בשבע 155: על דעת עצמי

אבי סגל , ו' באב תשס"ה

איך לא חשבו על זה קודם

השר נתניהו התפטר בגלל תוכנית ההתנתקות. יפה, אבל לא מספיק. עכשיו צריך השר דני נווה לפרוש מהממשלה בגלל הסכם אוסלו, שר החוץ שלום חייב להתפטר על רקע מלחמת יום כיפור, והשר ישראל כץ צריך ללכת הביתה כמחאה על אלטלנה. אם יש ברשות הקוראים הנאמנים עילות נוספות להתפטרויות מאוחרות מדי, מדור חובב ארכיאולוגיה זה יקבל אותן בשמחה.

נעקור את זה יחד

בפרסומת טלוויזיונית חדשה לעיתון מעריב, תחת הסיסמה "נעבור את זה יחד", אנו מקבלים תזכורת להיסטוריה המשותפת של העיתון וקוראיו: ניצחנו יחד בספורט, חגגנו יחד את הסכם השלום עם מצרים, בכינו יחד על רצח רבין, וכן הלאה. קצת מוזר שלא אוזכרו בפרסומת אירועים היסטוריים נוספים, כמו "מרחנו יחד את קמפיין איפה הבושה" או "ביצענו יחד האזנות סתר לעיתון המתחרה". בכל מקרה – אומרים המפרסמים – את ההתנתקות נעבור יחד, אנחנו ומעריב, מעריב ואנחנו.
רגע אחד, בכינו יחד על רצח רבין? מוזר, אני לא זוכר שבמעריב בכו יחד איתי על הרצח. יותר זכורה לי השנאה וההסתה נגד מחצית העם, במעריב ובכל כלי תקשורת גדול במדינה. אם כבר יוצרים כאן 'ביחד-נס' מלאכותי, אז שלפחות יהיה מבוסס על האמת: "יחד דפקנו לערבים את הצורה ב-48'", "יחד תהינו מה שלמה בן-עמי עושה בפוליטיקה", "יחד ציטטנו את 'גבעת חלפון' מלה במלה", דברים כאלה.
ומה לגבי "חגגנו יחד את הסכם השלום"? הבחירה הנכונה והטבעית יותר היתה "עברנו יחד את עקירת ימית", משפט המקביל לעקירה המתוכננת של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. אלא שמסיבות שיווקיות מובנות, במעריב העדיפו להתמקד בפן החיובי של התקופה ההיא – השלום עם מצרים. רק שהפעם קשה למצוא פן חיובי לעקירה: אין הסכם שלום, אין מה לחגוג, אין שום אירוע שישכיח מאתנו את הצד הטראומטי והמכוער של גירוש יהודים מבתיהם. אז רק שלא נעבור את זה, יחד או לחוד.

הסתה בלתי מרוסנת

מעניין אם גם את מאמר ההסתה של טומי לפיד במעריב אנחנו חייבים לעבור יחד. ח"כ לפיד, שכבר מזמן לא האשים ציבור שלם בכל הרעות החולות במדינה, החליט הפעם להיכנס ברבני הימין ולהאשים אותם ברצח בשפרעם. האיש שהאשים את החרדים בתאונות דרכים (בגלל סגירת כביש בשבת) ושזקנה פלשתינית הזכירה לו את סבתו מהשואה, ממשיך לגלגל את אשמת ההסתה על 'האחר'.
"האם יכול להיות ספק", הוא כותב על הרוצח עדן נתן-זאדה, "כי הוא פעל בהשפעת ההסתה הבלתי מרוסנת של מתנגדי ההתנתקות? שהוא שתה בצמא קולות של רבנים משיחיים? שהוא הושפע מדברי פוליטיקאים קיצוניים שהאשימו את ראש הממשלה בהרס המולדת?" צודק. רק בגלל ששרון עומד להרוס את מקום הולדתם של יהודים רבים, זאת סיבה להאשים אותו בהרס המולדת?

הכרטיסים של שלומי

גיליתי מדוע הודחה מכבי חיפה ממוקדמות ליגת האלופות. הכל קרה בגלל טעות ליהוק פשוטה, שהציבה את ניר דווידוביץ' בשער ואת שלומי ארבייטמן בהתקפה. מתברר שדווקא ארבייטמן יודע להדוף בידו כדורים הרבה יותר טוב, ולכן הוא היה צריך להתייצב בין הקורות, ולא דווידוביץ'. כך היו נמנעים הן שער השוויון של היריב השבדי והן הכרטיסים הצהובים שספג ארבייטמן.

לא נעים לראות שחקן צעיר כמו ארבייטמן מסיים את חלקו במשחק בגלל שטויות. בסך הכול, הבנאדם הוריד חולצה ונגע בכדור ביד עוד לפני שהראה את מלוא הפוטנציאל הגלום בו. אני בטוח שבמשחקים הבאים זה ייראה אחרת, ושארבייטמן עוד יעשה דברים רבים וחשובים למען מכבי חיפה: עבירות מאחור, תיקולים חריפים, ויכוחים עם השופט, תזוזה בחומה בעת ביצוע בעיטת עונשין, יריקות על שחקני היריב ותנועות מגונות כלפי הקהל. אכן, יש לילד עוד כל כך הרבה דרכים להפגין את יכולתו המשובחת בצבירת כרטיסים צהובים ואדומים. שיהיה לו בהצלחה.

חמסה עלינו

א. במדורו במעריב, דורש קובי אריאלי מהקולגות בתקשורת להפסיק להשתמש במלה המיופייפת 'הינתקות' ולחזור מיד ל'התנתקות'. במקום להסתבך, לא עדיף להשתמש ב'נסיגה'?
ב. התחבושת המפורסמת, שכיסתה את ראשו של אריאל שרון במלחמת יום כיפור, הוצעה למכירה באינטרנט. נכון לרגע זה, איש לא קנה אותה. מה הפלא - כמו ששרון מתנהג היום, עושה רושם שהתחבושת לא שמרה על הראש כמו שצריך.

ג. בקרוב מאוד, אני מתכנן להכריז שוב על התנתקות חד צדדית מהלוויין, אף שעלי לציין כי ערוץ הסרטים התיעודיים 'יס דוקו' הוא תענוג מתמשך.
ד. כותרת במעריב: "פסק הלכה: אסור לחיילים להתקלח במים חמים". או בתרגום מעיתונאית לעברית: הדוסים המסריחים האלה, שגם לא עושים צבא וגם לא מתקלחים, מתעמרים בחיילי צה"ל המסכנים ומונעים מהם תנאי מחייה בסייים. לא נורא, דנקנר, העיקר שנעבור את יחד.
ה. איזה עולם: שוטרי משטרת ישראל הניחו אזיקים על ידיו של עדן נתן-זאדה, ואז הפקירו אותו לידיהם הנאמנות של ערביי שפרעם. אולי בעצם עדיף שהמשטרה תתעסק רק בהתנתקות?

יודע את מקומי

בשעה טובה, החל בני בכורי לאכול לבד. אני יודע שזאת לא בדיוק הידיעה שתחליף את פניו של שר האוצר המתפטר בכותרות המהדורה המרכזית. אבל בעיניי, אלו החדשות המרעישות של השבוע, ולא רק בגלל קולות הנפץ הנשמעות בכל פעם שהילד מכניס את הכפית לקערית המזון.
אם מישהו חושב שאין מראה משמים יותר מתינוק אוכל, הוא חייב לראות פעם את היורש. כשזה מנסה להפגין עצמאות על כיסא האוכל, כל תנועותיו ופעולותיו אינן אלא מעשי אמנות מעוררי השראה. מהרגע שבו חוטף הילד מאמו את הכפית בקריאת "לבאי" (שפירושה "לבד", אלא אם כן הכוונה ל"הלוואי שאבא יפסיק להסתכל לי לתוך הצלחת") ועד שמחית הירקות מתעופפת ונוחתת בשלום על הרצפה, משתמש הפעוט בסדרה של פעולות מורכבות שמשמעותן אחת: להצדיק את המשכורת המנופחת של עוזרת הבית.
זה מתחיל, כאמור, בתפיסת הכפית. אצבעותיו של הקטן לופתות את חלקה התחתון של ידית הכלי ומקיפות אותו מכל צדדיו. כשהוא מגיש את הכפית אל הפה, הוא נראה לרגע כמו שימי תבורי עם מיקרופון ובלי העיניים. אבל כאשר הוא מנסה לשלוט באוכל בלי להפיל אותו, הוא מזכיר יותר את ניר דווידוביץ' עם כדורגל.
בהזדמנות זאת אני חש צורך להזכיר, כי הילד הוא בסך הכול בן קצת יותר משנתיים, ועדיין לא שולט בכל הרבדים העמוקים של אמנות האכילה. הוא עדיין לא מבין, למשל, כי הגוף לעולם אינו מקבל מזון דרך האוזן. גם ההבדל הבריאותי בין אכילה מצלוחית לבין ליקוק הרצפה עדיין לא נהיר לו די הצורך. ועם זאת, העולל אינו מתייאש אלא מנסה שוב ושוב באותה שיטה, גם אחרי שהסברנו לו כי אוכלים בצד הקעור של הכפית ולא הקמור.
אבל על היעדר הטכניקה, מחפה הילד בנימוסי אכילה המתאימים לגיל מבוגר הרבה יותר. הוא לעולם לא אוכל בפה פתוח. אפילו כשהוא נוגס באוכל, הפה שלו נשאר תמיד סגור, והאוכל נכנס דרך הצווארון. כשאנו מנסים לעזור לו לאחוז בכפית, הוא תמיד ינסה לכבד אותנו בחלק מהמנה שלו, וכשאנו מסרבים, הוא יכבד בה את חולצותינו. כך שאם שוטר יתפוס אותי פעם מסתובב ברחוב עם חולצה כתומה, אני מבקש שיתאפק ולא יעצור אותי מיד לחקירה. אחרי הכול, לא מדובר כאן במחאה אלא במחית.