חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 153ראשיהפצה

הרב מהטלוויזיה - בגליון השבוע

שיחתו לפרשת השבוע ששודרה בטלוויזיה בשבת קוממה עליו רבים, אבל היתה זו רק פרשה אחת בחייו הסוערים ובפועלו השינוי במחלוקת – לאחר שהשאיר חותם בפוליטיקה ובעיתונות, הוא הפך לרבם הפופולרי של החילונים
13/11/87, 00:00
עפרה לקס

ניהל בית הכנסת בכפר שמריהו ללא מחיצה בין גברים לנשים – מה שלא הפריע לו לגעור במשוחחים בעת התפילה – הוא נפטר מדום לב תוך כדי פרידה מספרייתו האהובה, ונטמן בקיבוץ שילר שבו חי מאז נישא בשנית למשוררת חילונית מהקיבוץ – שלושים למותו של הרב שמואל אבידור – הכהן

מעט מאוד מהדורות חדשות רדיופוניות פותחות בידיעה על הסתלקותו של רב בישראל. הדבר התרחש כאשר הרבי מלובביץ' או הרב שך הלכו לעולמם, והותירו אחריהם מאות אלפי יהודים מקוננים וחסר גדול בהנהגה התורנית. גם בשבוע שעבר, בכ"ו בסיוון, נפתחו החדשות בידיעה על פטירתו של רב; הפעם היה זה הרב שמואל אבידור הכהן.

דתיים רבים לא הכירו אותו, ואחרים ששומעים את שמו נוטים להניף את ידם בביטול, מערבבים שמועות עם פרשנויות: "ההוא מהשידורים בשבת? הוא היה רפורמי! בבית הכנסת שלו לא הייתה מחיצה בין גברים ונשים, הוא התגורר בקיבוץ חילוני". חילונים, ובעיקר כאלה שגילם עולה על 40, זוכרים אותו, חלקם בהערצה: זה הוא ששידר להם פרשת שבוע, שחיתן זוגות חילוניים ולימד ב'בית אריאלה', זה הרב שנישא למשוררת חילונית, וכן, הוא אפילו היה עם הדעות הפוליטיות ה'נכונות'.
את הכהן עצמו, כך מספרים קרוביו וחבריו, כלל לא עניין מה יאמרו האנשים סביבו. מה שנראה בהתחלה כהליכה שיטתית נגד כל מה שמקובל התגלה בהמשך כנאמנות בלתי מתפשרת לאמת פנימית, אמת שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם הממסד היהודי הדתי, ואולי גם לא עם ההלכה. "אני אוהב שמים, לא ירא שמים", נהג לומר.

באהבה מהיישוב הישן
הדואליות שבחיי הרב שמואל אבידור הכהן יכולה להיות מובנת היטב על רקע משפחתו המיוחדת.
שני סביו הירושלמיים, שמהם הושפע עמוקות, היו שונים זה מזה בתכלית. האחד, הרב חיים הכהן – היה מקובל, סגפן ועילוי שברח ממחלוקת ומן הציבור, ואילו השני, הרב צבי שור – הקים בית דין נפרד לעדת החסידים ותמיד היה בעין הסערה של עסקני היישוב הישן.

אביו של הרב שמואל אבידור הכהן, ר' מרדכי, למד בסתר באוניברסיטה העברית. הוא נמנה עם בני המחזור הראשון שלה וזכה למלגת לימודים מלאה ממייסדה, פרופ' מגנס. חבוש בחאלאט ארוך ובמגבעת קטיפה, כבש בהתמדה את ספסלי המכון למדעי היהדות. את השפה האנגלית למד לבד ובהחבא, מה שאפשר לו מאוחר יותר לקרוא בכל שבת, בין לימוד פרק בספר יראים לעיון בדף גמרא, את ה'טיימס' הלונדוני.

ר' מרדכי הכהן עצמו, אדם שהשתייך ל'יישוב הישן', ייסד את השבועון 'נרות השבת' וחיבר עם ש"י עגנון את התפילה לשלום המדינה. הכהן אף חיבר הגדה על השואה ותפילה על נטיעת עצים בארץ ישראל.

הרב שמואל אבידור הכהן, הבן הבכור לבית הכהן, הספיק להיוולד בירושלים שבין החומות, אך בגיל שלוש כבר עבר ל'תפארת צבי', אחת השכונות החדשות. חבריו מספרים שבנפשו פנימה, במשך כל שנותיו לא עזב הכהן את היישוב הישן. הוא אמנם חלק על דרכה של העדה החרדית, עד כדי מגורים בקיבוץ לא דתי, אבל תמיד היה מעורה בנעשה בשכונות הישנות של ירושלים, נוצר בלבו בדייקנות מופלאה את כל שושלות היוחסין של תושביהן.

הבית הלא שגרתי הזה הצמיח גם את פרופ' פנחס פלאי (הכהן) ז"ל ואת מנחם הכהן. האחד היה פרופ' למחשבת ישראל והשני, ייבדל לחיים, היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. לשלושה אחים אלה גם ארבע אחיות, צעירות יותר, שלוש מהן חרדיות היום, אחת ציונית דתית.

בין שלושת הבנים היו מחלוקות בהקשרים דתיים ופוליטיים, אבל תמיד נשמר ביניהם קשר הדוק. בשלב מסוים הם אף הוציאו ספר משותף בשם 'שיח אחים', שחלק מפרטי הביוגרפיה שבו מובאים להלן.
את שנותיו הראשונות עשה שמואל הקטן ב'חיידר' שבו תורגם כל פסוק נלמד ליידיש. אבל כשהיה שב לביתו הוא היה פוגש באמא ולא במאמע, באבא ולא בטאטע. בחדר למד שמואל לימודי קודש. בבית למד שירי פועלים וחיים נחמן ביאליק.

כעבור כמה שנים, בשל השונות של הבית, הוא הועבר ל'תלמוד תורה' ספרדי, שבו שפת הלימוד היתה עברית. בהמשך הוא הגיע למכינה של ישיבת 'מרכז הרב', שם לא הספיק ללמוד מפיו של הרב קוק אך למד להכיר את דמותו והעריץ אותה. בגיל 29 הוציא לאור את הביוגרפיה המפורסמת על הרב קוק: 'האיש נגד הזרם'.

"הוא ראה ברב קוק מודל לחיקוי", מספר האחיין, עו"ד ד"ר אביעד הכהן, "ולמרות שהוא לא הספיק להכיר אותו לעומק, הוא התרשם מאוד מדמותו. אין ספק שמסע המושבות של הרב קוק והרצון שלו לקרב את החילונים השפיעו מאוד על דרכו האישית". 'האיש נגד הזרם', חושב האחיין, היא כותרת שיכולה בהחלט להתאים גם לדודו.

הספר והחרב
בעוד הנכד הבכור והאהוב לומד ב'מרכז הרב' מחשבה והגות, החליט הסב, הרב שור, שלא יעלה על הדעת כי שושלת הרבנים המפוארת בת 28 הדורות תיפסק. הוא דאג לכך ששמואל ילמד באופן יסודי שולחן ערוך ונושאים הלכתיים באוריינטציה רבנית. בתום תקופה העביר אותו הרב שור בין שישה מרבני ירושלים, שבחנו את ידיעותיו של הנכד והעניקו לו תעודת 'יורה יורה'. רק לאחר מכן קיבל הנכד תעודה גם מן הסב. אבל בכך לא הסתפק הרב שור: הוא שלח את שמואל גם אל שני הרבנים הראשיים של היישוב הציוני, הרב עוזיאל והרב הרצוג, וגם הם סמכו אותו לרבנות.

אבל תכניותיו של שמואל הצעיר לא תאמו את אלה של סבו. גם תשע 'חותמות כשרות' להוראה לא הצליחו להזיזו מתכנוניו המקוריים: להשתלב בהנהגה הפוליטית של ישראל. בעודו לבוש בקפוטה ארוכה ובמגבעת עגולה, הצטרף שמואל למייסדי 'הנוער המזרחי' – תנועה מקבילה לבני עקיבא שמטרתה היתה הקמת עתודה של אינטליגנציה דתית-לאומית.

בשנת 47' נבחר הכהן כחבר המזכירות הארצית של המפלגה וכסמזכ"ל בפועל, מה שגרם לו לעקור לתל אביב. לאט לאט התחלף לבושו, והפיאות שירדו על לחייו נותרו על רצפת המספרה בתל אביב. באותה תקופה נשא שמואל את רות, בת למשפחת רבנים ירושלמית.

תוך כדי ההתרחשויות האלה פרצה מלחמת השחרור. הכהן גויס ב-49' כחייל קרבי, אבל אז ביקש הרב מימון לתת לאיש הצעיר חופשה בת שישה חודשים כדי שיסייע לו לארגן את משרד הדתות, שהיה אז בהקמה. בתום מחצית השנה ביקש הרב שלמה גורן מהכהן לשמש קצין מטה ברבנות הראשית. הכהן נענה, ומאז היה סרן שמואל הכהן.

במסגרת תפקידו זה הוא נסע יחד עם הרב גורן לכיס פלוג'ה, למקום שבו נהרגו חבריו בקרב עקוב מדם ונקברו על-ידי המצרים. שני הרבנים הגיעו למקום וערכו תפילה קצרה. מאוחר יותר התברר כי הקצין המצרי שערך לשניים את הסיור במקום היה לא אחר מאשר ג'מאל עבד אל-נאצר, אז רב סרן.
בתום הפרק הצבאי הקצר, שב הכהן לעסוק בפעילות פוליטית והיה למזכיר הפועל המזרחי בירושלים. הוא הריץ את שלמה זלמן שרגאי לראשות עיריית ירושלים והצליח: "זו הפעם היחידה שבה כיהן אדם ציוני דתי בראשות העיר", אומרים קרוביו בגאווה.

אך למרות ההצלחה, ובעיצומה של הנסיקה, החליט הכהן למשוך את ידו מן הפוליטיקה. הקרבה שלו לממסד הפוליטי הדתי הציבה מולו את המציאות במלוא פגמיה, על תככיה וצביעותה. כבן לעיתונאי וסופר הוא החליט לשלוח את ידו בכתיבה, ומאיש המערכת הוא הפך להיות המבקר שלה.

הכהן התחיל ב'הצופה', והחזיק טור אישי שעסק בהסתאבות המפלגות, במצבן של המעברות, בזלזול בעולים שזה מקרוב באו ובזרמי החינוך. הוא סבר למשל שאין להתנות קיום מצוות של תלמיד כדי ללמדו תורה, ובמילים אחרות שאין צורך של ממש בבתי ספר דתיים. מאוחר יותר משכה ידו בעט גם ב'ידיעות אחרונות'.

פנים אל פנים
באמצע שנות ה-50 חזר אחיו של שמואל, פנחס פלאי מארצות הברית, והציע לו לייסד שבועון דתי. פלאי האמין שלמסורת ישראל יש מסר מעבר למפלגות ולפוליטיקה דתית, ושעיתון מסוג כזה יכול להוות לו במה. פלאי היה העורך הראשי, והכהן היה ראש המערכת.

'פנים אל פנים' קראו האחים לעיתון, והחלו לעמול על הוצאתו. המטלה לא היתה פשוטה: היה צורך למצוא גם חומר טוב לכתיבה וגם גב כלכלי. בשעה שהתוכן נמצא בשפע, הרי שמימון לעיתון בלתי תלוי היה קשה מאוד למצוא, במיוחד לפני 50 שנה, בעידן שבו כמעט כל העיתונים השתייכו למפלגות ומומנו על-ידן.

אבל הפתרון הכלכלי נמצא, בסופו של דבר, בדמותו של חבר הכנסת יצחק רפאל, שהיה גם מעסיקו של פלאי. הוא הבטיח עצמאות למערכת העיתון וחתם על כך בחוזה.
36 גיליונות ירדו לדפוס כסדרם, אבל בגיליון ה-37, ערב הבחירות הפנימיות בתנועת 'המזרחי', החליף רפאל את מאמר המערכת וכתב מאמר משל עצמו. ניסיונו זה של המו"ל התגלה לאחים, והם החליפו את המאמר ואף כתבו על ה'מחטף' בעיתון. הברז נסגר ופלאי נותר גם בלי עבודה.
בהמשך קיבלו השניים מימון מתומכיו של משה חיים שפירא, חבר הכנסת מהמחנה המתנגד לרפאל. ביום שבו פורסם מאמר נגד שפירא, שוב הגיע שבר כלכלי. בשלב הבא גייס פלאי תרומות בארצות הברית, עד שהעיתון הצליח להחזיק את עצמו.

עו"ד ד"ר הכהן מספר כי למרות הדוחק, נהג דודו מבלי משים לחלק את הכסף שקיבל תמורת מודעות הפרסום: "כשהוא היה פוגש אדם עני, הוא פשוט היה מכניס את ידו לתוך הכיס ומביא לו את מה שהיה לו שם. בדרך זו הוא הגיע לא פעם ולא פעמיים אל אנשי הדפוס כשלא נותר לו מה לשלם להם". לאחר הישנותם של מקרים כאלה הוחלט שהכסף תמורת המודעות לא יעבור דרך הכהן.

תוכנו של העיתון היה מגוון. הכהן, שכתב 80 אחוזים מן החומרים, התרוצץ בין חצרות חסידים ואדמו"רים, כתב על מחוזות ילדותו והכיר לקורא את 'מאה שערים' המסוגרת. הכהן המשיך לחבוט גם כאן בממסד הדתי, אך לא בדת. הוא כתב נגד עסקנות דתית ונגד עירוב של דת ופוליטיקה. בבמה הזאת הובאו לראשונה שיחות של הרב סולובייצ'יק, כפי שנכתבו ותורגמו על-ידי פלאי וכונסו לאחר מכן לספר.

אפילו מנהיג נטורי קרתא, הרב עמרם בלוי, העניק ל'פנים אל פנים' ראיון. שני האחים החליטו לפרסם אותו דווקא ביום העצמאות...
בהמשך עזב פלאי את העיתון, כי הנטל היה כבד מדי. הכהן המשיך להוציא את העיתון לבד עוד שנים אחדות, ובסביבות מלחמת יום כיפור חדל. הוא החליט ללכת על כיוון אחר, מעשי יותר, של הרבצת תורה ברבים. אם פועלו עד עתה התרכז בתוך העולם הדתי, הפרק הבא בחייו סימן את הפריצה אל העולם החילוני.

הרב של כפר שמריהו
באמצע שנות ה-60, מספרת שולמית אלוני, התגלע ויכוח מר בין תושבי כפר שמריהו, שהגיע עד בג"ץ. התושבים האורתודוקסים של הכפר ביקשו להקים בית כנסת כהלכה, ואילו הרפורמים ביקשו להקים בית כנסת רפורמי, ולהכניס אליו רב שתואם את השקפתם. הנהלת הכפר חיפשה פשרה, ומצאה אותה בדמות 'בית כנסת מודרני' כהגדרתה. נשים וגברים יושבים בנפרד, אך בלא מחיצה בניהם.
גם הרב היה דמות מפשרת. בהתחלה היה זה פנחס פלאי, ולאחר מכן, כשפלאי נסע ללימודים בחו"ל, החליף אותו אחיו הגדול, שכיהן בתפקיד עד יומו האחרון.

"הוא התקבל אצלנו באהבה גדולה" מספרת שולמית אלוני, תושבת הכפר ומכרה קרובה, "מפני שהוא ליברלי ומשכיל ביהדות ובתרבות כללית. כשהוא הגיע ילדינו עוד היו בבית הספר, אבל בהמשך הוא השיא את שני בני הצעירים".

על הפשרה שבניהול בית כנסת שכזה מספר עו"ד ד"ר הכהן: "דודי אמר שאם הברירה היא שאנשים לא יבואו לבית הכנסת או שיבואו אבל לא ישבו עם מחיצה, הוא מוכן לשלם את המחיר בעולם הבא על קירוב אנשים ליהדות".

את שבתותיו וימי רביעי שלו הקדיש הרב הכהן לכפר שמריהו. בימי החול שמעו את שיעוריו גם מי שהדירו את רגליהם מבית הכנסת, ובשבתות הוא ניהל את התפילה ביד רמה ובאורתודוקסית שוטפת, אם כי לא לגמרי שגרתית. גם לבנות שהגיעו לגיל מצווה היה מקום לקרוא כמה פסוקים, אך הן לא עלו לתורה. הרב הכהן לא ירא מן הציבור וגער במי שהעז לדבר בבית אלקים.

מדי שבת, מספרת אלוני, הוא היה עורך סעודה שלישית עם בני הנוער של הכפר. "הוא היה אדם סובלני, אוהב אדם, ודיבר רבות על מחויבותו של אדם לחברו ולחברה שבה הוא חי ועל צדק חברתי. הוא לימד את תורת המוסר של הרב ישראל סלנטר ולקח אנשים לסיורים בירושלים. הוא לא היה מיסיונר".

על המרקע בליל שבת
במקביל החלה תקופת הטלוויזיה. בעיצומן של שנות ה-70 ביקש מנהל התכניות בערוץ הראשון (והיחיד), מוטי קירשנבאום, לשלב בתכניות ליל שבת פינה על פרשת שבוע. בעוד אישים מן המחלקה הדתית של רשות השידור סירבו להיות מעורבים בתכנית, הרב שמואל אבידור הכהן נתן את הסכמתו.
"הוא אמר שאם הוא היה חושב שבגללו אנשים יפתחו את הטלוויזיה הוא לא היה משדר, אבל כיוון שהם כבר פותחים, למה שיראו רק תחרויות יופי וספורט? שיקבלו גם קצת יידישקייט", מספר עו"ד ד"ר הכהן. והצופים קיבלו יידישקייט ועוד איך. תרבות הבילוי בישראל של אז עוד לא היתה מפותחת, והערוץ הראשון שימש כמדורת השבט שלאורה התחממו ישראלים רבים, בעיקר בלילות שבת.

חיים הויזמן, מפיק בטלוויזיה הישראלית וחבר קרוב, מספר: "לפני 25 שנה נסעתי עם שמואל לשבת בכפר שמריהו, והוא הוזמן לשאת דברים בליל שבת במלון אכדיה בהרצליה, שזה מרחק ניכר. הלכנו בדרך ליד בתי הקפה הפתוחים, ומכל עבר קפצו עליו ואמרו לו: 'הרב, השכלת אותנו, למדנו ממך'. חצינו את כביש חיפה-תל אביב, וכל המכוניות עצרו באור ירוק ונתנו לנו לעבור. אנשים יצאו מהמכונית ואמרו לו: 'תודה על פרשת השבוע'.

"כשיצאנו באישון לילה מן המלון", ממשיך הויזמן, "באו אלינו כל מיני אנשים שיצאו מהדיסקוטקים ודיברו איתו. באמצע פנה אלי שמואל ואמר לי ביידיש: 'אתה רואה? תגיד להם מה אני עושה'".
"להם" היו כמובן למתנגדים הרבים למעשהו של הרב הכהן. העובדה שרב בישראל מעביר שיעור תורה שמשודר בשבת נשמעה לאנשים רבים כעברה של ממש, עד חילול השם. הויזמן טוען שלרב הכהן לא הפריעה הביקורת שהוטחה בו מכל עבר, והוא עמד בתוקף על כך שעל התמונות המשודרות לא תופיע הכתובית 'צולם ביום חול'.

הצעד הזה היה רק השני בשורת צעדים שהפכו אותו הרבה יותר ל'רב של חילונים' מאשר למקובל על המיינסטרים הדתי.
הידע הרב שאצר בראשו הרב הכהן, האידיאולוגיה שיש לצאת אל החילונים וללמדם תורה 'בגובה העיניים' משום שהיא שייכת גם להם, בתוספת הרטוריקה המיוחדת שכללה חיקויים וההעוויות, הפכו אותו למרצה מבוקש ללימודי היהדות.

קהל רב נהר לשיעוריו שניתנו בספריית 'בית אריאלה' ובחולון, בסמינרים ובאירועים חד-פעמיים, ואפילו מעבר לים. אנשים ששמעו אותו מספרים שהוא ריתק את קהל שומעיו וגרם להם לרצות לשמוע עוד. זאת, נזכיר, בתקופה שלפני 'צוהר' ותנועות אחרות ל'התנחלות בלבבות'.

אמונה אלון, דודך ניסה 'לייפות' את היהדות?
"לא. כשהוא ישב ולמד עם החילוניים, זה היה מבחינתו כמו לשבת וללמוד עם כל אדם אחר. לא היו אצלו הגדרות, גם לא כשהדברים נגעו לאדם חשוב או לילד קטן. זה היה מדהים לראות איך הוא התנהג בכבוד וברצינות גם לילדים קטנים".

אלון מוסיפה כי הרב הכהן לא חשש מהבעת דעותיו גם כאשר אלו לא היו מקובלות על חבריו מן המגזר החילוני: "כל השנים הוא היה פשרן בדעותיו הפוליטיות. כמו רבים מבני דורו, הוא חשב שאפשר לוותר ולעשות קצת 'תיקונים' בשטחי ארץ ישראל בשביל להשיג שלום. אבל אחרי הסכמי אוסלו הוא נהיה ימני קיצוני. כאב לו על ההסכמים, על שפיכות הדמים, על כך שאין ממשלה שמנהיגה את העם ועל הקשר הרופף בין העם לארץ. תכנית ההתנתקות גרמה לו כאב רב".

אלון מספרת שדודה היה גוזר בגאווה את מאמריה ה'מתלהמים', כהגדרתה, ומראה אותם למכריו, דתיים כחילוניים. הוא לא הרגיש צורך להתנצל על ששינה את דעתו.

אהבה חדשה
שלושים שנה חלפו מאז נישאו הכהן ואשתו. שלושים שנים שבהם שינה כיוון עד כמעט לבלי הכר. החברה שבה הסתובב ויעודו בחיים שוב לא היו כבתקופת היכרותם של רות ושמואל. ההחלטה להתגרש הגיעה כאשר שלושת ילדיהם: יעקב, רינה ואברהם, כבר היו נשואים.

לא הרבה אחרי כן הכיר הרב הכהן את אריאנה הרן, שעלתה לבדה כפליטה מרומניה בשנת 32'. הרן כתבה ספרי בישול ושירים לילדי הקיבוץ, ועבדה באחד מן הביטאונים של תנועת הקיבוצים. הרן והכהן הכירו, ככל הנראה, באחת המסגרות הלימודיות או הספרותיות שבהן הסתובבו. נפשותיהם של השניים נקשרו, והם החליטו להינשא.

גם הצעד הפשוט הזה, נישואין, לא היה קונבנציונלי. הרן היתה חילונית, הכהן – רב. הוא הגיע מתל אביב, היא חייתה רוב ימיה בקבוצת שילר, קיבוץ ליד רחובות.
הכהן עבר להתגורר בקיבוץ עם אשתו החדשה, מותיר מאחוריו בית עמוס: "לפני שהוא עזב את תל אביב הוא קרא לנו", מספר גורי מיר, חבר קבוצת שילר. "היה לו בית ספון בספרים ומוצרי יודאיקה, והוא אמר: 'אני מותיר הכל מאחורי, בתקווה שאמצא בית חם בקיבוץ'". והוא מצא.

משפחת הכהן החזיקה בביתה מטבח כשר, וחברי הקיבוץ פרגנו לזוג הטרי, שכבר לא היה כל-כך צעיר.
לא היו חברים שהתנגדו לכך שרב יגיע לגור בקיבוץ?
"לא", משיב מיר, "הוא לא היה אורתודוקס. כלומר, הוא לא נסע בשבת, אבל הוא לא גרם לרתיעה ולא כפה את עצמו. הוא היה חלק מהחברה, אם כי לא חבר קיבוץ, והוא העלה את הרמה התרבותית וההשכלתית. אבל בשום אופן הוא לא היה 'הרב' של הקבוצה".

בין שמואל ואריאנה נטווה קשר מיוחד. שכנתם, רותי אלימה, קראה בלוויה: "היתה בבית שלכם שמחת חיים של זוג צעיר ואוהב. החברים היו מגיעים, שיחות לתוך הלילה בענייני היום ובעניינים ברומו של עולם, קולך העמוק והחזק משתלט על השיח, ניחוחות של בישולים ושל אהבה וזוגיות".
בני הזוג חיו יחד מעל 25 שנה, אך לפני שנתיים נגדעה ההרמוניה כשהרן נפטרה בפתאומיות, ככל הנראה מדום לב. ראשה צנח על חזה במהלך אחת ההרצאות שבה השתתפה.
"מאז מותה של אריאנה לא התאוששת", המשיכה אלימה. "ראינו את הקושי. לעתים רחוקות שיתפת אותנו בעצב הנורא שאפף אותך. השקעת ימיך בעבודה, ועת חזרת הביתה היית מסתגר, מכבה את האור ולא מאפשר להיכנס לבקרך... לא רצית להפריע, לא רצית להכביד".

"מאז פטירתה משהו בו נשבר", מסכימה אלון. "לבני אורי, שמכין עליו סרט, הוא אמר שהוא מחכה למוות, למרות שהוא המשיך לפעול ולתפקד".

בשבוע שלפני מותו הספיק הכהן לערוך חופה. בשבת שלפני פטירתו ערך בר מצווה. חופה נוספת תוכננה להיערך בשבוע שבו ישבו עליו אחיו וילדיו שבעה.

פרדה מודעת מהחיים
שלושה ילדים נולדו לו, לרב שמואל אבידור הכהן. יעקב, הבכור, התגורר שנים ארוכות באנטוורפן וההדיר ספרים בהוצאת 'אריאל'. אברהם, הצעיר, היה דיין בבית הדין של הרב וואזנר, וכעת הוא רב פוסק במחלקת הכשרות במועצה הדתית בירושלים. הבת רינה, תועמלנית רפואית, מנהלת אורח חיים חילוני.

אף שבמבט ראשון נראה כי איש מילדיו של הכהן לא אימץ את דרכו, במשך כל השנים היה ביניהם קשר חם, והדבר הורגש גם ברמת הנכדים, שעליהם ידע כל דבר עד הפרט האחרון: מתי זה נבחן ומי מרגיש לא טוב. הויזמן מספר כי לאחרונה הכשיר הכהן את יעקב בנו להיות מחליפו בכפר שמריהו.

אל בית האבלים בבני ברק, מקום מגוריו של הבן אברהם, התאספו ובאו אישים מכל קצות הקשת. אף כי שישי ויינר, עיתונאי חרדי, טוען על הרב הכהן כי "הצעירים לא הכירו אותו, אבל בעיני המבוגרים הוא היה מוקצה מחמת מיאוס", טוען הויזמן אחרת: "כשהגעתי לנחם ישב שם אחד מן המחליפים האפשריים של הרבי מויז'ניץ, ואז נכנס הרב ד"ר אלפסי וצעק: 'יחיד בדורו, הפסדנו כאן אדם יחיד בדורו מבחינת ההבנה, הבקיאות והזיכרון העצום'".

קרוביו מספרים כי היה לו קשר טוב עם אדמו"רים ורבנים עוד מימי 'פנים אל פנים', וכי עד השנים האחרונות ממש הגיעו אליו עסקני העדה החרדית לבקש עזרה בעניינים שונים.
"תהליך ההבנה שכבר אינך יכול לעלות אל הספרייה שכה אהבת, לשהות בתוכה ולעבוד בה, היה קשה מנשוא. הלבטים לא הרפו, הפכת בדבר, חשבת וידעת כי עליך מוטלת החובה להיפרד מהספרים ולא להשאירם אחרי מותך ללא מען. וכך הביאה אותך יד הגורל לקבוע תאריך לפרדה, שהיתה גם הפרדה שלך מהחיים", אמרה אלימה.

בתקופה האחרונה ידעו הכהן ומשפחתו שהסוף הולך וקרב. ההליכה היתה קשה עליו, וכוחו לא עמד לא לעלות אל חדר העבודה שהקצה לו הקיבוץ. הכהן לקח אליו כמה ספרים, ואחר-כך פנה למשפחתו וחילק להם ספרים שביקשו. את מה שנותר מ-3,000 ספריו החליט לתרום למרכז יעקב הרצוג.
ביום ראשון הגיע יוס'קה אחיטוב ממרכז יעקב הרצוג עם שני בחורים נוספים. אחיטוב, שראה שהרב הכהן אינו חש בטוב, ניסה לשכנעו לנוח, אך הרב התעקש, באומרו שעליו להנחות את הבחורים כיצד לארוז. "כמה שעות אחר-כך הודיעו לי שהוא נפטר, וזה בעצם קרה בחדר הספרייה שלו". יש שפירשו זאת כשברון לב של אדם הנפרד מידידיו הנאמנים ביותר.

הכהן נטמן בקבוצת שילר, דבר שנראה לבני הקיבוץ "יותר מטבעי". את אריאנה הוא ביקש שיקברו קרוב למעבר, כדי שהוא יוכל להיקבר לצדה בבוא היום, וכך יוכלו בניו הכהנים לעמוד ליד קברו ולומר קדיש.

בעת ההלוייה ניגשה לאמונה אלון אישה לבושה בלבוש חרדי וסיפרה לה כי את דרכה ליהדות עשתה בעקבות הרב הכהן, שהכין את בנה לבר מצווה. הקהל שגדש את בית העלמין בשילר היה גדול ומגוון, וכך גם נושאי ההספדים, שאחד מהם היה הרב ישראל מאיר לאו, קרוב משפחה.
"היתה עליו הרבה ביקורת", מסכמת אחייניתו אמונה אלון, "בעיקר מצד אנשים שלא מוכנים להתרגל לכך שלא כולם נכנסים למשבצות ולהגדרות. הוא, בכל אופן, כיבד גם את אלה שביקרו אותו".
ofralax@walla.co.il