גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 153ראשיהפצה

שולחן עורך

לא להתעייף מלהילחם בתועבת הגירוש ● לא להתמכר לליטופי התקשורת ● לא להירתע מאיומי המשטרה ● לא לסלוח לפוליטיקאים ציניים ● האלוף דן הראל, שנכשל בהגנת הגוש, יותיר אדמה חרוכה וייסע לארה"ב
13/11/87, 00:00
עמנואל שילה

לאחר שצלח בכבוד את מבחן כפר מימון בשבוע שעבר, יתייצב ציבור תומכי ההתיישבות ביום שלישי הבא לסיבוב נוסף ומכריע, הפעם בשדרות. הרבבות שהגיעו אז ייקראו לבוא שוב, ומי שלא באו בשבוע שעבר יתבקשו שלא ייפקד מקומם גם בשבוע הבא. האם הציבור יגיע?

יש אולי מי שיתקשו להתפנות שוב מעיסוקיהם. יש אולי מי שנכוו מהתנאים הקשים בכפר מימון או מהסיום המוזר, ולא ירצו להיכנס שוב אל תוך קלחת דומה. אבל רוב מוחלט של הציבור מבין שאין כל ברירה, שזו הדרך, ושאסור בשום פנים להיכנע. כי לא נסלח לעצמנו אם לא נעשה הכל כדי להציל את מפעל ההתיישבות המפואר הזה, שכל כך הרבה דמעות תפילות ומסירות נפש משוקעים בו. כי לא נרגיש אזרחים חופשיים ושווי זכויות במדינה דמוקרטית אם נאפשר לרמיסה הדיקטטורית הזאת לעבור בלי להיאבק בה עד לרגע האחרון. כי ישראל שאחרי הגירוש, חלילה, תהיה מדינה שספק אם נוכל להיות אזרחים אוהבים וגאים שלה. כי אסור שהשחיתות של משפחת שרון תנצח. כי אם חלילה יצלח הגירוש הפעם, מי יודע מה יהיה הצעד הנורא הבא של האליטה העוינת והדורסנית הזאת לאחר שחגיגות הניצחון והשמחה-לאיד יסתיימו.

ומעל לכל אלה, כיהודים מאמינים, יש לומר: כי חורבן הגוש, חלילה, הוא חילול שם שמיים. כי מלכו של עולם רוצה בבניינה של הארץ ולא בחורבנה, בחיזוקם של עושי מצווה ולא בהמטת אסון עליהם, בבניין בתי כנסיות ובתי מדרשות ולא בחורבנם, בשמחת הצדיקים ובמפלת הרשעים ולא להיפך חלילה.

ראשי מועצת יש"ע נושאים באחריות שאין כבדה ממנה. הרבה מאוד מוטל כעת על כתפיהם של בנצי ליברמן, זמביש, פנחס ולרשטיין וצביקי בר-חי. שעת האמת שלהם הגיעה, ועליהם להוכיח שהם לא רק מנהיגות אחראית אלא גם מנהיגות בעלת חזון ועוצמה, מנהיגות מנצחת. עליהם להתחזק ולהוביל את הציבור להגשמת המטרה – התחברות אל יישובי גוש קטיף.

יש ללמוד את לקחי כפר מימון. לא להסתפק גם הפעם בהישג הסברתי ותקשורתי, ולא להיבהל גם אם התקשורת תהיה שלילית. כתבות מחמיאות זה יפה, אבל אסור להתמכר לליטופי התקשורת, גם אם התגעגענו אליהם זמן רב. דעת הקהל והסקרים הם חשובים, אך לא מספיקים. שרון הרי לא שואל את הציבור לדעתו – הוא ברח ממשאל עם כמפני אש. גם התקשורת תעשה הכול כדי לא לתת להתנגדות העממית להישמע במלוא היקפה ועוצמתה. אנו מאמינים כי נס משמיים יכול לבוא בכל רגע, אבל בדרך הטבע קשה לראות דרך אחרת מלבד הפגנות ענק שבוע אחר שבוע, הצפת גוש קטיף בהמוני אדם, וגילויי מרי מתרחבים של חיילים וקצינים נאמנים למצפונם היהודי.

בעקבות עצירת הצעדה ביום רביעי בלילה בכפר מימון פורסם כי איומים מרומזים על כוונה לפתוח באש היו בין הגורמים להחלטה שלא לפרוץ את טבעת המצור. על כך יש לומר כי אין למצמץ מול איומים שכאלה אלא להשיב באיום נגדי. צריך להיות ברור שקצין משטרה שיישא באחריות לפגיעה באזרחים בלתי חמושים ישלם בקריירה שלו, בדיוק כמו שניצב אליק רון שילם את מחיר הפגיעה בפורעים ערבים באירועי אוקטובר המפורסמים. אם השר לביטחון פנים גדעון עזרא לא ירסן את שוטריו, גורלו הפוליטי יהיה כמו זה של שלמה בן-עמי. ואם יהיה צורך – רבבות יתפקדו לליכוד כדי להבטיח שכך יהיה.

בכלל, הגיע הזמן שהציבור שלנו ילמד להעניש פוליטיקאים ציניים. המחילה שזכה לה שרון אחרי ימית היתה טעות נוראה שאסור לחזור עליה. שתקנו למשה שחל ולקציניו על אלימות המשטרה בימי אוסלו, והסלחנות המופלגת הזאת עולה לנו כעת בהתעללויות בלתי פוסקות של גורמי אכיפת החוק – מתנ"צ ניסו שח"ם ועד אחרון הסוהרים.

שבוע ההפוגה בין שתי הצעדות הוא מותרות מסוג שאיננו יכולים להרשות לעצמנו בימים אלו. מועצת יש"ע חייבת להושיב כבר כעת את הצוות שיכין את תוכנית השבועות הבאים, לאחר צעדת ההתחברות השנייה. אין לאפשר לכוחות העקירה ימים ארוכים של מנוחה, התארגנות ואימוני-גירוש. אחד הרעיונות שמתגלגלים כעת הוא הפגנת ענק נוסח אוקראינה, בירושלים או בצומת גהה. אפשר לעשות כך או אחרת, אבל לעשות ללא הפוגה. יש להכין תוכניות שיפעילו רבבות מתנדבים יום אחר יום, בכל שעה פנויה.

ישנם אישי ציבור ואנשי רוח שלא באמת נושאים בעול המאבק, אבל ברגעים קריטיים מתייצבים בראש ומבקשים להנהיג. ביניהם כאלה שלא מעוניינים שההסכמה סביב אישיותם תיפגע והם ייהפכו שנויים במחלוקת. אחרים חוששים שהמוסדות שבראשם הם עומדים ייפגעו. ויש מי שסבורים שכל תפקידם במאבק הוא לפשר ולצנן את הרוחות משני הצדדים, או גרוע יותר – לרסן ולייסר בשבט לשונם רק את המחנה הצודק. אין זה הזמן לעריכת חשבונות אישיים, אבל לעניות דעתי מי שאינו מוסר נפשו למען הניצחון אינו צריך להיות בהנהגת המאבק. זה רק מבלבל ומחליש.

אלוף פיקוד הגירוש
דן הראל, אלוף פיקוד הגירוש, אמר בשבוע שעבר ל'מעריב': "אני מניח שאם היינו שואלים את החיילים שמשתתפים במשימות הללו מי בעד ההתנתקות ומי נגד, היינו מקבלים תוצאות דומות לסקרים שנערכים בכלל האוכלוסיה היהודית: כ-50 אחוז בעד, כ-38 אחוז נגד". הראל כנראה לא שמע על כך שלציבור הדתי-לאומי יש קצת יותר אחוזים בצבא לעומת חלקו היחסי באוכלוסיה. אבל למה לדבר על הציבור הדתי? סקר 'ידיעות אחרונות' באותו שבוע מראה שבין הצעירים בגילאי 15- 18 יש רוב של 11 אחוז נגד ההתנתקות. האם לא סביר להניח שהתוצאה בין החיילים תהיה קרובה יותר לזו שהתקבלה בקרב הצעירים הקרובים לגילם?

האלוף הראל, שנתקל בזעמם של תושבי הגוש בגלל הסגר שהטיל עליהם, מקונן על כפיות הטובה של התושבים. בהתנשאות, כאילו שרק הוא משרת בצה"ל, הוא דיבר על כך שהוא ולוחמיו הם השכפ"ץ האנושי של תושבי הגוש כבר חמש שנים, מגינים עליהם בחירוף נפש, מסכנים את חייהם יום יום כדי לאפשר להם לחיות בביטחון. הראל מעדיף להתעלם מכל בוגרי המוסדות התורניים בגוש, שרבים מהם משרתים ביחידותיו. אז מה, האלוף הראל שומר על עצמונה ונווה-דקלים? ואולי בני וחניכי היישובים הללו הם ששומרים על ביתו ומשפחתו? ושל מי היה הלוחם מגולני ישראל לוטטי הי"ד, שנפל על יד מורג במסגרת חילופי האש המופקרים שהאלוף הראל נכשל בחובתו לשים להם קץ? האם ישראל לוטטי, שאת קברו מתכנן הראל לעקור ממקומו, היה שייך לאלוף הפיקוד? האם הוא היה חלק מהשכפ"ץ האנושי שהאלוף מואיל בטובו להעניק לנווה דקלים? או שמא היה גם לוטטי אחד מהמתנחלים כפויי-הטובה, אלה שנהנים מחסדו של הראל ושוכחים להודות לו על כך? ולמי שייך אותו קצין אומלל ומבולבל מגוש קטיף, שהועמד בכיסופים כדי לשמש אות ומופת לכל הסרבנים? הוא חלק מהשכפ"ץ שמגן על משפחתו בגדיד, או אחד מכפויי הטובה?

כשתושבי הגוש היו דורשים ממנו לבצע פעולה קרקעית נוסח 'חומת מגן' נגד המחבלים שירו עליהם אלפי פצמ"רים, האלוף הראל נהג להשיב שחסרים לו כוחות. דרושה לו אוגדה נוספת, שפיקוד המרכז מסרב להעביר לרשותו. הראל גם טען שעם על הכבוד, איום הפצמ"רים הוא משני בחשיבותו. ירי בצירים, חדירות למוצבים ומנהרות תופת - אלה האיומים האמיתיים שעולים בהרוגים. הפצמ"רים מציקים, אבל לא הורגים. הראל מדד הצלחה וכישלון לפי קריטריון אחד: הסטטיסטיקה של ההרוגים. שיגרת חיים נורמלית לתושבי הגוש וילדיהם לא עמדה בראש מעייניו.

כעת סוף סוף יקבל דן הראל את האוגדה שכה חסרה לו. ולא אוגדה אחת יקבל, אלא שלוש. לא בשביל להגן על תושבי הגוש, בשביל לגרש אותם. איך אמר הרמטכ"ל? זו משימה לאומית.
במוצאי שבת שאחרי הראיון המתנשא הזה נרצחו בני הזוג קול בציר כיסופים, קילומטרים ספורים מהמקום בו מאות מחייליו של הראל עומדים ומכתרים את הגוש. ציר אחד קצר, כמה קילומטרים בלבד, והאלוף הראל לא מצליח למצוא את נוסחת הפלא כיצד להגן עליו. כשלנו, הוא הודה למחרת בכנסת.
בעוד חודשים ספורים הוא ישאיר כאן אדמה חרוכה וחברה פצועה, וייצא לכמה שנות צ'ופר בארה"ב שיעניקו לו שרון ומופז בתמורה לשירותיו המצוינים בביצוע תכניתם. אני בטוח, נוהג הראל לומר, שגם מתנגדי הנסיגה לא היו רוצים לחיות במדינה שבה החלטות ממשלה לא מבוצעות. והוא טועה. לא חסרות החלטות ממשלה שלא בוצעו. אדרבה, לא היינו רוצים לחיות במדינה שבה אין מי שיתקומם נגד החלטות אכזריות, דורסניות ומושחתות. לא היינו רוצים לשרת בצבא מתקרנף, שאין בו ולו קצין בכיר אחד שיודע גם להניח את הדרגות וללכת עם צו המצפון.