גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 153ראשיהפצה

ממשיכים להיאבק ביחד - בגליון השבוע

למרות האכזבה מאקורד הסיום של 'כנס כפר מימון', ישנה הסכמה כמעט מקיר לקיר על כך שעדיף היה לא להתעקש.
13/11/87, 00:00
אריאל כהנא

המשטרה רמזה שתשתמש בנשק חם * לעומת זאת, לח"כ אלדד נמאס לדרוך במקום: הוא קורא לאנשים לנוע עצמאית לגוש קטיף *מרכז הליכוד יתכנס, והפעם כדי להפיל את ראש המורדים בעקרונות התנועה * וגם: נאבקים וצוחקים

יום שני בערב, שעות ראשונות בגוש קטיף. הדרך העוברת בין הרי ירושלים לשער הנגב מותירה מאחור את הדיונים האין סופיים על אירועי כפר מימון. נדמה שהכל, לפחות בתחילת השבוע, עסקו בניתוח לאחור.

מועצת יש"ע התכנסה בתוך עצמה ביום חמישי, שמעה את אנשי הציבור ביום שישי, וקראה לפעילים ביום ראשון. ביצהר הוקדש מלווה המלכה לשו"ת עם רב היישוב, דודי דודקביץ', שהיה במעגל מקבלי ההחלטות בכפר מימון. למחרת, במקביל לכינוס של יש"ע, ריכז המטה המשותף את המאוגדים תחתיו.
השאלה העיקרית בכל המפגשים היתה כמעט זהה: איך נוצר הפער בין מה שתכננה מועצת יש"ע לבין מה שהשיגה בפועל?

"מדוע מלכתחילה כינסתם אותנו רחוק כל-כך מהגוש? מדוע אמרתם לנו עד הרגע האחרון שתהיה צעדה לגוש קטיף, אם ידעתם שהדבר אינו אפשרי? באמת התכוונתם לצעוד לגוש, או שהמהלך כולו היה אמור להיות סמלי בלבד?" שאלו רכזי השטח של המועצה את ראשיה.

נעם ארנון מחברון, אחד המשתתפים, השתמש בפועל "התקוממו" כדי לתאר את האווירה. חרף התוכן הזועם, נראה היה בסיום המפגש שהתשובות בפיהם של בנצי ליברמן, צביקי בר חי וזמביש היו מספקות.

את סיפור המפתח הציג ליברמן: "באחד המפגשים עם אנשי המשטרה אמר לי אחד הקצינים כך: 'נניח שבחור אחד מטפס עם קאטר על אחת הגדרות בלילה. כיוון שיש חושך, אני עלול להתבלבל. אני עשוי לחשוב שלא מדובר בקאטר אלא במשהו אחר. במצב כזה עלולות לצוץ במוחי כל מיני מחשבות, והמחשבות האלה יכולות להביא אותי לתוצאות לא רצויות'", חתם ליברמן את סיפורו.

הרמז, שנוספים כמותו דחסו את האוויר בכפר מימון, היה ברור: המשטרה לא פסלה אפשרות של פתיחה באש על מי שיפרצו את הגדרות. "לכן הם החליטו שלא לפרוץ. הם שכנעו אותנו שזו לא היתה הצגה של המשטרה", אומר ארנון.

מבחינתו, ההתייצבות המקסימלית מאחורי יוזמות המועצה תימשך. אותה ההחלטה התקבלה ביצהר ובמטה המשותף. "הם היחידים שמסוגלים להרים פעולות בקנה מידה המוני שכזה, ולכן מוכרחים להמשיך לעבוד יחד", אומר יגאל אמיתי, דובר יצהר. ומשה לשם מ'שנית גמלא לא תיפול' מוסיף אמירה משלו: "יש הרבה מאוד אנשים שהיו שמחים לראות פיצול אצלנו, והם לא יראו אותו. כל מה שאנחנו עושים מתואם עם המועצה".

"השדות רחבים, לכו!"
בתוך קשת ההסכמה, יש בודדים שלא מיישרים קו. הראשון הוא ח"כ אריה אלדד: "אני מרגיש מרומה. עשו שימוש במנהיגי ציבור עם מוניטין של אקטיביזם, שמו אותם בקדמת המאבק. ההבטחות היו שמדובר בהליכה תכליתית לגוש קטיף, ומה שקיבלנו הן הקפות".

פרופ' אלדד אינו מקבל את ההסברים על הסכנה שהיתה כרוכה בפריצה. הוא עצמו תבע כבר ביום שלישי בבוקר לצאת לדרך לאלתר. "הכפר הוא מקום יפה, אך אינו המטרה, ולכן צריך לשלוח את האנשים לגוש קטיף", אמר אלדד בזמן אמת.

בתוך בליל האירועים בכפר פגש אלדד בפרצוף מוכר: "בין אלפי השוטרים שהסתובבו שם היה פקד מאור נעים, הבריון מ'פרשת הנחיריים'. הוא עמד שם ליד הסוס שלו בתוך הכפר, עם מבט של רצח בעיניים. ראית שהוא ואנשי יס"מ אחרים חיפשו דם ופרובוקציות. אני אומר לך שאותם וגם את ניסו שחם אפשר היה לעבור".

אלדד לא מתכוון להשתתף עוד באירועים שתיזום המועצה. במקום לעשות זאת, הוא קורא לציבור "ללכת לגוש קטיף. אולי לא בתהלוכה רבת עם ואולי לא בדרך המלך, אך השדות רחבים. כל אדם וכל צוות יכול וצריך לבחור בנתיב משלו. אולי לא ייכנסו 40 אלף, אך 4000 יעשו זאת. אגב, אפשר וכדאי ללכת לצפון חבל עזה וצפון השומרון. שם החסימות אינן קפדניות כמו בגוש".

אמונה בנווה דקלים
אל הגוש, חרף הבידוק הקשוח, ממשיכים לזרום רבים. סיבוב ראשוני בנווה דקלים מגלה מאות בני נוער המתרוצצים מהכא להתם. פה ושם ניתן לראות דמויות שחמקו פנימה, למרות כיכובם ברשימת פסולי הכניסה של השב"כ.

איש מהמקומיים, מהאורחים או ממערכות השלטון, אינו יודע להעריך את מניין המצטרפים – "שב"חים" בלשון השלטונות ובלשונם שלהם. מה שידוע הוא שכל מקום הראוי למגורים מלא. יש בתים המאכלסים יותר ממשפחה אחת. שיעור העוזבים מרצון נמוך מאוד, כנראה אפסי. אם לשפוט על-פי הפנים הבלתי מוכרים בבתי הכנסת, "יש תפילות שבהן שליש מהפרצופים אינם מוכרים לי", מספר דוד פמיאנטה, תושב נווה דקלים.

את התסכול בקרב המנהיגות בירושלים מחליפות כאן העשייה והאמונה. למען האמת, עוצמות האמונה שמתגלות לעיני מפתיעות: המוסדות הציבוריים רוחשים פעילות כמו כוורות דבורים. אירוע רודף אירוע. יוזמה חדשה דוחקת את זו שקדמה לה. אחת לכמה שעות קורא הרמקול לצאת להפגנה בכיסופים, לבוא למפגש באופקים או לשמוע שיחת חיזוק.

בשבילים יש אין סוף שיחות על השאלה מה יהיה. אנשים נועצים זה בזה, פותחים ומסיימים במשאלה "עדיין יכול להיות שזה לא יהיה". על לוח המודעות מזכיר רב אנונימי ממרכז הרב את מעשהו של זכריה בן אבקולס, ש"בשל ענוותנותו חרבה ירושלים". את הלקח הברור הוא מסביר בכל זאת: "זו אינה העת לשקול שיקולי מה יגידו".

הרגש שקשה למצוא פה הוא יאוש. לא שאין רגעים קשים. יותר מאדם אחד סיפר לי על רעיה שנשברה ועל מעמסה נפשית גדלה והולכת. "כל יום שעובר מעמיס על הלב", אומר פמיאנטה, "ועדיין יהיה כאן מאבק עיקש. גם אלה שנאלצו לחתום עם המנהלת ייאבקו עד הרגע האחרון".

הרגעים שבהם פורץ הכאב הם התפילות. הדבקות והכוונה היתרה ניכרות על פני המתפללים. בסוף התפילה בוקעת תחינת "שיר המעלות ממעמקים". אין צורך לפרט את הצרה. רגע אחר-כך חוזרת השגרה. נשים יוצאות לצעדת ערב, נערים מתקבצים לצפייה בסרט או לשמיעת הרצאה. זו אינה היאחזות בחיים. אלה פעימות החיים.

רעידת אדמה מתחת שרון
חזרה לפוליטיקה בירושלים. במסתרים הולכת ומתקדמת היוזמה לשים קץ, סוף סוף, לקריירה של שרון כראש ממשלה. לפני שבועיים הוגשה ליו"ר מרכז הליכוד, צחי הנגבי, הדרישה לכנס את המרכז כדי לקבוע מועד לפריימריז.

הנגבי משתף פעולה עם עומרי ומנסה לדחות את הקץ. חוקת הליכוד מחייבת אותו לכנס את המרכז בתוך 30 יום מהגשת העתירה; הנגבי גורר רגליים. מגישי ההצעה יודעים עם מי יש להם עסק, ועתרו לבית הדין של התנועה. אם תתקבל תביעתם יתכנס המרכז בתשעת הימים, יממות ספורות לפני שצוותי המעגל הראשון יקישו על דלתות המיועדים לגירוש.

אף שרבים, כנראה רוב חברי המרכז, היו שמחים להיפטר משרון, כאן ועכשיו אין בידם האפשרות לעשות זאת. חוקת הליכוד מתירה להם לקבוע מועד לבחירת יו"ר חדש לתנועה, אך לא לסלק את זה המכהן.

האם יש בכוחו של המהלך לסכל את ההתנתקות? "קשה לדעת איך יתפתחו הדברים", אומר נתן אנגלסמן, אחד היוזמים. "אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו ומקווים שזה יהיה מהלך משלים למחאה נגד הגירוש. וחוץ מזה, גם להיפטר משרון לאחר מעשה זה משהו".

בדיחות בגירוש
מורה בכיתה שאלה את הילדים במה עוסק אביהם. התקבלו כל התשובות הנפוצות: מתכנת, רופא, כבאי, איש מכירות... רק ילד אחד, בסוף הכיתה, לא ענה.
"ומה איתך?" שאלה המורה.
"אבא שלי", ענה הילד בלחש, "פורץ לבתים שאינם שלו, זורק את האנשים, הנשים, הילדים והזקנים, בוזז את רכושם, הורס את הבתים וזורק את דייריהם לרחוב".
"זה באמת מה שאבא שלך עושה?" שאלה המורה הנדהמת.
"כן", השיב הילד, "הוא עובד בשביל אריק שרון".
ועוד אחת: הזקן הכסיל מורד במלך. מיהו?
(בדיחה וחידוד, בשינויים קלים, מבית היוצר של נוער גוש קטיף).