בשבע 154: לפרוץ את ההסגר

להגיע לגוש קטיף בכל דרך ● אלעזר שטרן מועל בתפקידו והורס את הצבא ● שיעור בהלכות כלב השמירה של הדמוקרטיה ● שיתוף פעולה בין זמר פופולארי לרופא שינים מוסיקלי ● ברכת הבית בנוסח נוער הגבעות

עמנואל שילה , כ"ח בתמוז תשס"ה

מה עוד לא נאמר בעניין המאבק. יש רק דרך אחת: אל גוש קטיף, נוע נוע סוף. חזרנו לתקופת ההעפלה, וצריך לפרוץ את ההסגר. יש הרבה דרכים, ומי שבאמת ירצה להיכנס, יצליח. ושגילויי המצפון של חיילי צה"ל יתגברו להיקף של שיטפון. ולהיאחז עד הסוף בבתים ובקהילות. ולעשות תשובה, ולהתפלל לנס.

מהרסיך ומחריביך
האלוף אלעזר שטרן הוא האחראי העיקרי לדרך הדורסנית והבלתי-מתחשבת שבה צה"ל מטפל בסרבני המצפון הדתיים. שטרן מצא הזדמנות להגשים את חלומו הישן, לרדות בישיבות ההסדר ובתלמידיהן ולהוכיח שפקודות הצבא עומדות מעל להלכה. ראש אכ"א מזניח את חובתו לטפל בהשתמטות המבהילה של המגזר החילוני. במקום זאת הוא נטפל לחובשי הכיפות הסרוגות, המגזר המסור ביותר והתורם ביותר לצה"ל. שטרן פועל כך לא מתוך נאמנות לתפקידו. כמו יונתן בשיא, הוא מבקש לנצל את מעמדו כדי ליצור שידוד מערכות ומהפכה תפישתית בתוך הציבור הדתי-לאומי. את המחיר הכבד, פגיעה בכוחו המבצעי של צה"ל, נשלם כולנו.

כשנחום ברנע קורא 'רביבים'
אפשר לכתוב ספרים שלמים על טעויות מביכות של עיתונאים חסרי השכלה תורנית, שמנסים לפרשן ולהביע דעה על טקסטים שנכתבים בשפת בית המדרש. העיתונאי החילוני נתקל במונח שיש לו משמעות מסוימת בשפה המקורות, ומתרגם אותו אוטומטית למשמעות המוכרת לו בישראלית מדוברת. כך נולדות כותרות משעשעות ומוזרות, פסקי-הלכה תמוהים ומקוממים, והצהרות רבנים סהרוריות ומנותקות מהקשרן. השבוע זה קרה לאיש 'ידיעות אחרונות' נחום ברנע, שכנראה קורא את 'בשבע' בעניין רב, ולא פוסח גם על המדור התורני 'רביבים' ("עמוד של שאלות ותשובות בענייני דת").

ברנע מנופף בחומר מרשיע שמצא ב'רביבים' לפני שבועיים. מישהי שאלה האם אין חשש לשון הרע בדברי גנאי שפורסמו ב'בשבע' על שר בממשלה ועל מפקד גדוד צנחנים, והרב אליעזר מלמד השיב לה כי מותר לספר לשון הרע לתועלת. העיתונאי הוותיק לא רואה צורך להסביר מה בדיוק הבעייה בתשובת הרב. זה נראה לו מובן מאליו. כי כשברנע קורא את הביטוי 'דברי גנאי' הוא מתרגם אותו אוטומטית למשמעות של חרפות וגידופים. גם את הביטוי 'לשון הרע' הוא מתרגם למשמעותו בישראלית: דברי שקר והוצאת דיבה.

מה שיודעים השואלת והמשיב, ולא יודע ברנע, זה שבמובנו ההלכתי היהודי מתייחס המושג 'לשון הרע' דווקא לאינפורמציה אמיתית על התנהגות עבריינית או בלתי-הולמת. אינפורמציה מהסוג שעיתונו של ברנע היה גאה לפרסם אותה תחת הכותרת 'תחקיר' או 'חשיפה'. כמו למשל הסיפורים על אותו שחקן מפורסם החשוד בניצול של קטינות, שידיעות אחרונות מפרסם בימים האחרונים בהבלטה רבה ובכותרות סנסציוניות.

העניין הוא שבהלכה היהודית, בניגוד למשפט האזרחי, אין די בהגנת 'אמת דיברתי' כדי להצדיק פרסום שלילי על מאן-דהוא. איסור לשון הרע, כמו שכותב הרמב"ם, הוא דווקא על דברי אמת. "לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת; אבל האומר שקר נמצא מוציא שם רע על חבירו" (משנה תורה, הלכות דעות, פרק ז' הלכה ב'). על רקע זה באה השאלה מניין ההיתר לפרסם ב'בשבע' דברים מהסוג הזה, שאותם מכנה השואלת במונח 'דברי גנאי'. כאמור, לא כינויי גנאי אלא אינפורמציה שלילית על שר או קצין בכיר. ועל כך משיב הרב מלמד שמותר לפרסם את מעשיו הרעים של אדם בעיתון כאשר מטרת הפרסום היא לגרום לו לשנות את דרכיו או להשפיע על אחרים להתרחק ממעשים דומים. בישראלית מדוברת אומרים: העיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה.

פינת התרבות
מה הקשר בין מוסיקה לרפואת שיניים? ובכן, יש כאלה שיודעים לנגן רק על מסרק, ולמסרק כידוע יש הרבה שיניים. אבל ישנה נקודת מפגש מעניינת יותר: ד"ר שלום פליסר, רופא שיניים במקצועו, כתב הלחין ומבצע שירי מחאה רבים שכיכבו בימי אוסלו בערוץ 7, בעיקר בתוכניותיו של אדיר זיק ז"ל. לאחרונה נוצר שיתוף פעולה מבטיח בין ד"ר פליסר לבין אריאל זילבר, שהפך לזמר הבית של המחנה הלאומי. שלושה שירים חדשים שכתב פליסר מבוצעים על ידי אריאל זילבר, המפורסם ביניהם הוא הלהיט "יהודי לא מגרש יהודי". שלושת הלהיטים נגד ההתנתקות מופצים על דיסקים שמחולקים חינם לציבור ולחייל צה"ל, באדיבות מטה 'שנית גמלא לא תיפול'. זילבר עצמו עובר עם במה ניידת בין מחנות צה"ל, שר את שיריו של פליסר ואת להיטיו האחרים, ומשכנע את החיילים לא לגרש יהודים.
בקרוב עומד ד"ר פליסר להוציא דיסק חדש ובו אוסף של כל שירי המחאה שלו, מימי שלטון פרס-רבין ומימי שלטון משפחת שרון. מי שמבין שמאבק אידיאולוגי חייב להיות מלווה בתרבות ופולקלור, וגם מי שסתם רוצה ליהנות מטקסטים שנונים מולחנים שלמרבה הפלא גם מבטאים דעות נכונות, כדאי שיצטייד בדיסק הזה.

ועוד בענייני תרבות: היישוב יצהר השוכן בגב ההר ידוע ב'קיצוניותו', במאבקיו המרים עם הפלשתינים ובעימותים עם צה"ל. אבל ליצהר יש עוד פנים רבות. יצהר הוא יישוב עם הרבה תורה, שרבים מתושביו הם תלמידי חכמים. יצהר הוא גם אחד היישובים שבהם ריכוז גבוה במיוחד של פעילים מסורים ונאמנים למען ארץ ישראל, ולא רק בדרכים שנויות במחלוקת. פן אחר מוכר פחות של יצהר נמצא בתחום היצירה האומנותית. ביצהר גרים יוצרים בתחומים שונים: נועה אריאל עם תיאטרון הבובות המפורסם שלה, המלחין והזמר החסידי ירמיהו ועוד.

גם התיאטרון החסידי 'שבעים פנים' מופעל על ידי תושב יצהר, יצחק נתיב. לאחרונה מציג נתיב, ביחד עם תושב היישוב ר' יעקב אנטמן, מופע סאטירי שנוגע בנקודות כאובות מחיי הציבור הדתי המתנחל. נתיב ואנטמן מציגים פארודיה על היהודי שקונה מערבי וחוקר היטב על כשרות הסחורה. הם מציגים את דמותו המיוסרת של המתנחל הפוליטיקאי, המנסה לתמרן בין שאיפתו לבטא מסר רוחני מורכב לבין עצותיהם של יועצי תדמית שמושכים אותו לכיוונים פופוליסטיים. לא ברור לי איפה למדו שני העבדקנים האלה לשחק, אבל המשחק שלהם מדויק ומשכנע, והמערכונים מצחיקים וגם מעוררי מחשבה. פה ושם היו רגעים שחשבתי שכדאי לקצר או לוותר עליהם, בעיקר קטעי הזמר, אבל בסך הכול מדובר בהחלט במופע טוב ומשעשע. בשביל הטעימה, הנה 'ברכת הבית' בנוסח נוער הגבעות, לקוח מתוך מערכון שמציג נער גבעות בפגישה עם סוכן שב"כ שבא להצטרף לגבעה שלו:
בזו הגבעה / לא יבוא הצבא
בזאת הדירה / לא תיכנס משטרה
על זה הקראוון / לא יבוא חורבן
את זה הבניין / לא יהרוס די-ניין
את זה המבנה / יס"מ לא יפנה
לזאת הממשלה / תבוא הבהלה
לזה המשטר / יבוא הסוף המר
עבדו את ה' בשמחה / והיתה לה' המלוכה