גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 153ראשיהפצה

אבי העצורים - בגליון השבוע

אלי הרבסט (53), "אבי עצורי ההתנתקות", השתחרר מהכלא לאחר 64 יום- בתקופה ששהה בכלא הפך הרבסט למדריך ומנהיג העצורים, אך גם קיבל מהם שיעורים בנחישות ואמונה
13/11/87, 00:00
חגית רוטנברג

בראיון ראשון מאז שחרורו, הוא מספר איך הפכה "קייטנת מעשיהו" לבית סוהר קשוח עם סוהרים מתעללים ומדוע, למרות זאת, העדיף להישאר במעצר

ביום שני השבוע הגיע אלי הרבסט לכלא מעשיהו, כדי לאסוף את חפציו האישיים. הסוהרים, שנקשרו אליו במהלך 64 הימים שבילה במחיצתם, שאלו אותו: "נו, תיכנס שוב?", והוא השיב: "אם יהיה צורך, אכנס שוב".

"אני לא מרגיש שוני בחיי מאז השחרור", הוא אומר לי. "אני ממשיך בעשייה, אלא שצורת המאבק השתנתה". כעת, כשאנו יושבים על ספסל מצדן השני של חומות הכלא, הוא מקרין כולו חיוניות ומצב רוח מרומם, ומסביר: "השמחה שלי היא לא על עצם השחרור, אלא על כך שזכיתי להיות עם ציבור כל-כך נפלא בכלא".

הרבסט, העצור המבוגר ביותר בתולדות אגף ההתנתקות של כלא מעשיהו, לא אומר את הדברים כמס שפתיים: במשך למעלה מחודשיים שיתף את גורלו, מתוך בחירה חופשית, עם גורלם של העצורים הצעירים. בראיון ראשון מאז השחרור מגולל הרבסט את הווי חיי העצורים בכלא ואת מסכת ההתעללויות של הסוהרים.

תורמים בערד
אליהו הרבסט נולד לפני חמישים ושלוש שנים, ברמת אביב. אביו היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו במחנות ההשמדה. הוא עלה לארץ והקים משפחה מפוארת וענפה: 13 ילדים, המפוזרים כיום בכל רחבי הארץ ונמנים עם מגזרים חברתיים שונים. אחת מאחיותיו של אליהו מתגוררת בגוש קטיף, וקבר בנה הצעיר שנפטר ממחלה אמור להיות מועתק במסגרת הגירוש, מה שמחבר את המשפחה כולה בכאב גדול יותר למאבק.

משפחת הרבסט התל אביבית העניקה חינוך ציוני-דתי לילדיה. אליהו למד בישיבה בכפר הרא"ה, היה קומונר בסניף 'הצופים הדתיים' ברמת אביב ולאחר מכן שירת בנח"ל. את לימודיו האקדמיים עשה ב'מכון לב'. בשנתו השנייה במכון הכיר את רעייתו רותי, ומאז הם יחד, כבר 30 שנה.

לאחר הנישואין גר הזוג הצעיר בירושלים: הוא עסק בחינוך בלתי פורמלי, והיא – מאז עד היום – עסקה בהוראת ריתמוסיקה. הם ביקשו לקבוע את משכנם במקום שבו יוכלו לתרום, מקום איכותי שגם יוכלו להרשות לעצמם לרכוש בו בית. לאחר טיול על קטנוע מהחרמון ועד ירוחם, נפל הפור על ערד. אלי פתח שם בית מסחר לווילונות (בגלל "אהבת ילדות שקיבלתי מהורי, שעסקו בתחום").

אבל המסחר לא היתה העיסוק המרכזי שלו בערד. אלי, כהגדרת חתנו הטרי, הוא "אדם שלא מסוגל לראות עוול בלי לעצור ולנסות לתקן אותו". הוא יצא למאבקים חברתיים כזאב בודד: "אחרים יגדירו את מאבקי כמלחמה בטחנות רוח, אבל אני נחוש להיאבק, גם אם מאמצי לא יצליחו, וגם אם הציבור לא ינהה אחרי. אני נחוש להפוך את המוסדות לטחנות שייצרו אנושיות".

הוא נאבק מול במס הכנסה, בעירייה ומסגרות החינוך בעיר, שנראו לו כושלות. בשלב מסוים תועלו מלחמותיו על הצדק לכיוון השמירה על שלמות הארץ. "עד לפני עשר שנים דעותי היו שונות. תמכתי בהסכמי אוסלו, עד שגיליתי שרבין וערפאת מדברים בשני קולות, והבנתי שזה יתנפץ לנו בפנים". בהדרגה גיבש לעצמו אלי עמדה ימנית, שהיום אולי תיחשב מיליטנטית.

די לבורגנות!
כששרון החל לרמוז על התנתקות, הוא החל לשוחח עם מנהיגי ציבור, רבנים ותושבי יש"ע, והתאכזב עמוקות מהבורגנות שפשתה בהם, לדבריו: "לא הצלחתי לגייס איש למאבק. כולם אמרו לי: 'תירגע, יהיה בסדר. הוא לא מתכוון לזה'. מה שהנחה את האנשים היא בורגנות צרופה – מצטרפים רק למחאות צבעוניות, שנשמעות טוב בציבור. אני מצפה מההורים שיאמרו לילדים: 'אתם תלמדו, ואנחנו נצא לממש את המטרה'. אומרים לי: 'אנחנו ממוסדים. נפסיד את העבודה'. ואני אומר: 'ארצנו טובעת, אם הבסיס הזה יישמט, על מה יישאר לכם לשמור?'".

אלי לא סתם מטיף מוסר לאחרים, הוא מעדיף להוות דוגמה אישית ולדרוש קודם כל מעצמו. בערב פסח האחרון, לאחר התייעצות עם אשתו, שהבינה שעדיף שיצא להיאבק ולא יקטר בבית, סגר את עסק הווילונות שלו, עבר לחיות מהחסכונות, ומאז הוא מקדיש את כל כולו למאבק. הוא שוחח עם אנשים, יצא להפגנות, היה פעיל במטות ערים, אך כל אלו לא סיפקו את הנחישות וההקרבה שביקש לבטא במאבקו. את התשובה מצא אצל חוסמי הכבישים, הצעירים ממנו בשלושה עשורים. "שמעתי על הצעירים שיוצאים לחסימות ונעצרים. ראיתי את הנחישות שלהם כאמירה אישית כלפי – 'אלי, מה אתה יושב בבית? תעשה גם אתה מאמץ'. החסימות מבחינתי אומרות לאנשים: 'תעצרו רגע ותקשיבו לקול הפנימי שלכם'".

הוא שולל את טענות המתנגדים לחסימות בדבר אמבולנסים ויולדות שנתקעים בדרך: "הכל נעשה בזהירות. עובדה שלא התקבלה עד היום שום תלונה מסוג זה. בינתיים זה רק מנע תאונות דרכים". ל'ניסוי הכלים' הוא יצא עם תיק מעצר מוכן על הגב, כיאה לאופיו המסודר, אבל לא ממש חשב שזה יקרה. הם היו קבוצה של 16 איש שחסמו את כביש הכניסה לערד, ואיתו היו גם תלמידי הישיבה וראש ישיבת ההסדר בערד, הרב ינון אילני. אלי היה המבוגר ביותר. נוצר דו-שיח עם הנהגים, שחלקם התלוננו וחלקם תמכו. חצי שעה עברה עד שמשטרת ערד המופתעת הגיעה לציר החסום. החוסמים נגררו לניידות והוכו נמרצות כשהם אזוקים. אלי ושאר חברי הקבוצה נכנסו למעצר.

מאותו יום החל פרק חדש ומאלף בחייו: 64 ימים, שבעקבותיהם זכה לכינוי 'אבי העצורים'. במבט לאחור הוא מנתח: "בהתחלה לא ידעתי איך אוכלים את זה, למרות ששאר העצורים היו מלאי התלהבות. היו לי רגעים מאוד לא נעימים מול המשטרה, וחשבתי שלא אשרוד. אבל היום אני יודע שזה תהליך שאם עוברים אותו, אתה בפאזה אחרת. זה לא רק יותר קל, זה הופך להיות העשייה הנכונה באותה שעה".

את התקופה הזו תיעד בדקדקנות ב-180 דפי יומן גדושים בפרטים, שמות סוהרים ואירועים. בבוא העת ישתמש בכל הנתונים שאסף על מנת להוציא את הצדק לאור, לתבוע אזרחית את כל המתעללים בעצורים ולהרתיע את הבאים אחריהם. שיחתנו על הסוהרים נקטעת כשאלי מבחין במכר וותיק: "את רואה את הסוהר הזה?" הוא מצביע על איש שב"ס שחולף ברחוב הסמוך לכלא מעשיהו. "הוא אדם שלא יודע לחייך. בתקופה שהייתי בבידוד וסירבתי לעמוד בספירת בוקר, הוא רשם זאת בכל פעם ביומן. ראיתי את הייסורים שנגרמו לו מכך שסירבתי לעמוד".

כתובת לכל בעיה
לאחר המעצר הובאו אלי וחבריו לחסימה בפני שופט בית משפט השלום בבאר שבע, שגזר על כולם שחרור בתנאי מעצר בית. כולם סירבו לחתום על טופס השחרור. לאחר יומיים שונו תנאי השחרור להתחייבות שלא להשתתף בהפגנה בלתי חוקית. בכתב האישום נזכרו סעיפים של אי התפזרות לאחר הוראת פיזור, התפרעות והכשלת שוטר.

רוב חברי הקבוצה השתחררו בהדרגה בתמיכתו המוסרית של אלי, שחשב שעדיף שמבוגרים יישארו בכלא וצעירים ימשיכו ללמוד ולרכוש ניסיון חיובי בחיים. הוא עצמו החליט לחכות עם השחרור עד שאחרון חברי הקבוצה ישתחרר, אולם כשהגיע הרגע להשתחרר משהו בתוכו אמר לו אחרת: "התאהבתי בקבוצות האחרות הכלא. אלו שהתמידו להישאר שם ולא להשתחרר בתנאים מגבילים. חשבתי שלא ראוי לנטוש את הצעירים הללו. רציתי לשמש להם דמות אבהית, לתת צביון לניהול החיים בכלא, לעמוד בקשר מול בני משפחותיהם".

הוא עקב אחרי מצבו של כל אחד, השתדל למלא את בקשותיהם, וגם את בקשות בני המשפחה שבחוץ. הוא הקשיב, תמך והיווה כתובת עבור העצורים כולם, בוגרים כצעירים. אלי מעדיף לא להעיד על עצמו ביחס להצלחתו במשימה, אולם הטלפון שלא מפסיק לצלצל במהלך שיחתנו מעיד על כך: אחד הצעירים שהשתחרר מתקשר אליו שלוש פעמים, מבקש את הקרבה והיחס שלהם זכה מאלי בזמן שהותם המשותפת בכלא.

אולם ההחלטה להישאר בכלא לתקופה בלתי מוגבלת גבתה מחיר מבני משפחתו: ששת ילדיו ובעיקר רעייתו רותי, שעל ההקרבה שלה מדבר אלי בהערצה של ממש. רותי, לעומת זאת, מדברת בצניעות על כך שהיא הבינה שזהו צורך השעה, ולכן נתנה גיבוי מלא להחלטתו של בעלה.

"אמרתי לעצמי שבעלי חזר לימי המילואים, אלא שעכשיו זה יותר טוב, כי יש איתו קשר מדי יום. השינוי המשמעותי מבחינתי היה עול כלכלת הבית: אלי היה שר החוץ שלנו. פתאום אני צריכה לבצע את כל העניינים הכלכליים, תשלומים, בנקים, למלא דלק, לטפל בגינה".

כשאלי נכנס לבידוד הפך הבית לחמ"ל, והמה מרוב טלפונים לעורכי דין, ח"כים ועיתונאים. משפחתו המורחבת, ובעיקר אחיו יצחק וחנוך, התגייסו להפיץ את עניינו בציבור. כשהחל לשבות רעב החלו הדאגות לכרסם ברותי. "למדנו לשרוד גם את זה", היא מסכמת.

ניצב יעקב גנות, מפקד בתי הכלא, היה אמור לקבל שני מכתבים מאלי הרבסט: על התקופה השמחה בכלא מעשיהו, ועל תקופת ההתעללות והאכזריות.

איזה טוב ה'
על התקופה השמחה, שכללה את השבועיים הראשונים שלו במעצר, מספר אלי: "קראנו לזה 'שמח בקייטנת מעשיהו'. היה שמח עד כדי כך שאפילו הסוהרים ומפקד הכלא היו שותפים לריקודים שלנו. צירפנו אותם למעגלים. כל אחד שהשתחרר לווה בשירת 'ופדויי ה' ישובון', וכל אחד שנכנס התקבל גם הוא בשירה. זה סחף את כל הכלא. הבוגרים הכינו סדר יום: סדרי לימוד, פעילות גופנית, פעילות חברתית ומשחקים. כל היום היינו בחוץ, חופשיים לנפשנו. היינו למעלה מחמישים עצורים.

"אבל מישהו מלמעלה רמז שהקייטנה צריכה להיפסק. זה לא יוצא טוב בציבור. הוחל בקביעת מסגרות, מה אסור ומה מותר לומר, הקריאו לנו תקנון. הפכנו למערכת של חלכאים מול נוגשים". האיומים והלחץ גברו: השעות בחוץ צומצמו, נמנעו טלפונים, מכתבים, חבילות, ביקורים.

איך התמודדו העצורים מול הקושי?
"המושג שרץ באגף היה 'איזה טוב ה". על כל דבר שקרה להם, גם בדברים הכי אכזריים. לא מקבלים טלפונים? 'איזה טוב ה' שאין טלפונים'. צריך לשבת 23 שעות בתא? 'איזה טוב ה', הכי טוב להיות בחדר'. הסגנון הזה נמשך והוא מאוד מחזק אותם. גם אני למדתי להפנים את זה, וזה עזר לי להתמודד עם קשיים מנטליים, צמצום החופש שלי. האמירה הזו חושפת משמעויות חדשות לחופש – אתה יכול להיות 23 שעות בתא, ועדיין להיות חופשי יותר ממי שמסתובב 24 שעות בחוץ".

אלי, שביקש ליצור אווירה טובה בכלא, ניסה למנוע התנגשויות בין עצורים לסוהרים ולעודד שיתוף פעולה בין קבוצות העצורים השונות, שהקרין עוצמה כלפי אנשי השב"ס. את ההצלחה הוא זוקף גם לזכות העצירים הבוגרים, שסייעו לשמר את המתינות על אף תנאי הלחץ. מפקד הכלא בכבודו ובעצמו, תת גונדר רמי עובדיה, פנה אליו בוקר אחד בבקשה שימתן את עצורי אגף 13, עצורים ותיקים שהיו חריפים יותר ביחסם לסוהרים. אלי הסכים רק בתנאי שהאגפים יאוחדו, וכך נעשה.

הסוהר הרע
כשאני מזכירה את שמו של רמי עובדיה, ניצתת אש בעיניו של אלי. הוא מלא כעס על התנהגותו של האיש, וכנגדו הוא מוכן לדבר בביטויים חריפים, שעל-פי רוב לא שגורים על לשונו: "רמי האחר, שהתגלה לי בשבוע השלישי להיותי בכלא, הוא רמי האמיתי, שהסיר את המסכה מפניו. התחלתי לגלות זאת במשהו שעוד חשבתי לבדיחה: הוא ראה אותי כועס על משהו, ואמר לי: "אלי, לא ידעתי שאתה מרוקאי. אבל אתם לא יודעים שאני מרוקאי, ולמה אני מסוגל".

התנהגותו האמיתית יצאה לאור שבוע אחר כך: ברוטליות, אלימות פיזית ומילולית, הוצאת שם רע ושקרים על העצורים בתקשורת, בלי ניסיון להוסיף בדל אמת. הוא ניצל את הגישה הפתוחה שלו לתקשורת, שנחסמה מפני העצורים, ולא היסס להשמיץ אותם. אצלי מתועדות כל קללה שאמר וכל מכה שחילק".

בין מעלליו של עובדיה ניתן למנות שליחה לצינוק של עצור שהניח את רגליו על כיסא, ואת חברו שמחה על המעשה. אך גם לאכזריותו של עובדיה מצאו הצעירים מענה יצירתי: "אחד העצורים הותיקים, חיים בוירסקי, המציא שיר שכולם שרו: "איזה טוב בקייטנה של רמי". כולם שרו את זה בהנאה עוד יותר גדולה כשראו את המצוקה שאליה נכנס רמי כששמע את השיר. אפילו אני הרגשתי נקמה קטנה כשראיתי אותו במצב הזה. הרגשתי קצת נחת שמי שמצר לנו חוטף קצת. הוא גרם צער רב להרבה אנשים".

אלי סבל אישית ממדיניות היד הקשה של עובדיה: את 21 הימים האחרונים שלו בכלא העביר בבידוד. לאורך כל התקופה לא זכה להסבר כלשהו מדוע הוא בבידוד, גם לאחר שפתח בשביתת רעב שנמשכה כשבועיים והתבססה על מים בלבד.

עו"ד עדי קידר, מעמותת 'חננו' שליוותה את משפחת הרבסט במסירות לאורך כל הדרך, הגיש עתירה בעניין נגד עובדיה לבית הדין המנהלי בתל אביב. בתשובה לעתירה הגיש עובדיה רשימה של 15 סעיפים המצדיקים לכאורה את שהייתו של הרבסט בבידוד. בין השאר ניתן למצוא ברשימה כינויים כמו 'פרובוקטור', 'מסית ומדיח', ו'עושה מעשה מגונה בציבור'.

אלי חושף את האמת מאחורי האישום האחרון: "אחרי ארבעה ימים באותם בגדים בבידוד, החלטתי לכבס את בגדי בתא. למחרת ביימו איזושהי סיטואציה כך שלא הספקתי להתלבש, והכריחו אותי לצאת מהתא לדין משמעתי בבית הסוהר, כשרק סדין לגופי. גררו אותי עם אזיקים ועם הסדין, ואחר-כך האשימו אותי שניסיתי להוריד את הסדין, מה שלא הגיוני כשאני אזוק. על כל פרשת הסדין הם טפלו את האשמה כאילו ניסיתי להיחשף בציבור, לעשות מעשה מגונה".

"אתם חיות"
התעללות נוספת שחווה לפני הכניסה לבידוד היתה ברמה הפיזית: סוהרי יחידת 'נחשון' באו לקחתו לדיון בבית המשפט העליון. הם אזקו אותו בידיו וברגליו, מה שנראה לו תמוה, אך הוא שתק. בדרך למכונית היה עליהם לרדת מהמדרכה לכביש. "הייתי אזוק, וגם היו לי בעיות ראייה, לא יכולתי לזהות עומקים. כיוון שפחדתי ליפול, ביקשתי מאחד הסוהרים שיתמוך בי בירידה". הסוהר ראה את הבקשה כמוזרה, וסירב. רק לאחר דיון ממושך, הסכים לתמוך באלי ועזר לו לרדת ולהיכנס לרכב.

בכלא ניצן חבר הרכב למשאית שנייה. המפקד שאל את הסוהר: "למה התעכבת?" "עזרתי לו לרדת לכביש", הסביר הסוהר. "צריך לתלוש להם את העצמות, כך צריך להתנהג עם אסירים כאלה", השיב המפקד בגסות. הוא התקרב למכונית ודרש מהסוהר לפתוח את הדלת, על מנת שיוכל ללמדו איך מעבירים אסיר. הסוהר ניסה למנוע את ההצגה, ואמר שוב ושוב שאין צורך להעביר את אלי, כי ממילא הוא נוסע ברכב זה למקום היעד. המפקד התעקש עד שהסוהר נכנע.

דלת המכונית נפתחה. שלושה סוהרים משכו את אלי באזיקים החוצה, העיפו אותו על הכביש, ומעוצמת התנופה נפלו עליו. הם הרימו אותו במהופך, כשראשו כלפי מטה, וכך סחבו אותו כ-25 מטרים עד למכונית השנייה. כובעו, משקפיו וחפציו נפלו בדרך. אחד הסוהרים עישן ונשף עשן לתוך פניו של אלי, שהגיב: "אתה מתייחס אלי כמו אל חיה, אתה לא יכול להתנהג אלי כמו אל בן אדם?" והסוהר בתשובה: "אליכם צריך להתייחס כמו לחיות".

שירותי הרפואה של השב"ס לא נתנו יחס טוב יותר. כאשר ניגש אליהם לבדוק את הנזק בעקבות האירוע בחרה הרופאה לרשום רק את מה שראתה לנכון, כפי שהתבטאה גם באוזני אלי. היא לא תיעדה את העובדה שהראה לה צלקות בפרקי ידיו. כיוון שיחס אדיש זה של רופאי השב"ס חזר ונשנה, החליט אלי שלא להשתמש בשירותיהם בתקופה שבה שבת רעב.

שומרים על האנושיות
את הביקורת שלו לא חשש אלי להשמיע באוזני קציני הכלא, גם בפומבי: "היה לי חשוב שיבינו שמתעללים בנו. מדובר פה בבחורים נפלאים שמנסים להחזיק מעמד, והסוהרים הם פשוט נבלים ברשות הציבור – מקבלים משימה לשמור עלינו ובמקום זה פוגעים בנו בכל דרך אפשרית".
אתה מדבר על התעללות, אבל לצופה מבחוץ נראה אולי שלשבת בתא הרבה שעות זה לא כל-כך נורא.
"זה איום ונורא. כשהייתי עם הצעירים באגף, היה לי קשה לראות את הרע, כיוון שהם אמרו כל הזמן 'איזה טוב ה". אך כשנכנסתי לבידוד הבנתי שלהיות אסיר בכלא בישראל זה הדבר הנורא ביותר עלי אדמות. הכלא רומס בכל שנייה את העצמיות של האדם. אתה כל הזמן תחת עיניהם הפולשניות של סוהרים, נשים כגברים, אין לך פרטיות, להם מותר להעיר לך מה שירצו ואתה חייב לשתוק.
"אתה יושב בתא של שלושה על ארבעה מטרים כל היום, ובתוכו 15 איש, כך שאם מישהו רוצה לזוז צריך לעשות את זה בתורנות. אם תעשה משהו שלא נראה לסוהרים – מיד ישללו ממך זכויות. אסור לאדם אפילו לזעוק שהוא צמא. ואף אחד מאנשי זכויות האדם לא בודק מה קורה שם.

"אבל העצורים בחרו לשמור על אנושיות. להגיד 'איזה טוב ה" ולא 'אני אפס'. הם אומרים 'אני אדם חופשי, וכבול רק למצוות הקב"ה'. ובאמת, הם השתדלו להקפיד על קלה כחמורה, ולשמור על סדרי לימוד ותפילה גם כשלא היה בית כנסת. כצעירים שמנעו מהם את החופש הבסיסי, הם התגרו קצת בבית הסוהר והציפו את התאים. אבל מה זה הצפה? שני ס"מ מים על הרצפה. מלבד בזבוז מים זה לא גרם שום נזק, למרות שרמי עובדיה הציג זאת בצורה בומבסטית. אבל מבחינתם זה אומר 'אנחנו קובעים עובדה. אתם מגיבים לנו ולא רק אנחנו לכם'. זה נותן כוח, ויוצר יחס שווה במאבק בינינו. גם אני למדתי מהם את הדרך הזו כשהייתי בבידוד, והצפתי את התא פעמיים".

ההצפות באו כמחאה מצדו על שלא קיבל מים כשפתח בשביתת רעב, ועל שלא קיבל תנ"ך במשך 15 שעות. בכלל, אומר אלי, הרבה מסרים שקיבלתי מהחבר'ה הצעירים במעשיהו מלווים אותי גם לחיי היומיום שלי בחוץ ולחיי המשפחה שלי. כמשל הוא נותן את מושג ההקרבה העצמית: "החבר'ה שם לא חושבים על עצמם. הם מוכנים לוותר על נוחות רגעית כדי שהשני לא ייפגע".

הטובים לכלא
ביום שלישי שעבר שוחרר אלי, לאחר שהשופט משה מיכליס בבית משפט השלום בבאר שבע קבע שאין ראיות לאישומים נגדו, ועל כן ישוחרר ללא כל תנאי מגביל. "אין ראיות בממצאי המשטרה. אין לי מנוס", הדגיש השופט בהחלטתו, "אלא לשחרר את העצור".

את היום האחרון לשהותו בכלא החליט השב"ס 'להנעים' לו במיוחד: היה זה יום שני בבוקר, שבו אמור היה להתקיים דיון בערעור. אלי הכין את עצמו בשעה מוקדמת, אך השעות נקפו ואף סוהר לא בא לקחתו לבית המשפט. כל תחנוניו לקבל מידע לא הועילו. יום תמים ישב בבידוד, בחוסר ודאות מוחלט לגבי גורלו. הוא החל לדמיין תרחישים נוראים שבגללם לא התקיים דיון, מה שהפך את היום הזה ליום הקשה בחייו, כהגדרתו.

"זה היה יותר קשה מכל מלחמות ישראל שהשתתפתי בהן. בשעה עשר בלילה, אחרי יום שלם של ספקות שאכלו בי, מצאתי דרך להחזיק מעמד", דיבורו נקטע והתרגשות חונקת את גרונו. "החלטתי להיות עם מי שנמצא איתי תמיד – אלוקים. פתחתי ספר תהלים ושרתי את כל השירים שאני מכיר משם. קיוויתי שלא קרה משהו למשפחה שלי, ורק לא רוצים להודיע לי. בדיעבד התברר שלשופטת נאמר שחל בלבול, והיא לא טרחה לדרוש שיביאו אותי ולהמתין לי, אלא דחתה את הדיון למחר והשאירה אותי עוד יום שלם בכלא".

בנקודה זו מבקש אלי להביע תודה עמוקה לסנגורו מטעם הסנגוריה הציבורית, עו"ד שאול דייויס, ולכל עורכי הדין של עמותת 'חננו' שליוו אותו באינטנסיביות גם ברגעיו הקשים בבידוד ועזרו לו לשרוד, כדבריו.

כעת, משהשתחרר, הוא מתכוון להמשיך ולשמש כשופרם של העצורים: עוד בתקופת המעצר דאג להעביר החוצה מידע בדרכים שונות על המתרחש בכלא, אולם כעת, כשאין עליו מגבלות, הוא מתכוון ללחום בנחישות למענם ולמען שמם הטוב. "אני רוצה שאנשים, גם בציבור שלנו, יבינו שבכלא יושבים אנשים ישרים ותמימים שנאבקו בדרך לגיטימית נגד השלטון, ולכן השלטון מנסה להכפיש אותם בכל דרך. מלבישים עליהם אישומים ומכריחים אותם להגיע לעסקות טיעון באילוצים בוטים.

"אנחנו לא מסוכנים ולא אלימים. העצורים הם אנשים משכמם ומעלה, הרבה יותר טובים מאחרים שנמצאים בחוץ. הלבישו עליהם תיק כי זה משרת מטרה ציבורית. אני רוצה שהציבור הימני והחרדי ייחשף לאמת אחרת, לא דרך התקשורת. תפגשו את המשפחות שלהם ותראו איזה חינוך טוב הם קיבלו. אלו אנשים שנאמנים לעקרונותיהם ונלחמים בכל העוצמה שיש להם. תשאלו את הרבנים שלהם בישיבות, כולם יספרו לכם מיהם. אל תאמינו לנינג'ות ולשמן שמניח השלטון על הכבישים כדי להשמיץ אותם".