גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 153ראשיהפצה

בשבע עיניים

13/11/87, 00:00

משטרת העקירה (1)
שמואל אדלמן
נ
הג בסובארו סטיישן לבנה! תעצור בצד! רישיונות בבקשה.
שלום אדוני השוטר! בוקר טוב.
איזה בוקר ואיזה טוב. אני רושם לך דו"ח.

אבל אדוני השוטר, מה עשיתי?
אל תתחכם איתי, אתה עצרת בצד וסיכנת את התנועה.
אדוני השוטר, הרי אתה אמרתי לי לנהוג כך!
"כך"? אמרת "כך"? עוד פעם אחת אתה אומר את המילה הזו ואתה תיעצר על חברות בארגון טרור.
טוב. אני רואה שאין עם מי לדבר. תסיים את הדו"ח ותן לי להמשיך בדרכי.

להמשיך? הצחקת אותי! מה אני לא מכיר אתכם, מה אתה חושב שאני לא יודע שאתה מתכוון להמשיך הלאה לגוש קטיף , ולעבור על החוק?

אדוני השוטר, את ממש טועה. אני בסך הכל רוצה לחזור הביתה לגבעת שמואל. למזגן ולשלט שלי.
"סך הכל רוצה..." אני מכיר את ההתחכמויות האלה, אתה חושב שאני עיוור? תגיד לי באיזה צבע הסרט הכתום שיש לך על האוטו הא?
הסרט הכתום? איזה שאלה טיפשית. בצבע כתום.

רגע, אני רושם "העלבת שוטר בעת מילוי תפקידו". ואתה עוד דתי. על הפסוק "שופטים ושוטרים תיתן לך" לא שמעת?

אדוני השוטר, אתה פשוט מדבר עם האדם הלא נכון. לא התכוונתי להעליב, אתה הרי נציג של הדמוקרטיה שאני כל כך מעריך, אני בכלל ציוני-דתי-ריאלי ואת הסרט הכתום שמה הבת הקטנה שלי שלומדת באולפנה. מה אתה רוצה ממני?

אני המום! הבת הקטנה שלך? אין גבול לשימוש הציני שלכם בילדים? אתה תועמד לדין בעוון אי מילוי חובת הורה! אני מקווה שהבת שלך תסתדר עם המשפחה.

היא מסתדרת איתנו מצוין תודה.

לא הבנת אותי. התכוונתי למשפחה האומנת אליה נעביר את הבת שלה. יש לך מזל שלא שמו אותה במעשיהו עד תום ההליכים.

טוב, אדוני השוטר תגמור לרשום מה שאתה רוצה, הנה אני מוריד את הסרט הכתום, אני אחזור מאיפה שבאתי, עכשיו אני יכול לנסוע?

מה פתאום לנסוע? תצא מהרכב, בוא איתי לניידת, עתה עצור.
סליחה? מה עצור? השתגעת? מה פתאום אתה עוצר אותי?

אדוני. יש לנו הוראות שמגיעות ישר מלמעלה. אנחנו חייבים לעצור כל גילוי של המרדה.

איזה המרדה אדוני השוטר? את מי המרדתי?
מצטער, אמרו לנו לעצור כל כתום, ואתה אדוני, אם לא שמת לב, ג'ינג'י.

משטרת העקירה (2)
עדי גרסיאל

בצבא חושבים ברמת המאקרו, הסביר לי פעם חבר במילואים, ואילו במשטרה ברמת המיקרו. זה היה כשתהינו למה בג'יפים הצבאיים אין מדרגה שמאפשרת כניסה ויציאה נוחים, כמו באלה של המשטרה.
ואכן, משטרת ישראל, מודעת לכך שהאלוקים נמצא בפרטים הקטנים, ניפקה 'פנקס כיס לשוטר בנושא ההתנתקות'. הפנקס, שהגיע לידינו, נועד לספק לכחולי המדים את התשובות לכל הספקות והתהיות.
לאחר הקדמה קצרה ("...הציבור רואה בנו 'משטרה של כולם', קרי – גוף אוכף חוק, ללא שיקולים זרים") מגיעים הישר לתכל'ס, לשאלת השאלות, שלא השתנתה מאז ימי יציאת מצרים: איפה נאכל? אל דאגה, "יוקמו חדרי אוכל ממוזגים בכל מחנה. לכל שוטר יינתנו 4 ארוחות ביום, אחת מהן ארוחת ערב חמה".

ולמי מאוכפי החוק שעדיין יישאר רעב, "קנטינות יוצבו בכל מחנה"; או משועמם – "4 אוהלי תדריכים רב תכליתיים יצוידו בטלוויזיות וידאו ומקרנים".

בנוסף, בתוך היישובים "יוקמו פינות רענון שישמשו את השוטרים למנוחה והתארגנות". נחמד לדעת שהמשטרה לא רק עוקרת, אלא גם מקימה.

ואיך שכחנו – "היכן אוכל לטעון את מכשיר הטלפון הנייד שלי?" אמנם באוהלים המתח יהיה נמוך מטעמי בטיחות, אך הפיקוד הבכיר יספק "עמדות חשמל במתח 220 וולט לטעינת מכשירי טלפון ניידים ולשימושים נוספים".

תנוח דעתכם, לא רק לשוטרים דואגים בצמרת הפיקוד, גם לבני משפחותיהם. כך למשל תשתתף המשטרה במימון מחזור נוסף של קייטנה לילדי השוטרים. בנוסף, יתקיימו 6 ימי כייף בשפיים ובמימדיון לבני המשפחות.

ומי שמוטרד מהיום שאחרי, יכול להירגע – במשטרה חושבים על הכל. אבל ממש על ה-כל. "בסיום תקופת ההתנתקות יהיה ביקוש רב להזמנת מקום בבתי מלון. האם צריך להזמין מקום כבר מעכשיו? הביקוש הרב יילקח בחשבון בהקצאת חדרים בבתי מלון. בחודשים שאחרי משימת ההתנתקות ועד סוף השנה, תעמוד לרשות השוטרים תוספת גדולה של חדרים".

ובכל זאת, אתם תוהים, אין איזו התייחסות ללחצים הפסיכולוגיים על השוטרים-עוקרים. בוודאי שיש. בעמ' 31, אחרי שמוצו סוגיות תנאי השירות, מציעה המשטרה שלוש דרכי התמודדות: בסיס ערכי, מקצועיות ושיחות. בסיס ערכי, אם לא ידעתם, הוא "התבססות על ערכי המשטרה כמצפן המוסרי של מבצעי המשימה". תנ"צ ניסו שחם לא יכול היה להגדיר זאת טוב יותר.


הפנקס הקטן אך הכה אמהי , מעורר כמעט הערצה. טיפול אישי וצמוד כל כך לא העניקו אפילו שוטרי היס"מ לחוסמי הצמתים (ועם השוטר אלירן אברהם מיס"מ רמת-גן הסליחה).
לו אני יהונתן בשיא, הייתי מזעיק מיידית את ניצב גבי גל, החתום על הפנקס החיוני הזה, וממנה אותי לאחראי על רווחת העקורים.

עבודה באוזניים
חגית ריטרמן

כשהיינו ילדים היה קו טלפון אחד לכל הקיבוץ. מי שרצה להתקשר היה עומד בתור שהשתרך ליד חדר הטלפון שבמזכירות. אחרי כמה שנים חילקו טלפונים עם חוגה לכל הבתים, והלכנו בהתרגשות לבחור צבע מתוך המגוון: שנהב, אפור או שחור. מי חלם על מכשיר שקטן מכף יד, על עשרות פאנלים צבעוניים, תיבה קולית ו-20 סוגי צלצולים.

הטלפונים המסורבלים האלה גיוונו את משחקינו, וההומור שלנו בתחום נע בין "תארו לכם שפעם יהיו טלפונים בתוך האוטובוס" (מה שברבות הימים אכן קרה, נביאים שכמותנו), לבין התקשרות מחוצפת לאנשים זרים, בטענה עיקשת שאנחנו מדברים מחברת המים מקורות.

"שלום גברתי, את יכולה לבדוק בבקשה אם יש לך מים בברזים?", היינו שואלים את הקורבן התורן בקול סמכותי. וגברתי, שאיכשהו תמיד היתה הולכת לבדוק, אולי רק כדי שעובדי מקורות עם הקול הילדותי יהיו מרוצים, היתה חוזרת אל הטלפון ואומרת: "כן, הכל בסדר, יש מים". ואנחנו, שניסינו לפתח הומור סטייל יגאל שילון, היינו עונים: "בסדר, גברתי, רק רצינו לוודא שאין לך בברזים מיץ תפוזים".

מאז עברו הרבה מים בברזים, גם אלי קופטר ואבי רון הוותיקים כבר הפסיקו לשעשע את ילדי האומה (ונולדו להם אף צאצאים: סמי סביב, מיכה נאפו ושות'). הטלפונים והפלאפונים הפכו עבור הילדים ממכשיר מבדר למכשיר שימושי, והם מוצאים כיום דרכים טובות יותר להשתעשע. הם מבינים שאם הם למשל יתקשרו ויגידו "שלום, קוראים לי אבישי ואני מוכר שמפניה", אנחנו נענה "בסדר, בסדר, תתקשר בבקשה בארבעה בנובמבר".

כך קורה שמי שמסדר אותנו בטלפון כיום הוא בעיקר אנחנו בעצמנו. קרה לכם פעם שהתקשרתם אל עצמכם? זה קצת בעייתי, כי אם אתם מתקשרים אל עצמכם אז אתם בדיוק לא יכולים לענות לכם, הרי אתם בטלפון.

אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, אבל לי זה קרה. כדי לחסוך בשעות קרינה, האזנתי להודעות שהשאירו לי בטלפון הנייד באמצעות הטלפון של בזק. יש שיטה כזאת: מצלצלים לנייד, וכשהתא הקולי עונה, מקישים סולמית וסיסמה, ומקשיבים. אלא שתוך כדי שהתקשרתי אליי, שכחתי שזו אני. 'אוי, מי זה מתקשר אליי לנייד דווקא ברגע שאני בודקת בו הודעות?', תהיתי. 'לענות? לא לענות? אני בשיחה, מי שזה לא יהיה – שישאיר הודעה'.

אי שם בטבריה או בבית-שאן יושבות להן עכשיו הרבה "גברתי" ונהנות: מגיע לך, הן לוחשות לתוך העיתון, ולוגמות מיץ תפוזים מהברז.