בשבע 154: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ח בתמוז תשס"ה

תרגיל לעוקרים מתחילים

בחדשות מראים לנו חיילים המתאמנים על פינוי גוש קטיף, כשחלקם מגלמים את המתיישבים המפונים. אני מהרהר בחיילים שהפכו עולמות כדי לשרת ביחידת הלוחמים הנחשקת – בצנחנים, בגבעתי, בהנדסה הקרבית – במטרה ברורה להילחם באויב ולהגן על האח. והנה הם מוצאים את עצמם במין חוג לדרמה, מגלמים בכישרון את אחיהם וקרוביהם שבהם הם עומדים להיאבק בקרוב מאוד. יופי של הגשמה עצמית, אני ממלמל בלבי. כן, אפילו בלב אני לא מדבר אלא ממלמל, אל תשאלו.
חיילת אחת צורחת על חבריה החיילים במסגרת התרגיל: "יהודי לא מגרש יהודי! תצאו מכאן!" אולי היא לא תקבל צל"ש, אבל היא בטח שווה מועמדות לאוסקר. רואים עליהם שהם נהנים, החיילים, וזה רק אומר שהתרגיל הזה לא מכין אותם לכלום. ביום פקודה, רבים מהם יתחרטו על היום שבו עלו על מדים.
"חייל! שוטר! סרב פקו-דה!" צועקת חיילת אחרת את הטקסט המוכר לכולנו. אולי זאת השיטה למנוע את העקירה – להפסיק עם הסיסמאות המוכרות ולהפתיע את החיילים בקריאות בלתי צפויות. תארו לעצמכם את הצבא מגיע לפנות, ואת המתיישבים יוצאים מבתיהם וצועקים: "אבא! אמא! במ-בה!" נראה את החיילים מתמודדים עם זה.
אריאל זילבר מופיע משומקום על המסך. הוא שר מול החיילים המתאמנים ומנסה "לבלבל להם את הלב", כלשונו. אני מצליח לחייך בעגמומיות. יש לי שם בני משפחה, בקרב החיילים באזור. יש לי גם בני משפחה בגוש קטיף. הולך להיות מעניין, במובן הסוריאליסטי והמטופש של המלה. נראה כי בקרוב נעבור למשהו שונה לגמרי, בזכות אותה חבורת מונטי-פייטון שמנהלת לנו את המדינה.

טיפול בחשמל

שוב עשיתי דבר שלא ייעשה: שילמתי את חשבון החשמל הקודם שלנו באיחור של יום. לא שבוע, לא שנתיים - יום אחד. בחברות אחרות, הגובות ממני תשלום, אפילו לא קוראים לזה איחור. אבל שקע ותקע הרבה פחות סלחניים מכפי שהם נראים בטלוויזיה. בחשבון החשמל האחרון נדרשתי לשלם 28 אגורות על "ריבית פיגורים בגין חשבון שזוכה 1 ימים באיחור", ועוד לא פחות מ-3.86 שקלים על הוצאות טיפול. בסך הכול עלה לי יום האיחור, כולל מע"מ, בסביבות ה-5 שקלים.
מכיוון שיש לי מה לעשות בחמישה שקלים (ע"ע 'יודע את מקומי'), התקשרתי לחברת החשמל – השיחה בתשלום, כמובן – וביקשתי לברר מדוע הוצאות הטיפול על יום איחור הן כה יקרות, ואיך זה שהטיפול לא כולל בתוכו גם מסז'ים ושיאצו. "אני שואל מסקרנות", מיהרתי להוסיף באוזני נציג השירות החביב, "חלילה לא הייתי רוצה לגזול חמישה שקלים מחברת החשמל, עם מצבה הכלכלי הקשה וכל זה".
בתגובה, הסביר לי נציג השירות כי מיד ביום הראשון של האיחור בתשלום החשבון, מוציא המחשב אוטומטית מכתב נוסף ובו הודעה שנייה על החוב. דף הנייר הזה, שמעולם לא נשלח אלי (אולי כי שילמתי למחרת את החשבון? כאילו דאאא?), עלה לי סכום שבמשפחות מעט יותר עניות שווה ארוחת צהריים.
אז שימו לב, קוראים יקרים: כשחברת החשמל מתהדרת בסיסמה "אתך בכל רגע", הם מתכוונים לגביית התשלומים שלהם. שלמו בזמן!

חמסה עלינו

א. זה לא עסק: מועצת יש"ע צריכה להקדים את הצעדות שלה מאמצע השבוע לתחילתו. עם כל הכבוד - יש דד-ליין למדור הזה!
ב. "אתה יודע שאני מומחה לחרדים האלה", אמר תת-ניצב ניסו שחם לניצב-משנה רוני אוחנה, בעת שתדרך אותו להכות את מתנגדי ההתנתקות. הוא רק לא שם לב שנצ"מ אוחנה חרדי בדיוק כמו המפגינים, כלומר חובש כיפה סרוגה.
ג. אני לא מבין את שלומי סבן, המתמודד שהתעלף לאחר שהפסיד ב'כוכב נולד': לשם מה בכלל הוא הלך לתחרות הזאת, שעלתה לו בבריאות? אם הוא כל כך רוצה להיות כוכב בערוץ 2, הוא פשוט יכול לעשות פולסא דנורא לריקי גל.
ד. אני לא רוצה להישמע בלתי ידידותי, אבל אהיה אסיר תודה אם אנשים זרים ברחוב יפסיקו לפנות אליי בתואר "אבא'לה" ("אבא'לה, מה השעה?"). ברוך השם יש לי בן, ורובכם לא ממש דומים לו. כמו כן, נא לא לקרוא לי "אחי", "אחותי", "דוד" (ו' בחולם), "מאמי" או "משה".
ה. זה רק אני, או שהסרט הכתום בלוגו של עיתון הצופה הוא בכלל אדום?


יודע את מקומי

כמעט שכחנו, אבל שנים רבות לפני שהתמחה בזריקת כדורי שוקולד, נשיכת כתפיים ושבירת משקפיים של מבקרי טלוויזיה, היה דודו טופז בדרן מעולה על הבמה. אחד המערכונים שלו הזכורים לטוב נקרא 'דברים קטנים ומעצבנים', ובו עסק טופז בדברים קטנים המפרים את שלוות חיינו, כמו שקית החלב והצ'ופצ'יק של הלבן. כפי שאפשר להבין, מדובר במערכון עתיק (רוצים לדעת כמה עתיק? יו"ר העבודה באותם ימים היה שמעון פרס), וזה אומר שטופז עדיין לא הספיק לדבר על הכלי הכי מעצבן בימינו, מעצבן אף יותר מטופז עצמו – עגלת הקניות של החמישה-שקלים בסופרמרקט.
עגלת הסופרמרקט הוא הכלי שהופך כל מסע קניות למסע כומתה. נעזוב לרגע את הצורך להשיג מטבע בן חמישה שקלים, או לפרוט כסף בקופה הראשית, או לקנות מפתח מיוחד לעגלות, או להתפלל לשווא לעגלה פנויה בימי חמישי אחר-הצהריים. נניח שעשיתי את כל זה והשגתי עגלה כדת וכדין. מה הלאה?
הבה נסתכל בעגלה הנמצאת בידיי: שחורה מרוב שימוש, דביקה בפינות, ידית האחיזה שלה עקומה. על קרקעיתה שוכבים כל מיני אוצרות שנותרו כמזכרת מהלקוח שהשתמש בה לפניי: נייר טישו משומש, שאריות אפרסק, עטיפת ארטיק מרוחה בשוקולד או בקבוק פלסטיק גדול ונטול פקק המטפטף שאריות קוקה-קולה על סנדליי.
וכעת לגלגלים: עד הכניסה לסופרמרקט הם דווקא מסתובבים, לפחות שלושה מתוך הארבעה. ליד הירקות הם מתחילים לאבד את הקצב המשותף, וככל שגדלה תכולת העגלה, כך גוברת הנטייה שלה לנסוע שמאלה. אגב, אף פעם לא ימינה. בשלב מסוים אני עוזב את ידית האחיזה ומסיע את העגלה מצד שמאל שלה, כדי לתת קונטרה לגלגלים. לעתים צריך לעשות פרסה לכיוון מדפי הפסטות. טוב, אפשר לשכוח מזה – העגלה בחיים לא לוקחת את הסיבוב. עדיף להשאיר אותה עומדת כפי שהיא, לאסוף את המצרכים בידיים ואז לחזור עם הכול ולזרוק לתוכה, ומה שנופל בדרך – נופל.
אני מגיע לקופות. התור לקופה 8 נראה הכי קצר, ואני עומד בו עד שמגיע תורי. כשאני עובר מול הקופה, מתנגשת עגלתי ברגלה הימנית של הקופאית מ-9. הן הקופאית והן העגלה סובלים מעודף משקל, ואף אחת מהן לא מגלה נכונות של ממש לזוז לכיוון השני. בסופו של דבר, אני מצליח לעבור, בלי לדעת לבטח אם רגלה של הקופאית עדיין מחוברת לגופה או שנצמדה סופית לעגלה כמזכרת ללקוחות הבאים. אני לא עוצר כדי לברר את העניין, אלא ממהר החוצה.
בדרך עוצר אותי הש"ג ומבקש לראות חשבונית. ברגע של חוסר תשומת לב, אני עוזב את העגלה כדי להוציא את הפתק מכיסי, והרכב גדוש המצרכים ממשיך בתנופתו ופוגע בעגלתו של קונה המגיע מבחוץ. אותו לקוח טרי נראה עצבני במיוחד, אולי משום שנעליו האיטלקיות התלכלכו זה עתה מטיפות של קוקה-קולה. מטעמי פיקוח נפש, אני עושה עצמי כאילו העגלה הפוגעת היא של מישהו אחר, וממהר לטרנטה שלי בידיים ריקות. מילא, לשבת הקרובה שוב נזמין הביתה אוכל מוכן.