בשבע 154: בשבע עיניים

, כ"ח בתמוז תשס"ה

געגועים למנדט
ידידיה הכהן

200 שנה לאחר שהונף לראשונה הדגל הבריטי על אדמת צפון אירלנד, הודיע ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר על נסיגה צפויה מחלקים נרחבים מאדמת החבל, "מי ייתן שאחרי כל הציפיות הנכזבות והתקוות שקרסו, ביום זה השלום יחליף את הנשק", הכריז בלייר.

הודעתו של בלייר התקבלה בפרץ שמחה במושבה הבריטית, הבארים התמלאו בחוגגים, דגל "היד האדומה", הונף בגלוי, חמושי ה-IRA יצאו לרחובות בלפסט, וברדיו התנגנו שירי הלכת האהובים כל כך על בני העם האירי.

בבריטניה התקבלה הכרזתו של בלייר בתדהמה, ארגוני הימין תקפו בחריפות את ההחלטה שמשמעותה פינוי התושבים הבריטיים שבחבל ויישובם מחדש בתחומי אנגליה. תנועת מחאה עממית הוקמה כדי לנסות לעצור את הנסיגה הצפויה. אנשי תקשורת רבים הצביעו על התקפתו חסרת התקדים של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, שטען כי הגורמים להגברת הטרור במזרח התיכון הוא הסכסוך הבריטי-אירי, כגורם להכרזה המפתיעה.

מתנגדי הנסיגה פתחו במאבק נחוש שכלל את עצירת הביג-בן, חבלה במערכת המיזוג של מוזיאון השעווה 'מדאם טוסו', אירוע שגרם למספר תקלות מצערות כנשירת אפו של הזמר ממיקל ג'קסון, ולנפילת פסל המלכה על פסלה של דיאנה, שהפיל אחריו את כל משפחת המלוכה. רק פסל אחד לא ניזוק, פסלו של חבר מרכז הליכוד עוזי כהן. כשמדענים הגיעו לבדוק את התופעה המופלאה, התברר שמדובר במקור. מתנגדי התכנית גם קיימו 'משט התחברות' של אלפי ספינות עטופות בסרטים ירוקים מנהר התמזה הלונדוני ועד לחופי צפון אירלנד. לעומתם, תומכיה ערכו מנגד משט משלהם כשהם עוטים סרטים אדומים וכחולים. שיאו של המאבק נרשם בחסימת צידם השמאלי של כבישי לונדון. בתגובה תומכי התכנית האשימו את המתנגדים בניצול ציני של זכר הקרבנות ממלחמת העולם השנייה, כזכור, גם אז היה קשה לנוע ברחובות.

התסריט הזה הוא כמובן, דמיוני לחלוטין. במציאות קרא ארגון ה-IRA לפני מספר ימים לאנשיו להניח את נשקם. זאת לאחר מאבק של נחוש, בן שלושה עשורים, של השלטונות הבריטים כנגד הארגון האלים.
בכך חוסל הסיכוי האחרון להשגת הסכם שלום של קבע ובר קיימא תוך נסיגה מסודרת משטחי צפון אירלנד בין הארגון לממשלה הבריטית. איפה וייסגלס כשצריך אותו?

אמהות גנרליות
איתם הנקין

חוצפה. פשוט חוצפה; זוהי המלה המגדירה את הקמפיין
הפרסומי החדש של הקבוצה הקטנה-אך-הרעשנית 'שובי'. בעיתוני סוף השבוע התפרסמה מודעה מטעם קבוצה זו, הקוראת בצורה מתנשאת ומנכסת: "אל תרימו יד על הבן שלי".
ראשית, יש לשאול את נשות "שובי", על מה בדיוק הן מדברות?
היכן ומתי היכו את בנן? היחידים שנצפו מרימים יד על צעירים בזמן האחרון הם שוטרי משטרת ישראל. עולה מכאן ריח כבד של דה-לגיטימציה המכוונת כנגד ציבור שלם, שאת רתיעתו מאלימות ראינו – לאכזבת התקשורת – רק לפני ימים ספורים
באירועי כפר מימון.

אגב, אם נשות 'שובי' כה חרדות לשלום החיילים, מדוע איננו רואים מודעות מטעמן הקוראות
לקיצוני השמאל בהתפרעויות נגד הגדר "אל תזרקו אבנים על
הבן שלי"?

שנית, על המודעה מרוחה דמותו של איזה 'בייבי פייס' הנראה
בן 16 לכל היותר, לבוש מדי צבא וחבוש בקסדה הגדולה עליו
לפחות בשתי מידות, שמביט למצלמה במבט מעורר רחמים. אולי היה צריך, כמו בפרסומות לתרופות לכתוב למטה "המציג אינו חייל". כך או כך, התוצאה הוויזואלית יוצרת רושם אומלל, משל היו חיילי צה"ל ילדים מוכים ומסכנים הנזקקים ל'הגנה' התבוסתנית של נשות 'שובי'.
אלה האחרונות, אגב, ברצונן מציגות את חיילי צה"ל כבריונים אלימים המתאכזרים אל זקנות במחסום, וברצונן מתייחסות אליהם כאל הילד הקטן הנזקק עוד לסינורה של אמא.
אין מה לומר, המניפולציה הרגשית שבהורות משרתת מצוין את האידיאולוגיה.

יותר מכך, בתחתית המודעה מגדירות את עצמן נשים אלה
בכינוי היומרני "האמהות של החיילים", לא פחות. כל חייל
המשרת בחטיבות וגדודי החי"ר יודע מהיכרותו האישית שאחוז
תומכי השמאל בין חיילי יחידות אלה הוא נמוך ביותר,
ונתונים דומים אכן התפרסמו בסקר של 'ידיעות אחרונות'
מהשבוע שעבר. מאידך, אחוז הדתיים ביחידות אלה גבוה בהרבה
ממשקלם היחסי בכלל האוכלוסייה, כך שהשאלה המתבקשת היא –
אמהות של איזה חיילים בדיוק? וממתי יש ל"אמהות" זכויות יתר בנוגע לעמדות
פוליטיות כלפי צה"ל ופעילותו? במיוחד כאשר מדובר באמהות שהפעם האחרונה שהיה לרובן בן בצבא היתה בערך במלחמת שלום הגליל.
ועוד שאלה קטנה: למה רק 'בשבע', מכל עיתוני המחנה, ויתר על ההכנסה הכספית ונמנע מפרסום המודעה?

בי"ס לסוכנים מתחילים
חגית ריטרמן

לשמפניות שלומות. בתקופה האחרונה אתם די פעילים, ואנחנו מבינים את הצורך להתסיס. בכל זאת, אתם כפופים למישהו שיועיל לו אם נצטייר רע. אנחנו אפילו יכולים להמליץ לכם על שם למבצע התססת הכתומים: "מבצע אורנג'דה". אבל חבר'ה, אם כבר משקיעים, אז ככה אל תעשו:
הי אתם שמשתלבים בין האורחים בגוש קטיף, נראה לכם שלהניח תפילין בשבת זה עובר? ולהחזיק בסידור הפוך? אז נכון, כולנו מאבדים לפעמים את הריכוז בתפילה, אבל עד כדי כך?
ואתם, הסוכנים שהצטרפו לארוחה אצל משפחה כלשהי בלי לשאול (מזל שהם מכניסי אורחים): בתור חרדים כאילו, השתדלו לברר לעצמכם בטרם עת כיצד נוטלים ידיים. והמילה היא "נוטלים", לא "שוטפים". אה, ואל תלבשו טריקו שכתוב עליו "יום שבת, 10/4, צעדת הרקפות". גם צעדה בשבת וגם תאריך לועזי? במקרה הזה, לא בטוח שידברו לידכם על תוכניות לפיצוץ המסגדים.

ונעבור לשא-נור. לנסות לשכנע את התושבים להשתלט על בית של ערבי ולבקש מהם, לאחר שסירבו, פירוט של מה שהם כן מתכננים לעשות זה קצת מוגזם. ועוד להיעלם אחרי שנחשפתם בתקשורת בלי להשאיר אפילו מספר טלפון אחד זמין? מה יש, קצת פרסום ושוכחים חברים?

הנינג'ות והשמן על הכביש. במקרה הזה רוב התקשורת היתה איתכם כמו תוכי נאמן. אבל זה היה קצת מוגזם, אתם יודעים, כי דבר כזה מסכן חיי אדם, והרי לא כולנו תושבי הרצליה. אגב, אם אתם משתמשים בשמן בישול, אנא קנו שמן כשר.

בקשה קטנה בעניין כתובות הנאצה: לכתוב על בית ליד המואסי, אשר מצלמות הטלוויזיה עומדות להגיע אליו, משהו על שרון ורבין – זה שקוף מדי. ופליז, לא לערבב אותיות כתיב עם אותיות דפוס. זה נורא מפריע לעין.

לגבי מטעני הדמה והפתק המוצמד: האמירה היא "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים". לאלה שכתבו "לכם" במקום "לנו": אצלנו חושבים שההתנתקות תפגע בכולנו, לא רק בתומכיה. לכן, כשאתם כותבים בשמנו, הקפידו על גוף ראשון רבים. ואם כבר מישהו מניח מטען דמה בשירותי התחנה המרכזית, אז בבקשה לא לכתוב שם ב"ה.