בשבע 154: אחרי הפרסומות

בניגוד לפרסומים העליזים של מנהלת סל"ע, התושבים שפנו אליה- בוכים- אין פתרונות דיור לכולם, רק בודדים יזכו לקרקע חקלאית חלופית, הריהוט הביתי יוצב בלב המדבר וגם על כך יצטרכו המפונים לשלם אלפי שקלים

עדי גרסיאל , כ"ח בתמוז תשס"ה

– "אנחנו מצטערים על הרגע שפנינו למדינה", אומרים התושבים המאוכזבים

זה היה אמור להיות השבוע של יונתן בשיא: ראשוני המשתכנים החדשים קיבלו, מול תקתוקי מצלמות מכל העולם, את המפתחות לקרווילות החדשות בניצנים, ובתזמון לא מקרי כנראה הגיע הקמפיין של מנהלת סל"ע לשיא החשיפה שלו. אלא שאפילו התקשורת האתרוגית, שהכתירה את כניסת המתיישבים לניצנים כ"ראשית ההתנתקות", לא יכולה להימנע מלהצביע על אכזבתם של המשתכנים מהתנאים. התשתיות אינן מוכנות, הקרווילות קטנות בהרבה ממה שהובטח ובוודאי מבתיהם הקודמים של העקורים. המלה של סל"ע, מסתבר, לא שווה אפילו סלע.

בשבוע שעבר הגיעו נציגים ממשרד ראש הממשלה ואנשי המנהלה לביקור באתרים שבהם אמורים להשתכן המתיישבים שייעקרו מבתיהם, בניסיון להפגין שליטה במצב. בין השאר סיירו באתר ניצנים ובקיבוץ כרמיה. הבכירים התרשמו מקצב העבודות, אולם כפי שציטט גם עיתון 'הארץ', אפילו "מנהלי האתר מודים שלמרות קצב הבנייה המואץ, אין כמעט סיכוי שכל הדיירים החדשים יכנסו לבתיהם במועד שהבטיחה הממשלה – באמצע החודש הבא".

אין מענה
"יש פתרון לכל מתיישב", זועקת המודעה של המנהלה מעל דפי העיתונים ובתקשורת האלקטרונית. על הנייר זה נראה מרשים: תמונות של וילות עם גגות רעפים, חממה פורחת וילדים משחקים על הדשא מצטרפות אל ההכרזה "פתרונות דיור זמני וקבוע, תעסוקה, חינוך ופיצוי כספי למתיישבי חבל עזה וצפון השומרון".

באותיות הקטנות מופיעים פרטי ההתקשרות למשרדים הממשלה הרלוונטיים ולמנהלת סל"ע, חלקם עם כתובת אינטרנט בלבד – ללא ציון מספרי טלפון. אולי הסיבה לכך היא שגם במנהלה יודעים כי מה שיש בידם כרגע הוא בעיקר וירטואלי. ניסיון התקשרות למרכז המידע של המנהלה בשדרות בצהרי יום ראשון השבוע הניב צליל תפוס או את התשובה המוקלטת הבאה: "התא הקולי שאליו הגעתם מלא. אין אפשרות להשאיר הודעה".

לאחר עשרות ניסיונות הצליח כתב 'בשבע', עדי גרסיאל, לקבל מענה אנושי מנציגת המנהלת. הוא הזדהה כתושב הגוש המעוניין לברר אפשרויות מעבר.
"מנהלת ההתנתקות שלום".
שלום, אני מדבר מנווה דקלים. רציתי לשאול איך מתחילים את כל התהליך אצלכם?
"אתה צריך להגיע לכאן (למשרד בשדרות), להביא איתך מסמכים מזהים ולמלא טפסים".

איזה פתרונות דיור יש?
(פונה לממונה ושואלת: "מה הדיור החלופי? בניסנית?" ככל הנראה הפקידה התבלבלה עם ניצנים). "יש הרבה אופציות, אשקלון, בנגב ובגליל".

ואפשר להגיע לשם כבר בעוד שבועיים?
זה תלוי בהתקדמות של הבקשה שלך. ככל שתקדים להגיש את הטפסים, כך תוכל להיכנס יותר מהר.
אבל הפינוי אמור להתחיל עוד שבועיים!
"נכון, ולכן עדיף שתגיע לכאן ותעשה את זה כמה שיותר מהר".

איפה הקרקע החקלאית?
במשרד החינוך היו אדיבים יותר: "אנחנו משתדלים לעשות את המרב, אבל אתה צריך לדעת לאן אתה עובר. מי שמגיע לאשקלון אמור לפנות למנהל החינוך של העירייה שם. מי שעובר לאתר הקרווילות צריך להיות בקשר עם מועצת חוף עזה או חוף אשקלון". ומי שלא מעוניין בחינוך ממלכתי דתי רגיל, אלא במשהו יותר חרד"לי? "למחוז כפופות רק מסגרות של ממלכתי וממלכתי-דתי".

ומה עושה מי שמחפש עבודה, נאמר, ר"מ מאחת הישיבות בגוש? המודעה מציעה לפנות ללשכת התעסוקה באשקלון. "יש כאן כמה משרות לאקדמאים בתחום ההוראה". ואם אין לי השכלה אוניברסיטאית? "תגיע אלינו עם קורות חיים ומסמכים ונשתדל לעזור".

במשרד השיכון, שמודעות המנהלה מפנות רק לאתר האינטרנט שלו, מוצעת רשימה של פתרונות לדיור קבע, תחת הקישור 'מנהלת סל"ע'. אלא שבדיקה מהירה מגלה שמדובר בסך הכל בטבלה, שעודכנה לאחרונה לפני יותר משישה שבועות, הכוללת רשימה של קבלנים, האזור שבו הם בונים, מספר הדירות ופרטי התקשרות. אדם ממוצע עם דפי זהב וגישה לאינטרנט היה מגיע לאותה תוצאה – לא בדיוק דוגמה מוצלחת לטיפול מושקע במיוחד.

צביקה, תושב הגוש שלא היה בקשר עם המנהלת, מתלונן שהביורוקרטיה לא מרפה עד הרגע האחרון: "הזמנתי משאית בשביל להוציא ציוד חקלאי, והייתי צריך לעשות ממש מלחמת עולם כדי לקבל אישור. בסוף השגתי אותו רק אחרי שהפעלתי קשרים".

צביקה טוען שלמרות הפרסומים על 20 אלף דונם של אדמה חקלאית שמחכים למתיישבים, עד כה לא קיבל איש חלקה כזו. "זה מסע פרסום יפה, אבל אין מאחוריו כלום. הכל סיפורים".

משתפי הפעולה קיבלו סטירה
ליורם מוסווי, חקלאי מבדולח, יש בטן מלאה על הטיפול של משרדי הממשלה והמנהלת. "אנשים ביישוב הולכים ברחובות ובוכים. אחד התושבים אושפז בשבוע שעבר בסורוקה. הוא פשוט נפל מהלחץ – חטף התמוטטות עצבים. מי שחתם על ההחלטה לזרוק אותנו מהבית היה צריך גם לתת לנו פתרונות – ואת זה לא קיבלנו. אנחנו מרגישים שמשחקים איתנו".

בדולח, מושב בן קרוב ל-40 משפחות, נרשם כולו לדיור חלופי בניצן. "בתחילת השבוע נודע לי שלא כל המשפחות יוכלו להיכנס לקרווילות", אומר מוסווי, המגדל פלפל לייצוא. "אין לי מושג למה. אם לא יסדרו לנו פתרונות לכולם, המושב הזה לא יתפנה. הוא פשוט יתבצר".

קיבלתם גם אדמות חלופיות?
"יש רצון טוב, אבל אין פתרונות. המאגר של הקרקעות הוא על הנייר. אני לא רואה את עצמי יושב בניצן ונוסע חצי שעה או יותר לחממות שלי. מדובר בטכנולוגיות חקלאיות מאוד מתוחכמות. תקלה קטנה בהן יכולה להרוס את כל המשק. הרי בכל יישוב חקלאי הנחלה צמודה לבית. אנחנו לא מגדלים גידולי בר, כמו תפוחי אדמה, אלא גידולי חממות עם טכנולוגיות יקרות".

יש אצלכם ביישוב אנשים שכבר קיבלו קרקעות?
"אני מעריך שבין שמונה לעשר משפחות קיבלו הקצאת קרקע, בינתיים על הנייר, בזיקים. אבל גם אם כולם ישתדלו, הם לא יוכלו לעבד אותן השנה, ואולי גם בשנה-שנתיים הבאות. בפועל המדינה מסכימה לפצות אותם על איבוד הכנסות של עונה אחת בלבד, וגם עליה הם מוכנים לשלם רק שליש מהרווח הצפוי. למה שליש? ככה הם החליטו".

אתם יודעים איפה ילדיכם הולכים ללמוד בשנה הבאה?
"עד לרגע זה לא קיבלנו הודעה לאיזה בתי ספר אפשר לשלוח את הילדים. אני לא מבין את המדינה – הרי אדם שעובר דירה יודע מראש איפה יגור, היכן יעבוד ואיפה ילמדו ילדיו; וכאן – שבר כלי אחד גדול".

אנשי המנהלת טוענים שלא שיתפתם פעולה, אז איך אפשר לתפור לכם פתרונות?
"זה שקר. בדולח שיתף פעולה כבר בדיונים בוועדת הכספים, לפני יותר משמונה חודשים. עכשיו אני מצטער על כך. חבל שלא נהגנו כמו תושבי עצמונה, שלא דיברו בכלל עם המדינה. בסופו של דבר למדינה לא תהיה ברירה, ויתנו להם מה שהם רוצים. אני מצטער שגוש קטיף כולו לא נהג כמותם. כנראה זו השפה היחידה שהמדינה מבינה.

"נפגשנו עם כל השרים והמנכ"לים וקיבלנו מכולם סימפטיה וחיבוק, אבל לא יותר. האכזבה היא גדולה. הרי את משרדי המנהלה לא היה צריך להקים בשדרות, אלא כאן, בתוך הגוש. ממה הם פחדו? שנשרוף להם את המשרדים? הרי אין כאן פרזיטים, גרים פה אנשים שעובדים את האדמה וממנה הם מתפרנסים. זה לא כמו בימית, שבה חיו שמונה שנים. כאן חיים כבר שלושים שנה. שם לא גידלו דור שני ושלישי".
ולמרות הכל מוסווי עדיין מתפלל לנס, "אחרת מה שקרה בימית עלול להחוויר לעומת מה שיתרחש פה".