בשבע 154: אפיקורסים בעבודת ה'

הרב אריה הנדלר , כ"ח בתמוז תשס"ה

חסידים מספרים כי ר' משה לייב מסאסוב היה רגיל לומר שאין מידה ואין כוח באדם שנבראו לבטלה. גם המידות המגונות מתעלות לעבודת ה'. כך, למשל, הגאות, כשהיא מתעלה היא נהפכת לגאון הלב בדרכי ה'. אלא שכאן באה התמיהה, לשם מה נבראה האפיקורסות, שכן נראה שאין לה דרך התעלות כלל? על כך אמר ר' משה לייב כי גם האפיקורסות מוצאת את מקומה בפעולת העזרה. אם בא אליך אדם ומבקש ממך עזרה, אל תסתפק בדבר שפתיים, ואל תאמר לו: השלך על ה' יהבך, אלא עליך לפעול כאילו אין אלוקים, ובכל העולם אין מי שיוכל לעזור לאדם זה אלא אתה בלבד.

הנחת היסוד שמניח ר' משה לייב ביחס לכל מידות הנפש וכוחותיה מעוגנת היטב בתפיסה החסידית. החסידות לא הורתה לאנשיה לשבור את מידותיהם ואת נטיות הנפש שלהם, אלא ללכת איתן. "כל פעל ה' למענהו" – כל מה שעשה הקב"ה למענו עשה, למען גילוי כבוד מלכותו.

לית אתר פנוי מיניה (אין מקום פנוי ממנו); גם המידות כולן, ואפילו אלו הנתפסות כלפי חוץ כמידות שליליות, אינן שליליות ביסודן. הכל בא מן המציאות האלוקית והכל אומר אלוקות, ומשום כך אין מידה ואין כוח בעולם שביסודם ובעצמותם הם שליליים. על האדם למצוא את נקודות הטוב שיש בכל כוח, ולהעלות את הנקודות הללו. על האדם לדעת לעשות בכל כוח את השימוש הנכון, וממילא להעניק לכל כוח את המשמעות הנכונה בחייו של אדם.

כיוון שיסודה של התפיסה הזו נעוץ בהכרת הנוכחות של הבורא בכל המציאות, הדוגמה שמביא ר' משה לייב היא דוגמה נפלאה: הגאווה היא לכאורה כוח המכחיש את נוכחותו של בורא העולם בכל. כשאדם הוא בעל גאווה, הוא חושב רק על עצמו, וודאי שאינו מכיר בנוכחות האלוקית השורה בכל. למרות זאת מוצא ר' משה לייב למידה זו את התיקון.

תיקון זה מופיע ברבים מספרי החסידות, על בסיס מה שנאמר על יהושפט: "ויכן ה' את הממלכה בידו ויתנו כל יהודה מנחה ליהושפט ויהי לו עשר וכבוד לרב. ויגבה לבו בדרכי ה'". לפנינו דמות של מלך התופס את המלוכה ביד רמה. לכאורה, יש כאן גבהות הלב, אלא שהפסוק מבהיר מיד: "ויגבה לבו בדרכי ה'" – אין זו גאווה שיסודה בהתרכזות של האדם בעצמו, אלא גאווה שיסודה בהתבטלות של האדם כלפי המסר והדרך שהוא מייצג. אמנם "ויגבה לבו", אך "בדרכי ה'". במקום שבו אמורה להיות התכחשות לנוכחות האלוקית הממלאת את כל, מצויה הכרה של הנוכחות הזו, ומכוחה מגיעה העשייה והעמידה היציבה של "ויגבה לבו בדרכי ה'".

מכאן פונה ר' משה לייב להתייחס אל מידת האפיקורסות. זוהי כבר מידה שאי אפשר להכשירה בשום אופן; האפיקורסות מסלקת את הנוכחות האלוקית מן המציאות לגמרי. האפיקורסות היא ההיפך הגמור מהמסר הבסיסי של החסידות, שאין מקום פנוי ממנו. כיצד ניתן יהיה להכשיר את האפיקורסות?
את המענה לשאלה זו נותן ר' משה לייב מתוך הבנה עמוקה של יסודות הנפש שמהן נובעת האפיקורסות. האפיקורסות באה מהצורך הבסיסי של האדם לפעול, לחוש כי הוא אדון לגורלו, לחוש כי בידו לעשות. ואכן, בכל מה שנוגע לענייניו הפרטיים נוהג האדם להיות אדון לגורלו. הוא משתדל, טורח, עמל, עובד ומתייגע על מנת להשיג את הנחוץ לו לפי הבנתו. ביטויים כמו "השלך על ה' יהבך" אינם משמעותיים עבורו.

אך כשהדברים מגיעים לדאגה לזולת, יש נטייה להפוך לפתע לבעל אמונה גדולה. התבטלות גדולה נופלת על האדם, והוא מפקיד את גורלו של הזולת בידיו הנאמנות של בורא עולם. האדם אינו חש שום צורך לפעול. על כך אמר ר' משה לייב שכאן הוא המקום לנקוט במידת האפיקורסות. כאן המקום לעורר את הצורך האנושי לפעול, ליצור וליזום.

שוב חוזר לפנינו המסר של "ויגבה לבו בדרכי ה'". האדם אמנם מוצא בעצמו את הנטייה לעשות, אבל הנטייה הזו איננה מקושרת הפעם עם האגו הפרטי של האדם, אלא היא יוצאת מתוך המעגל הפנימי שלו אל המעגל של זולתו. בעשייה זו מממש האדם את הציווי האלוקי של "ואהבת לרעך כמוך", של מצוות הצדקה, של החובה הקדושה הבאה מאת האלוקים לעזרה לזולת. יש כאן אפיקורסות, אבל בעצם אין כאן אפיקורסות. יש כאן פעילות גדולה מתוך הכרת התפקיד והחובה לקיים את הצו האלוקי האומר לאדם כי עליו להתמסר לזולתו.