בשבע 154: מחיר הדורסנות

קצין מגולני שניבאו לו גדולות קיצר את שירותו ופרש מצה"ל – קצין שאחיו נפל בג'נין הושעה מהחטיבה לאחר שחתם על עצומה נגד הגירוש

חגית רוטנברג , כ"ח בתמוז תשס"ה

– שתי מורות- חיילות ממדרשת לינדנבאום התמוטטו נפשית כשנדרשו להתייצב מול המפגינים בכפר מימון, ונשלחו לכלא – תמונת מצב של צה"ל בפיקודו של רמטכ"ל הרואה בגירוש יהודים משימה לאומית

הרמטכ"ל מאיים לסגור את ישיבות ההסדר, מזוז מאיים להעמיד רבנים לדין, מפקדים מאיימים על פקודיהם במאסר ותופעת הסרבנות פורחת, וביתר שאת מאז אירועי כפר מימון. קצינים וחיילים, כאלו שמסרבים וכאלו שאינם מסוגלים לבצע, מעמידים סימני שאלה מעל יכולתו של צה"ל לבצע את הגירוש.

בשבוע שעבר פורסמה בכלי התקשורת עצומת הקצינים. על העצומה חתומים עשרות קצינים במילואים, וכן כמה קצינים בקבע ובסדיר, המצהירים כי לא ייתנו יד לביצוע פקודת הגירוש. אחד מקציני הסדיר שחתמו על העצומה הוא סג"מ יצחק וייס. וייס, תושב קרית ארבע, משרת כקמב"ץ ב"ח גולני (בסיס הטירונים של החטיבה). הוא גם בן למשפחה שכולה: אחיו, שמואל, נפל במהלך מבצע 'חומת מגן' בג'נין. למרות ההתקדמות בסולם הדרגות והתפקידים בצה"ל, החליט וייס לצאת דווקא עכשיו בהכרזה חד-משמעית לגבי פקודת הגירוש, על אף המחיר הגבוה שהוא עלול לשלם.

יוזמי העצומה לא פנו אליו, הוא פנה אליהם מרצונו. וייס חיפש עצומה כזו, שדרכה יוכל לומר אמירה ברורה, ולא מלמולים ורמזים ששמע מפיהם של חיילים ומפקדים אחרים. לגבי המחיר שצה"ל עשוי לגבות ממנו, אומרים חבריו של וייס כי "ברור לו שהוא נמצא בצבא לשם שמים, ולא בשביל הקריירה. אין לו מטרה לפגוע בצבא אלא לחזקו, ולכן הוא לא מוכן שהצבא ישתתף במשימה כזו".

החתימה על העצומה לא היתה צעד מפתיע: גם כאשר התבקש וייס לרדת לכפר מימון ולעצור את המפגינים, הודיע כי אינו מוכן להשתתף בכך, ועל כן הוחלט להציבו בתפקיד אחר, מתוך הבנה למצבו. נאמנותו לצה"ל הניעה אותו לגשת למפקדיו בטרם תתפרסם העצומה, כדי שישמעו על ההחלטה מפיו ולא ייתקלו בה לראשונה מעל דפי העיתון. המפקדים, כולל המח"ט, ניסו לשכנע אותו לחזור בו, ואף שוחחו עם משפחתו בנושא, אולם הוא לא חזר בו מהחתימה וכרגע הוא מושעה מהחטיבה וממתין בבית להתפתחויות.

הטירונים שתחת פיקודו שמעו ממנו לאחרונה דברים ברוח זו, וקיבלו את הדברים בהזדהות ובהבנה. כזכור, חטיבת גולני סומנה לאחרונה כחטיבה 'בעייתית' מבחינת המוטיבציה של חייליה למלא את פקודות הגירוש. האווירה השוררת בחטיבה מניעה את המפקדים להשתדל להימנע מעימותים במקרים מעין אלו, ולסיים את הפרשה בשקט, באופן פנימי.

מצטיין, עד הגירוש
במקרה של אלעזר שנדורפי, לא רק שהמפקדים ניסו להימנע מעימות; הם ביקשו ממנו שוב ושוב שלא לעזוב את השירות, והבטיחו לסדר לו תפקידים אחרים כך שלא יהיה לו חלק פעיל בגירוש. שנדורפי, תושב נחליאל, היה עד לשבוע שעבר סמ"פ רובאית 12 בגולני. ההצטיינות האחרונה שזכה בה בשרשרת ההצטיינויות שקיבל במהלך ארבע שנות שירותו היתה כקצין מצטיין של הגדוד.

את תפקידו הנוכחי בפלוגה היה שנדורפי אמור לסיים בעוד ארבעה חודשים, אולם הוא חידש את החתימה רק לחודש נוסף, כך שלא יימנה עם שורות צה"ל בעת הגירוש. עד לאחרונה הוא הוצב עם פלוגתו בהגנה על כפר דרום, מה שדחה את ההתלבטויות, אולם המג"ד לא קיבל את החלטה לחדש את החתימה רק לחודש נוסף. ביום שבו התייצב לשיחה עם המג"ד, התבקש במקביל לרדת עם פלוגתו לכפר מימון.

"הבנתי שאם לא אעשה משהו עכשיו אצטרך לרדת לכפר מימון. אמרתי למג"ד: אני לא מסכים לשרת בצבא כשיבצע את הגירוש. זה נגד כל מה שאני מאמין בו". המג"ד לא קיבל את החלטה, ושחרר אותו מידית מהשירות. עוד קודם לכן חתם שנדורפי על עצומת הקצינים שנזכרה לעיל, תוך נטילת סיכון אישי כבד.

"גם למג"ד אמרתי חד וחלק: אני לא הולך לשם, גם אם זה יפורש כסירוב ואצטרך ללכת לכלא. יש לנו מטרה, וכלא זה לא הסיפור". כאמור, המפקדים בחטיבה הציעו לו לכל אורך הדרך תפקידים שונים, כך שלא ייקח חלק אקטיבי בגירוש, אולם שנדורפי לא קיבל את ההצעות: "אמרתי במפורש – או שאתה חלק מזה או שלא. אם הפלוגה שלי שם – גם אני צריך להיות שם". מפקדיו הביעו צער על עזיבתו את שורות צה"ל, אולם שנדורפי אומר כי הוא שלם עם החלטתו, למרות המחיר הגבוה ששילם.

הבנות פשוט קרסו
בחזית הסירוב המתרחבת בצה"ל לא נפקד גם מקומן של הנשים. את סיפורן האישי הקשה של שתי מש"קיות ההוראה שסירבו לרדת ולחסום את הצועדים בכפר מימון, נכון יותר להגדיר כקריסה נפשית מאשר כסירוב פקודה. לא לחוויות כאלו ציפו ניצן ברזילי ושרה'לה כץ כשהתגייסו לצה"ל.

ניצן ברזילי, תושבת אלון שבות, היא הבת חמישית במשפחה מתוך שבעה ילדים. עם תום הלימודים באולפנת ראש צורים, הלכה ללמוד במדרשת לינדנבאום בגרעין 'הדס' – תכנית המשלבת לימוד תורה ושירות צבאי מלא לבנות, במתכונת דומה לזו של ישיבות ההסדר. שרה'לה כץ, תושבת קדומים, היא בת הזקונים במשפחה בת ארבעה ילדים. את לימודיה התיכוניים עשתה באולפנת להב"ה, ולאחר מכן פגשה את ניצן ברזילי במדרשת לינדנבאום. יחד עם 23 בנות נוספות הן יצאו כגרעין לשירות הצבאי.
הן הספיקו רק לעבור קורס הכשרה בן שלושה חודשים של הו"ד (הוראה לפיקוד), ואז ניחתה על ארבע מבנות הגרעין הידיעה כי הן ישובצו במעגל הראשון בפינוי בגוש קטיף. כץ וברזילי נשלחו לאחר הקורס למחו"ה אלון, ושובצו שם כמש"קיות הוראה בקורס השלמת לימודים לחיילים.

ביומן הראשון במחנה, בטרם הספיקו להתאקלם, קיבלו פקודה יחד עם שאר החיילים לרדת בשעות הקרובות לכפר מימון ולחסום את הצועדים. ההתראה הקצרה גרמה לשתיים להגיב בצורה קשה. הן היו בהלם מוחלט. בקשותיהן לדבר עם המפקדים נדחו, בגלל הלחץ ששרר באותו זמן. בינתיים עברו החיילים סימולציות לקראת פינוי הצועדים: החיילים תפקדו כמתנחלים וחבריהם גררו אותם. אחרים עמדו בשרשרת כדי לחסום את חבריהם המנסים לפרוץ.

בעוד שהחיילים מעבירים את הסימולציה בצחוק ומנחיתים זה על זה מכות ידידותיות, עמדו השתיים מן הצד ומיררו בבכי. המפקדת לא נעתרה לבקשתן לעזוב באמצע, והן נאלצו להישאר ולצפות במחזה. בבכי בלתי פוסק ביקשו השתיים לפגוש את המ"מ. לבסוף, עשר דקות לפני העלייה לאוטובוסים, הן קיבלו אפשרות לשוחח עמו.

הבנות נעמדו מולו בשברון לב והסבירו כי מבחינתן פקודה כזו היא כמו לבחור בין אמא לאבא, לקרוע להן את הלב מהגוף. המ"מ דווקא סבר שרגישותן הרבה תסייע להן לבצע את המשימה יותר טוב. הבנות שבו והסבירו כי מצבן הנפשי כרגע מעורער לחלוטין. השיחה הסתיימה בלא תוצאות, ובינתיים עלו שאר החיילים על האוטובוס לכפר מימון. שתי הבנות ישבו בצד ולא הפסיקו לבכות ולשאול את עצמן כיצד לנהוג כעת. הן קיימו התייעצויות בהולות עם רבנים והורים, והכל תחת לחץ זמן שפועל לרעתן.

לפתע הגיע המג"ד, חיים כהן, וצרח עליהן: "חצופות! תעלו מיד לאוטובוס!" כשהוא מחווה לעברן בתנועות ידיים אלימות. השתיים ביקשו להסביר לו את המצוקה שלהן, אך הוא קרא לשני חיילים והורה להם להעלות את הבנות בכוח לאוטובוס. השתיים ביקשו להימנע ממעמד מביש זה, ולאור הנסיבות העדיפו לעלות על האוטובוס בעצמן, כשהמג"ד מבטיח להן משפט בניצנים.

מש"קיות בכלא
בניצנים דרשו הבנות בית דין צבאי ולא משפט בפני המג"ד. בסופו של דבר התקיים משפט מול מפקד מערך המגן, סא"ל זאב שרוני, בהמלצת הקצין שבדק את בקשתן להישפט בבית דין צבאי. סא"ל שרוני צעק עליהן כי בהתנהגותן הן יגרמו לחורבן הבית השלישי, ובגלל מעשיהן לא תהיה מדינה לילדי הדור הבא.

הביורוקרטיה והאטימות בדרגים הגבוהים נמשכו, ובינתיים הוחמר היחס כלפיהן, לאחר ששמן התפרסם ב'ידיעות אחרונות' והן הואשמו ביצירת מגע עם התקשורת, אשמה שהתבררה למפרע כשקרית. המשפט הסופי התקיים בפני קצין החינוך הראשי תא"ל אילן הררי, בפניו חזרו הבנות על גרסתן כי לא סירבו פקודה, והן אינן תומכות בסירוב; התנהגותן היתה תוצאה של הלחץ והאיומים שהופעלו עליהן, כך שמבחינה נפשית הן לא היו מסוגלות לעלות לאוטובוס למשימה זו.

תא"ל הררי הציע להן שתי אופציות: הליכה לקב"ן, ואם הוא יקבע כי הן כשירות הן ייאלצו להשתתף בפינוי, ואם יקבע אי כשירות יודחו גם מתפקיד ההוראה, או לחילופין הליכה ל-21 יום בכלא. השתיים בחרו בכלא, כיוון שלא רצו לוותר על תפקיד ההוראה, וגם לא להשתתף בפינוי.

בסופו של דבר שהו 10 ימים בכלא 400, אם כי היו אמורות להשתחרר לאחר שלושה ימים: הן הגיעו להסכם כי יביעו חרטה על מעשיהן בתקשורת, ובכך יוכלו להמשיך בהוראה וגם לצבור די זמן כדי לבקש התחשבות מצה"ל לקראת הגירוש. השבוע הן הגיעו לבסיס צאלים לשיחה עם המג"ד שאמור להכריע בעתידן.

גורמים המקורבים לבנות אומרים כי למרות הכל הן שלמות עם ההחלטות שקיבלו, אם כי לא מדובר בסירוב פקודה: "הן הרגישו כי באותה סיטואציה בלתי אפשרית, הן הולכות עם האמת שלהן. הן תושבות התנחלויות בעצמן, ולא היו עומדות נפשית בפעילות מול הצועדים".
לקראת הגירוש, כאמור, אמורות הבנות להשתבץ במעגל הראשון. המקורבים אומרים כי גם זו תהיה העמדה שלהן במצב קשה ובלתי אפשרי: "הן חלק מציבור המתיישבים. להורים שלהן קשה עם כל העניין. צה"ל מציב בפניהן שאלות ערכיות עצומות שאי אפשר לצמצמן למילים. אם הבנות הללו יצטרכו לעמוד מול משפחות – הן יקרסו נפשית. זו סיטואציה בלתי אנושית מבחינתן".

יש לציין כי שתי הבנות הנוספות שהתגייסו בגרעין הד"ס ושובצו למעגל ראשון התלבטו ארוכות בשאלה, והחליטו להשתתף במשימות הפינוי עם כל הקושי, אם יידרשו לכך.

כתומה בגו זקוף
האגף הנשי בצה"ל מספק מקרה מעניין נוסף, ברוח שונה מקודמו. מדובר ביעל (שם בדוי), חיילת המשרתת במודיעין שדה, שמביעה ללא חת את עמדותיה הנחרצות באוזני מפקדיה. מסתבר שמה שהרתיע אותם יותר מכל הוא הצמיד הכתום שענדה, והפרשה האבסורדית התגלגלה עד כדי אפשרות לקיום משפט בעניין.

תחילה הורתה לה המ"מית להוריד את הצמיד, ובתגובה הורידה יעל את הצמיד, וענדה אותו שוב. כאשר המ"פ דרש ממנה להוריד את הצמיד, היא סירבה, ואיימו עליה במשפט. היא התייחסה לאיום באדישות, ואכן העניין נדחה, אם כי יעל כבר הכינה נאום ארוך שתשמיע באזני המ"פ. לאחר מכן המשיכה ללכת עם הצמיד רק במדי א'.

כשעברה לבסיס אחר, לצורך קורס מסוים, פנה אליה קצין בכיר ליד מכונות השתייה והורה לה להוריד את הצמיד. כששאלה מדוע, הסביר לה כי זהו אובייקט פוליטי. יעל הפכה את הצמיד כך שהכיתוב הוסתר. הקצין עמד על שלו, והסביר: "אסור ללבוש כתום בצבא". יעל השיבה: "כל הבנות פה הולכות עם צמידים צבעוניים. תחשוב שזה צמיד סגול", והלכה.

במשפט אצל המג"ד אמרה כי היא איננה מוכנה להישפט אצלו אלא רק בבית דין צבאי, כיוון שברור לה שכאן הכל יהיה מוטה פוליטית. כרגע היא ב'רגילה' ממתינה לתשובה בנוגע לקיום המשפט. יעל איננה חוששת מישיבה בכלא, ולדבריה היא מכירה הרבה אנשים שיושבים עכשיו בכלא. "אני לא עונדת צמיד פוליטי. צה"ל הוא זה שמצטרף למשחק הפוליטי. תפקידנו להילחם בערבים ולא ביהודים".

במסגרת תפקידה היתה יעל אמורה להשתבץ במעגל החמישי בגירוש. כעת בכוונתה להצטרף לקורס מ"כים, שם היא עתידה להיות מוצבת במעגל הראשון. "לגבי המעגל החמישי, הודעתי שבחיים לא אשתתף בזה. לגבי הקורס, אני מקווה שיפטרו אותי מהמשימה, אבל אם לא – אסרב כמו כולם. גם חברותי השמאלניות אומרות כי הן לא מסוגלות לפנות אנשים, כיוון שהדבר יגרום להן פגיעה נפשית, והן לא רוצות ללכת לקב"ן".

למרות כוונתה להתקדם בדרגה בקורס המ"כים, היא מוכנה לשלם גם את המחיר הזה: "רוב החיילים פוחדים שיפגעו להם בקידום. ה' מנתב אותי עכשיו – אם ירצה שאהיה בכלא ולא בקורס, כנראה הוא רוצה שאשרת את עמי וארצי באופן אחר. אני רוצה את הקורס כדי לתרום ולהשפיע, אך לא אעשה זאת על חשבון אידיאלים".

יעל מצטערת על כך שהספיקה לשהות רק שלושה ימים בגוש קטיף, ולא תוכל להשתתף בכל המאבק. לגבי האפשרות שתוצב במעגל הראשון, היא אומרת: "אין מצב. אני מעדיפה להיות נפקדת ולהצטרף למתנחלים. התגייסתי כדי לשמור על הארץ, ויש כל מיני דרכים לעשות זאת. כרגע המתנחלים הם אלה ששומרים על הארץ".

תמיכה משפחתית
הרקע המשפחתי של יעל מסביר היטב את עמדותיה הנחרצות: בילדותה התגוררה בגוש קטיף, אביה משמש בתפקיד רבני, ואח נוסף שלה, המשרת בצה"ל, נכנס כבר ל-42 יום בכלא. הוא התבקש לחסום את גוש קטיף לכניסת אזרחים במחסום כיסופים, ובתגובה אמר כי הוא הולך להתפלל. צה"ל האשים אותו בזיוף גימ"לים וגזר את דינו ל-42 יום בכלא. האח מקבל את העונש ברוח טובה, ואף העביר מסרים על מצב רוח מרומם ומניינים המתקיימים בכלא הצבאי.

אביה של יעל אומר כי הם העריכו מאוד את התנהגותה של בתם: "היא לקחה אחריות ולא שתקה. היא המשיכה ללכת עם הצמיד, ואף חילקה מחזיקי מפתחות כתומים שהכינה בעבודת יד לחברותיה בצבא. אני מעריך את מי שמוכן לשלם מחיר על מה שהוא מאמין בו. אנחנו שמחים שהיא הולכת בדרכנו ומקווים שיש לנו חלק בזה".

האב אמנם חושש מהמחיר, ובמיוחד לאור הניסיון עם הבן, אך עם זאת הוא אומר: "כלא זה לא סוף העולם. אם אדם הולך לכלא על ארץ ישראל וביטחון עם ישראל, הצלת יהודים וההתיישבות, זה כבוד, זה ערך. הלוואי שכולם בצה"ל יעשו זאת. שכל אחד בווריאציה שלו יזכה לסרב ולומר שהפקודה בלתי אפשרית. אני מקווה גם שיהיו כאלו שיעברו לצד השני. יש מחיר, אבל אני חושב שהוא שווה את זה".