצון ללחימה, שרק הנסיבות מנעו ממנו לממש אותם בשטח. על כך הוענק לו עיטור המופת".
ולתפארת מדינת ישראל.

מדריך התוכניות החדש

אני שייך לאסכולה הטוענת כי יש מה לראות בטלוויזיה, ומי שרוצה לוותר על המכשיר – שיחפש לעצמו תירוץ אחר. (יש, ברוך השם!) ועם זאת, יותר מדי ז'אנרים, תוכניות וכוכבים מתחילים לאחרונה למחזר את עצמם לדעת, עד שקהל הצופים מאבד עניין אפילו בלהיטים פוטנציאליים בטוחים. וכיוון שחברות ההפקה הולכות בדרך כלל על בטוח, ומעלות על המסך בעיקר מוצרים מועתקים מחו"ל, נטולי הפתעות או מקוריות, זה הזמן לעשות בשבילן את העבודה. לפניכם, אפוא, רשימה של רעיונות מרעננים לתוכניות טלוויזיה שינערו את המדיום מן האבק המצטבר עליו בשנים האחרונות:
* תוכנית ריאליטי שבה יתמודדו שני צוותים זה מול זה, ובאף אחד מהם לא יהיו דתיים, נשים או ערבים. בין המשימות: "נראה אתכם מתווכחים על משהו".

* תוכנית אוכל עם מתכוני בישול הכוללים לא יותר מחמישה מצרכים, ושזמן הכנתם בבית הוא עשר דקות כולל הכול. ובמילים אחרות: סוף סוף תוכנית אוכל, שכולם יצפו בה כדי ללמוד להכין אוכל.
* שעשועון מיוחד שייקרא "מבחן האיי-קיו של הספורט בישראל", ובו ייבחנו אוהדים מכל הארץ על שירי שואה, שמות של דוגמניות וציטוטים קלאסיים של אלון מזרחי.

* תוכנית בסגנון 'הישרדות', בהשתתפות ח"כים ושרי ממשלה. המתמודדים יקבלו משימות קשות ומורכבות כמו בניית התנחלויות, קיום המצע המפלגתי ואמירת אמת. הצופים בבית יוכלו לשלוח אס-אם-אסים ולבחור במנצח אחד, שיוכל לנצל את התוכנית כקרש קפיצה לקריירה מצליחה, בעוד שאר המתמודדים יעופו מהפוליטיקה. בתוכנית לא יוכלו להשתתף ח"כים ממפלגת העבודה, מחשש לזיופים.

* תוכנית טיולים, שבה ייתקע המגיש במחסום משטרתי ויחמיץ את הטיסה, יתאונן על מר גורלו ויגרום לכל הצופים להרגיש טוב.

* סדרה קומית ישראלית חדשה, שתהיה כל כך מוצלחת, עד שאפשר יהיה לעבור ליד הצופים, להקליט את הצחוקים האמיתיים שלהם ואחר כך להשתמש בהקלטה לסדרות קומיות כמו אלו המשודרות היום.
* רצועת שידור לילדים ולנוער, הכוללת שידור חי של הפסקה באחד מבתי הספר. הקהל בבית יתבקש להתקשר במהלך התוכנית ולנחש איזה תלמיד יידקר הפעם.
* תוכנית ראיונות לילית, עם מנחה שמעולם לא שידר בגל"צ.
* תוכנית יהדות חדשנית, עם מגישים וכתבים נשואים המקפידים על מצווה קלה כבחמורה. בתוכנית יהיו פינות שונות שיהללו את הממסד הרבני, וכתבות תחקיר שיקדמו את זכויות המיעוט הגברי אצל הדתיים.
* משדר מיוחד בערוץ 2: ערב התרמה לעמותה המתנגדת לטלוויזיה. בתוכנית ישתתפו אמנים רבים וטובים כמו הראל סקעת, שיתנדבו לא להופיע על המסך ולא לשיר את מיטב שיריהם. המשדר מיועד עבור המגזר המקופח ביותר בישראל, זה שמעולם לא זכה לתוכנית טלוויזיה משלו – אלה שזרקו את המכשיר מהבית.

ציטוט

"ולתגובות במערכת הפוליטית: בשמאל מברכים, בימין – כצפוי – מגדפים". (חיים יבין שוכח לרגע ש'מבט' זה לא 'ארץ המתנחלים').

יודע את מקומי

כשהייתי צעיר יותר, אהבתי להתחכך באנשים מפורסמים, שרק שנים מאוחר יותר נקראו 'סלבריטאים'. כבר בכיתה ג' התעלקתי על חברי לכיתה, בנו של החוזר הטרי בתשובה אורי זוהר, ולא עזבתי את הילד עד שנאלץ להפוך לחברי הטוב; שנתיים מאוחר יותר, כשקיבלתי חתימה מסלב בפעם היחידה בחיי - חתימתו של כדורסלן העבר שמוליק זיסמן - שמרתי עליה כבבת עיני במשך שנתיים; והערב שבו כמעט נדרסתי על ידי דורון ג'מצ'י בשכונת יד-אליהו (ניצלתי בנס – שעה לפני כן הוא עוד פגע ב-100 אחוזי הצלחה) היה אחד הערבים המאושרים בחיי.

בינתיים התבגרתי מעט, הפסקתי להתרגש מכל סלב, ואפשר אפילו לומר שעברתי לצד השני. אמנם עדיין איני מפורסם מספיק כדי שקהל מעריצים או חוקרי משטרה ימתינו לי מעבר לדלת. אבל מצד שני, לפני חודש זיהו אותי שני צעירים בקניון והחלו לשוחח אתי כאילו הם מכירים אותי כבר שנים. לקח לי כמה דקות להבחין שאלה אחיינים שלי. לא נעים. אבל אני סוטה מהנושא.

כיום, אבק כוכבים כבר לא מסמא את עיניי. אבל זה לא אומר שאני לא נהנה להיתקל מדי פעם בידוען מקומי זה או אחר. נחמד להתבונן בהם מדי פעם, לבדוק אם הם נראים במציאות כמו בטלוויזיה, או שהאיפור והתאורה מצילים אותם ממבוכה רבה. נחמד לחזור הביתה ולספר לזוגה כי "ראיתי היום את אביב גפן, והוא כזה גמד" במקום לומר לה "אין חדש, יקירתי".

אבל גם אם אני לא מודה בכך בפה מלא, עדיין נותרה בתוכי מעט חרדת קודש מפני המפורסמים באמת. למשל, לפני שבועיים הופתעתי להיתקל ביוסי בניון, שכנראה ערך כאן חופשת מולדת קצרה. לכאורה, בניון הוא בשר ודם כמוני, מינוס כמה קילוגרמים. מה ההבדל ביני לבינו? שנינו אנשים עובדים ובעלי משפחות, שנינו שירתנו בצה"ל, שנינו מופיעים בעיתון ושנינו אוהבים להסתובב בשאול המלך פינת אבן גבירול. אנחנו אפילו מרוויחים פחות או יותר אותה משכורת – אני בשקלים והוא בפאונדים, אני לשנה והוא לשבוע, אבל העיקרון הוא החשוב.

ועדיין, כשהילד מדימונה (גם אחרי שישחק כדורגל ב-17 מדינות שונות, עדיין יקראו לו הילד מדימונה) חלף לידי, חשתי איזה רטט נעורים בלתי מוסבר, כאילו חלפה לידי דמות היסטורית מתקופת התנ"ך. כן, אני יודע שזאת חולשה מצדי, שאני צריך לחזור בתשובה, להתבגר בקצב מהיר יותר, להפסיק לצפות בכדורגל ולהעביר את יראת הכבוד שלי לרבנים. אבל תבינו, זה יוסי בניון! והוא נו-רא מפורסם!!!

וליק זיסמן, שפעם נתן לי חתימה (ולעוד מאתיים ילדים שהתנפלו עליו בעיר הנוער) היה היום המאושר בחיי,