בשבע 155: מחכים לנס

רויטל שנור ארזה את עצמה, את בעלה ואת ילדיה ועברה להתגורר בנצר חזני. דברים שהיא רואה משם ללא ספק היא לא ראתה מביתה הקודם בירושלים

רויטל שנור , ו' באב תשס"ה

הבוקר קיבלתי תוף מרים. אלף ארבע מאות תופים קנו נשות עצמונה עבור שאר נשות הגוש, שהשמחה לא תתפוס אותן בלתי מוכנות. בתוך כך חולקו למתיישבי גוש קטיף גם איגרות מאלוף הפיקוד ומראש מטה דרום. האיגרות קוראות לתושבים להתפנות מרצון עד מוצאי תשעה באב בחצות הלילה. הבאים למזכירות נוטלים את האיגרות, ובמהלך העניין חולפות העיניים על לוח המודעות ומגלות מודעת 'דרושים': "דרוש מנהל צרכניה בעל ניסיון להפעלה בהתנדבות של מחסן מזון, אחרי תשעה באב". שלט גדול נקבע בפתח שכונת האוהלים החדשה: "ברוכים הבאים לשכונת הצדיקים".

גרים חודש באוהל הלוהט
"מישהו פה חי בסרט", אומר לי אילן טננבאום, 18 שנים בנצר חזני. "אני מקווה מאוד שהתסריט שהולך להתרחש הוא זה שאנחנו מתפללים אליו ורוצים אותו, וגם מאמינים שהוא התסריט הטוב לעם ישראל".

האיגרות שהגיעו הבוקר לא ערערו את האמונה האיתנה שלו, כמו זו של רבים מתושבי הגוש. אפילו אלה שאורזים עדיין מתפללים ומאמינים בנס, אבל הם פשוט חוששים לסמוך עליו. "אני מבין שאנחנו עומדים בפני נס גלוי. אין לו בררה, גם אני הייתי הופך את העולם ומתעסק עם השטן בשביל הילדים שלי. הקב"ה לא צריך להתעסק עם השטן, הוא צריך רק להשבית אותו, לסיים את הבירור או לשלוח את המשיח, כיוון שאחרת יהיה כאן חילול שם שמים גדול מאוד, ואני לא חושב שזה מה שיהיה. אני שומע את הרבנים שהיו פה, ואני מחבר את כל הדברים וזה מה שיצא מהדברים שלהם.

"באים לפה כל מיני חבר'ה, שהיום אני רואה אותם ומחר אולי לא אראה אותם אף פעם. אולי נפגשנו פעם בהר סיני, והם אומרים לי שאני צדיק. אני אומר: חבר'ה, באמת, אני לא אוהב את הפוזות האלו. בשביל להיות צדיק צריך ללמוד קצת תורה, זה לא ככה. אני פשוט פועל לפי האינסטינקטים שלי".
טננבאום גדל בקיבוץ אושא ונדד במקומות רבים. לאחר נישואיו נדדו הוא ומשפחתו שבע שנים, בין שבעה מקומות, ולנצר חזני הם הגיעו בשנת שמיטה. "כשבניתי את הבית בניתי בית גדול, כדי שכשהנכדים והנינים שלי ישבו עלי שבעה יהיה להם מספיק מקום, כי יהיו הרבה נינים". טננבאום פה כדי להישאר. הוא לא ארז דבר, לא הכין ארגזים וגם לא שלח חפצי ערך לקרובי משפחה. מחכה לנס.
בינתיים רואים נסים פה כל הזמן. לא רק נסי הפצמ"רים, אלא גם נסים ונפלאות אחרים. חקלאי מנצר חזני, רפי פרץ שמו, שותל ממש היום חסה בחממות שלו – האם זה לא נס להתנוסס בו? בעל המכולת במושב קטיף, שלום מעודד שמו, ממשיך להביא סחורה כרגיל. יש כאן גם בעלי חנויות שלא נוהגים כך, ואפשר רק להבין אותם, אבל שלום מעודד עובד כרגיל, ויותר מכך. מעודד, לא? רק לפני חודשים ספורים הוא חנך בנווה דקלים בית נוסף לבית שהוא מתגורר בו. את החדרים שבבית השכיר תמורת סכום נמוך למשפחות שהגיעו כדי לחזק את הגוש בשעתו הקשה.

והנה עוד נס: האוהלים בכפר דרום מלאים ביראת שמים, במסירות נפש, בזאטוטים וגם בחול. כמעט חודש הם שוהים בחום הלוהט, מתוך להט פנימי. האם זה לא כמעט נס? אישה שהגיעה מהרצליה אל המאהל הגדול בשירת נפעמת כולה ומחלקת שרשראות מגן דוד מעשי ידיה. אם היו מספרים לכם לפני חצי שנה שאנשים כאלה יבואו לגוש באהבה גדולה, הייתם מאמינים? צריך לאסוף את הנסים הללו ולזכור אותם, אחד אחד. הזכרתי רק מעט מזער מהם, ואסור לדוש אותם בעקבינו. הם פרי של יזע גברים ודמעות נשים והרבה סיעתא דשמיא.

בעיני כל אלו הם מקור של עוצמה וכוח, שאפשר לשאוב ממנו תקווה איתנה: שציבור מופלא כזה, שיש לו רשת תמיכה רחבה כל-כך, יחזיק מעמד גם במצבים קשים מאוד.

מצור עצמי על היישוב
בצד כל האירועים והתחושות הכבדות יש גם חיוכים, קריצות, קומבינות וגרוטאות שהפכו לשולחן ולמיטות, שעליהם מארחים אורחים אינספור, ואבטיח ונוער ששר "מחר, בוקר יעלה, אני עוד אתפלא שאני עוד כאן... כאן הכל התחיל, ולא ייגמר לעולם..." ומפגשים בין אנשים.

ויש גם מפגשים עם חיילי צה"ל. אלה הם מפגשים מורכבים וקשים לעיכול, כמו זה שהתרחש לפני כשבוע, כאשר קבוצת קצינים האחראית על הגירוש ניסתה להיכנס לנצר חזני לשם סיור הכנה. תושבי היישוב נקראו אל השער ועמדו לידו מתוך אמירה ברורה שלאף אחד אין רשות להיכנס לשטח היישוב, שהוא שטח פרטי עד לרגע שבו החוק מתיר להם להיכנס אליו. הקצינים התרחקו מיד ופנו ללכת ליישוב קטיף הסמוך.

מטננבאום שמעתי מה קרה בהמשך: לכל הרבש"צים הועברה הודעה הקוראת שלא לאפשר את כניסת הקצינים ליישובים. בקטיף הם מצאו שער סגור והחלטה שלא לאפשר להם להתארח בפינה החמה על שם טלי חטואל ובנותיה. אבל הם כלל לא רצו להיכנס; הם ישבו בצל, על הדשא לפני היישוב וחיכו לאוטובוס.

בינתיים הגיע אליהם הרב קאפח, ר"מ מקטיף, ונתן להם שיחה מקירות לבו. לפתע נראתה מונית, ומתוכו צועק מישהו: "אנחנו אוהבים את צה"ל". היה זה הרב אלישע וישליצקי, שמיד התבקש להעביר שיחה לקצינים. הרב אלישע, שהגיע יחף, ישירות מהים, שוחח עם החיילים, שלא היה לאן לברוח. אך גם כאשר האוטובוס הגיע, הם נשארו לשבת עד שהרב יסיים את דבריו.

הרב אלישע הסביר שהוא הגיע לכאן עם בנו, שחוגג היום בר מצווה, על מנת לטבול ולהיטהר במי הים ועל מנת להתברך מפי צדיקים – יושבי גוש קטיף. לעיני החיילים הוא ביקש מהרב קאפח לברך את ילדיו. אחרי שהכל הסתיים והחיילים נסעו, נותרה במקום קבוצת אנשים שהבינה שלפניה ילדי בר מצווה, והם שרו ורקדו לפני השער של קטיף.

כל הארץ מחוברת
אירוע רודף אירוע, וקצרה היריעה מלתאר את העוצמה של טקס החזרת כלי הנשק לצה"ל שהתקיים בנצר חזני. "אנחנו היישוב הראשון בגוש קטיף. קיבלנו ראשונים את הנשק, ואנחנו הראשונים להחזירו", אמרה לי אחת התושבות בכאב גדול.

עם כל האירועים הגדולים, לא שוכחים לעצור לרגע ולהסביר לקטנטנים מה קורה, ולגלות שהם מבינים. התבונה נגלתה בשיחה נרגשת בין קטנטנות, שהסבירו זו לזו למה אסור לגרש יהודים מביתן. איילה בת השלוש עצרה לפתע את שטף דיבורה ואמרה: "ובכלל, אי אפשר לקחת את גוש קטיף ולתת אותו לערבים, כי גוש קטיף הוא מאוד כבד ויש עליו הרבה ילדות", והדס, עוד לא בת חמש, מסבירה לה: "מה פתאום? זה בכלל לא בגלל זה, זה בגלל שכל הארץ מחוברת".

ואני חושבת לעצמי, איזו אמת גדולה מתגלה בשיח קטנטנים כזה. גוש קטיף הוא כבד, הוא נושא על כתפיו אחריות ביטחונית כבדה, או כפי שהתבטא עמי שקד, קצין הביטחון של הרצועה: "נשאנו על כתפינו את שערי עזה". הוא נושא על גבו אבדות כואבות, והוא נושא בנטל הכלכלי כשהוא מכניס דולרים למשק, אבל כל הכובד הזה הוא משני. הטענה הכבדה ביותר של אנשי הגוש היא הטענה האמונית, המהותית: כל הארץ מחוברת! זהו חיבור שאי אפשר לנתק!

בסוף היום, אחרי אירועים גדולים וקטנים ואחרי הדמעות והבדיחות, נשארות התפילות, הבקשות והחלומות. אחד מאנשי 'פאת שדה' אמר, באחת התפילות היפות ביותר שנוסחו מעולם: "עכשיו אני מתפלל: 'ריבונו של עולם, אתה ציווית עלינו בתורתך 'לא תכלה פאת שדך'. אני מתחנן לפניך, אל תכלה פאת שדך!"
מחכים לנס.