בשבע 155: לאן ממשיכים מכאן?

גם אם זה יסתיים במהדורה מודרנית של נס פורים, אין ספק שגזירת ההתנתקות הביאה למשבר ביחסי הציונות הדתית עם מדינת ישראל – ההתנדבות ההמונית לשורות צה"ל ולמשימות לאומיות

עפרה לקס , ו' באב תשס"ה

גם אם זה יסתיים במהדורה מודרנית של נס פורים, אין ספק שגזירת ההתנתקות הביאה למשבר ביחסי הציונות הדתית עם מדינת ישראל – ההתנדבות ההמונית לשורות צה"ל ולמשימות לאומיות: הברית הפוליטית עם הליכוד: הדיאלוג והשותפות עם הציבור החילוני: לכידותו הפנימית של ציבור הכיפות הסרוגות – כל אלה ועוד יעמדו לבחינה חוזרת ולעיון מחודש – לאן פניו של הציבור הדתי- לאומי, והאם ייצא מהמשבר הזה מוחלש או מחוזק? – נציגים בכירים מאגפיה השונים של הציונות הדתית מציעים את תשובותיהם

תכנית הגירוש של אריאל שרון טרם החלה, אף כי היא נראית היום מוחשית מתמיד. גם אם יתרחש נס של הרגע האחרון, השנה וחצי האחרונות, כך נדמה, כבר חוללו בציונות הדתית תמורות ושינויים, ויש כאלה שמבקשים לומר נואש. הרצון לעקור חלוצים מביתם והנכונות של העם ללכת עם הרצון הזה, העמידה בין הפטיש לסדן בעניין פקודות והציות להן, והתהייה על הראשונות במושגים פוליטיים, קרי: ליכוד, ימין, מחנה לאומי ועוד.

העלינו כמה סוגיות על שולחן הניתוחים, וחבשנו לראשיהם של אישים מן הציונות הדתית את הכובע הירוק ומסכת המנתחים. חלקם הודו בטעויות, אחרים הציבו יעדים לטווח הקרוב והרחוק ובעיקר העניקו פרשנות רוחנית לפרטים המעשיים ביותר שמתרחשים היום בשטח.
המניפה שתוצג בפניכם היא על קצה המזלג ובכך מסמנת תחילתו של דיון שסופו בעוד חודשים ואולי שנים.

תקופה של שאלות
אלפי התושבים המתגוררים ביישובי חבל קטיף וצפון השומרון הפכו בחמש השנים האחרונות לסמל. גם מי שלא הגיע למקום ממניעים אידיאולוגיים נאלץ להתמודד עם השאלות יסודיות של קיום עם ישראל בארצו ושל הנכונות שלו למסירות נפש. פיגועים רצחניים, חדירות ליישובים, ירי בדרכים ואלפי פצצות מרגמה היו מנת חלקם של אלה יום יום, כשאחיהם היושבים באזורים אחרים בארץ משתאים לגדלות הנפש והמסירות שמתגלה בהם.

אלא שבאיטיות וביסודיות החלה הממשלה להשפיל ולבזות את החלוצים האלה. זה התחיל בהכרזה על הכוונה לעקור אותם מבתיהם, המשיך בהחלטה לשאול רק את מתפקדי הליכוד ואחר-כך להתעלם מתוצאות המשאל, בפיטורי השרים ה´לא נכונים´ ובחוק פינוי-פיצוי המבזה ונסתיים (בינתיים) בהטלת סגר על הגוש שבועות ארוכים לפני הפינוי.

קשה להפריז בתחושת ההשפלה שכל אלה הביאו על אנשי הגוש. התחושה חלחלה לחבריהם, לקרוביהם, לאוהביהם וגם לאחרים המרגישים כי הם נושאים בעול כלל-ישראלי כלשהו. האם המהלך האחרון של מדינת ישראל, שוויתרה בקלות כזאת על כבודם של חלוציה, צריך לאותת לנו שכדאי לנתב את הכוחות לכיוונים אחרים? אולי לנתיבים פנים-מגזריים? אולי הגיעה העת לשנות כיוון ולמשוך את ידינו מן החלוציות כולה? ואולי רק מן ההתיישבות?

האישים שעמם דיברנו נשמעים אופטימיים, פחות או יותר. חלקם כמעט כועסים על התיאור הקודר של הלכי הרוח בעם, ונותנים פרשנות אחרת, כמעט מרוממת על המתרחש: "אנחנו עדים לסיומו של פרק בתולדות עם ישראל, באופן שרק במאי-אמן יכול היה לביים", אומר ח"כ אפי איתם מסיעת ´ציונות דתית לאומית מתחדשת´. "אריק, גיבור שדות הקרב וההתיישבות, ראש תנועת הליכוד הלאומית הז´בוטינסקאית, מוביל מהלך שממוטט את כל המעשה הציוני.
"אנחנו נכנסים לתקופה שבה עם ישראל ישאל שאלות קשות על הזהות שלו ועל דמוקרטיה, אבל מדובר בצירי לידה ולא בחבלי לידה, לכן אני מאוד אופטימי. מדובר במלחמת קוממיות של מדינת ישראל, בניית קומה נוספת, קומת הקודש של עם ישראל, ויש לנו בזה תפקיד ייחודי".

לתחושת היאוש המשתלטת הוא משיב בתוקף: "זוהי שעת מבחן לציונות הדתית, אם היא מבינה בעומק את התוכן של בית המדרש שממנו היא שואבת את האידיאולוגיה שלה. אם אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה באמת".

נמשיך להוביל את העגלה
הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, והרב אליקים לבנון, ראש ישיבת ההסדר באלון מורה, מדברים גם הם באופטימיות, וחושבים שהחודשים האחרונים מקפלים בתוכם את המהלך הבא, שבו לציונות הדתית יהיה תפקיד חשוב יותר: "היום יש שני חלקים בציבור", אומר הרב לבנון, "האחד אידיאליסטי, עם חוט שדרה ברור, שמאמין וזורע ופועל, והשני, הוא טוב לכשעצמו, אבל חסר חוט שדרה, וכל פעם מגיע ברק אחר מן השמים וסוחף אותו.

"עד היום היינו ציבור יחסית מובל, היינו לשון מאזניים. היום הקדוש ברוך הוא לקח מאיתנו אפילו את זה, כדי לעורר אותנו שניטול את המושכות, שנוביל את הציבור ונרומם אותו". הרב לבנון מדבר על טווח של שנים מעתה, תקופה שלדבריו לא תהיה פשוטה ועוד תפיל חללים בדרך, אבל הבחירה, הוא אומר, אינה בידינו: "אנחנו נדחפים בכוח רוחני עליון".

גם זבולון אורלב, יושב הראש הטרי של המפד"ל, סובר כי אל לציונות הדתית להתייאש. לדעתו, היא צריכה לתת כעת יותר תשומת לב לחיבור אל העם. "חשבנו שהמעשים שלנו מדברים בעד עצמם, וכנראה שזה לא כך. המאבק הנוכחי הראה שהציבור הלאומי הכללי בעצם לא השתתף איתנו במאבק, וזה חזר אלינו כמו בומרנג. זה אומר שלא פעלנו נכון, שלא פעלנו בהסכמה".

אורלב מדבר על אפיקים חדשים שבהם צריכה הציונות הדתית להשקיע כדי להשפיע על המדינה: דמותה של מערכת החינוך והזהות היהודית של מדינת ישראל. "התברר שזרמים תרבותיים שלא הערכנו מספיק את השפעותיהם חלחלו עמוק בתוך מדינת ישראל, והביאו לטשטוש הזהות היהודית לאדישות בחינוך ולתחושה של מדינת כל אזרחיה".

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, חושב שבתסריט האופטימי ביותר (יש לו גם תסריט גרוע, שלפיו הציבור הדתי-לאומי מתנתק מן המדינה ומחליט לחיות באופן מבודד, בלי מעורבות במדינה), החלוציות הבוערת במחנה תישאר במלוא עוצמתה ותופנה גם למשימות נוספות, בעיקר בתחום הצדק החברתי, המשפט, יהדות התפוצות ועוד.

כפר מימון, שעוד יופיע בהמשך, היווה מעין הוכחה לרבים מן הדוברים כי במחנה הציוני-דתי עוד בוערת עוצמה, ושיש לו עדיין כוח להתאחד.

ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ומי שעמד בראשה במשך 15 שנה, חולק בכלל על הנחת היסוד של השאלה: "למיטב הבנתי, אגף קטן מאוד, ממש זעיר מהציבור הציוני-דתי, הרים על גבו את עול ההתיישבות. הציונות הדתית היא יותר תנועה בורגנית מאשר התיישבותית. תראי כמה מסיימים בכל שנה ישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות הסדר ושירות לאומי, וכמה מהם הולכים להתיישבות".

הראל אמנם מסכים שביחס למגזרים אחרים הציונות הדתית היא המובילה בהתגייסות למימוש אידיאלים, אבל מבקש להכניס את הטפיחה על השכם לפרופורציה.

הראל מצטרף לחבריו האופטימיים וצופה כי הציבור הציוני-דתי יצא מחוזק מההתנתקות, משום שהוא אופטימי וארך-רוח מטבעו כציבור מאמין: "אלה שמנסים להביא אותנו לכריעה על הברכיים עברו את הגבול. יותר מאשר מעשה פוליטי, אני רואה בזה פעולה נקמנית בציבור שמחזיק בערכים ציוניים, רק משום שלדעת המחנה האחר, מי שמחזיק בערכים האלה (כלומר אנחנו) הוא לא המחנה ה´נכון´".

גם הצבא ייפגע
הקמתה של המכינה הקדם צבאית ´בני דוד´ לפני 17 שנה סימלה מהפך מחשבתי בכל הנוגע לשירות של בני הציונות הדתית בצה"ל. הדפוס החדש של ישיבה, שנועד להכין את תלמידיה לקראת שירות משמעותי בצה"ל ועודד להמשיך לכיוונים של קצונה וקבע, הביא די מהר לתוצאות משמעותיות בכל היחידות של צבא ההגנה לישראל.

אחוז הקצינים הדתיים הזוטרים בקרב חילות השדה עומד היום על קרוב ל-50 אחוזים. 40 אחוזים מן הצוערים וכמחצית מן המדריכים בקורסי קציני החי"ר הם דתיים – הרבה מעבר לשיעור היחסי שלהם באוכלוסיה. ה´רעל´ הדתי (במובן הצבאי) טיפס ועלה לגבהים שאיש לא שיער; אולם גם לכאן הגיעו השפעותיה של תכנית העקירה.

השמועות מספרות שבקורס הקצינים האחרון ניכרה ירידה במספר הצוערים הדתיים, וגם הקורס למפקדי כיתות שנפתח לא מזמן הכיל רק חמישית חיילים דתיים, מחצית ממספרם בדרך כלל. התחושה הכללית היא שבני נוער שהתחנכו על נתינה ועל נאמנות למדינה ולצבא שנובעות ממקור עליון נמצאים כיום בדילמה. בין אם יבצעו את פקודות מפקדיהם ובין אם לאו, הדבר יגרום להם סתירה פנימית קשה וכואבת, כי עצם הבחירה מאלצת אותם לפצל אידיאל שהורכב משני אלמנטים, ולרמוס אחד מהם.
האם העובדה שהמדינה לא השכילה למנוע מחייליה, הנמצאים בצבא לא מבחירה אלא מהכרח, להיות מעורבים בהחלטה פוליטית, צריכה לסמן את סוף המרוץ אל המוטיבציה? לאור התבטאויותיו של הרמטכ"ל בעניין ישיבות ההסדר, והתבטאויות נוספות לא סטריליות (בלשון המעטה) של ראשי הציבור כלפי צה"ל – האם הגענו לספו של שבר בין הציונות הדתית והצבא?

הרב משה הגר, אל"מ במיל´ וראש המכינה בבית יתיר, סבור שאכן נגרם נזק כבד, בעיקר לצה"ל ולמערך המילואים שלו, שקרוב לשליש ממנו חובש כיפה. "המשימות הביטחוניות של מדינת ישראל לא יקטנו בשנים הקרובות, ולכן אני לא צופה פגיעה במוטיבציה של הבחורים הצעירים לשרת 3 שנים ולצאת לקצונה. אבל צבא המילואים, שהוא הצבא שניצח עד עכשיו את כל המלחמות, עלול להיחלש בגלל פגיעה במוטיבציה לשרת בצה"ל, ובכך יש סכנה".

"מי שינהל עכשיו ברוגז עם הצבא פוגע בעצמו, ובעצם מתנהג בצורה של אנטי-ציונות-דתית", אומר אורלב. "הציונות הדתית היא לא מגזר פרטי. הריבונות היהודית היא בלתי אפשרית בלי צבא חזק ששומר על עצמאותה וריבונותה של מדינת ישראל".

"אנחנו רק נניף את נס הצבא יותר בעוז, בעוצמה ובגדלות", קובע הרב יהושע שפירא. "יש משבר קשה, וכרגע הצבא פועל נגד המשימה המרכזית שלו, אבל אנחנו לא בצבא כי מישהו הרשה לנו. אנחנו אזרחים סוג א´ במדינה הזאת, ואנחנו משרתים בו בגלל שאנחנו חלק מן העם הזה".

הרב לבנון מחזק את דברי הרב שפירא ומוסיף עליהם: "אם נשאר לנו משהו טוב במדינה הזו, אחרי הממשלה, הכנסת, מערכת המשפט והמשטרה, הרי זה הצבא. הצבא עצמו הוא גוף נפלא. אדרבה, נמשיך לשלוח את בנינו לקצונה, כי צריך קצינים שיביעו עמדה במקרים בלתי מוסריים". הרב לבנון אומר כי השבר עם הצבא הוא בר איחוי, משום שהקצינים מצייתים לדרג המדיני לא בהתלהבות אלא בפנים כבושות בקרקע. חיזוק הצבא בכוחות ציוניים-דתיים יוכל לחסן את הצבא ולבנות אותו עוד יותר.

הפינות שלא התעגלו
בצד הרוח מלאת האמונה שנושבת מדבריהם של הרבנים שפירא ולבנון, ח"כ בני אלון, יו"ר מולדת, חש שהצבא בגד בו במובן הרוחני של המילה. אלון חושב שהמשבר בין הצבא והציונות הדתית יירפא מחוסר בררה, אבל ייקח לו זמן. הוא, אישית, כועס על הקצונה הבכירה, ואם להיות ספציפיים הוא נוקב בשמותיהם של דן חלוץ ואלעזר שטרן, שקראו להוצאת יהודים מביתם ´משימה לאומית´. מבחינתו של אלון השניים ודומיהם בצבא הם טכנוקרטים שאינם ראויים להנהיג את הצבא, והוא גם יעניש אותם: "מעשיהם הם פשעים נגד הצבא והדמוקרטיה, נגדי ונגד הציבור שלי, ואני לא צריך להתנצל על זה. כל שנה אני נאבק על תקציבים עבור הצבא. השנה אני לא אלחם. ממש לא".

גם ישראל הראל מאוכזב מהפיקוד החדש של הצבא. את חוסר הרגישות של חלוץ הוא משייך למוצאו החילי, ומסביר שהרמטכ"ל החדש אינו מודע למרקם העדין ולרגישויות של החי"רניקים, וגם להימצאותם של כל-כך הרבה דתיים בתוך הצבא. הראל סבור כי חלוץ חזר בו מההכרזות שלו אחרי שהסבירו לו שלא כל צה"ל הוא חיל האוויר.

הראל מביט בצבא בתקווה, בעיקר בגלל דרג הביניים הפיקודי: "למזלו של עם ישראל, יש לו היום דרג של מח"טים מהטובים והמקצועיים, וגם מהאנושיים והחכמים שהיו לעם ישראל. אני חושב שתודות לאנשים האלה, אני יכול להביט קדימה בתקווה שלא יהיה שבר".

הראל חושב שהצבא עדיין יכול לתקן את המצב הקשה של היום ולאפשר לחייליו, עוד לפני ההתנתקות אבל גם במהלכה, להרגיש שהוא מבין אותם ואת הדילמה שלהם ולעגל פינות. לכך יכולה להיות השפעה רבה על מערכת יחסים עתידית.

גם הרב שרלו סובר שהצבא יכול לעגל פינות, אבל במקומות מאוד ספציפיים ולא כלליים – וזה בגלל הדרך שבה הציונות הדתית ומנהיגיה נקטו. לדבריו, הצבא יצא פגוע מאוד מן הציונות הדתית: "מרגע שהוטלה על הצבא המשימה, הוא לא יכול היה לנהוג אחרת. אם היינו באים לצבא ואומרים שנציית בכל מחיר, בלי זיגזגים ("לא לסרב אבל להגיד שלא יכולים" "סרבנות אפורה" וכו´) צה"ל היה מקבל זאת בהבנה קולקטיבית".

הרב שרלו טוען שהוא אומר זאת על בסיס ידע ולא על בסיס השערה. "אבל כעת נותר לעשות מעט מאוד, וברמות מאוד מקומיות. פגענו במשהו מאוד יקר לנו, הצבא. גם הצבא עשה טעויות, אבל ידינו אינן נקיות, ואי אפשר לצאת למאבק ציבורי בצורה כזו".

גם הרב שרלו אינו חושב שהמצב ישוב לקדמותו כל-כך מהר. המפקדים הבכירים, הוא אומר, פגועים מאוד מהעלבונות שהוטחו בהם, ובעיקר קשה הדבר על רקע המאבקים הצפויים על המאחזים הקרויים ´בלתי חוקיים´ ועל פינוים הצפוי. "התיקון שאני מוצא הוא בהכרעה חד-משמעית שאנו פועלים על-פי סדרי שלטון תקינים. אחרת אנחנו עושים מעשה לא נכון וגם דוחקים את עצמנו לפינה של הקיום במדינת ישראל".

איפה היו החרדים?
"כדי להגיע לברית עם האליטות החילוניות הזנחנו את הברית הטבעית יותר עם הציבור החרדי. היום אני חושב שזו היתה טעות. בעבר חשבתי שיש לנו גם מה ללמוד מן האליטה החילונית. אחרי שראיתי את האליטה החילונית תוקעת לי סכין בגב ומפנה עורף לערכים שלה עצמה – דמוקרטיה וזכויות אדם – אין לי יותר מה ללמוד ממנה".

המילים האלה שייכות לרב יעקב מדן, בקרוב ראש ישיבת הר עציון, יוזמן ומניען של כמה אמנות בשיתוף עם האליטה החילונית. הרב מדן אמר את הדברים במסגרת ראיון בעיתון ´הארץ´. בהמשך, כששאלו המראיינים: "אם כן, הדיאלוג הבא שלך לא יהיה עם המכון לדמוקרטיה אלא עם מנהיג היהדות החרדית?" השיב הרב מדן: "נכון. רק אז, כשהציונות הדתית והציבור החרדי יעמדו יחד, מקומנו יהיה אחר. ההתייחסות אלינו תהיה אחרת".

גלגלנו את השאלה לפתחם של בני שיחנו, ותהינו שמא ההליכה המשותפת עם החילוניים, שלא לומר המרדף אחריהם, היתה טעות, מעין ניסיון התחברות מלאכותי שלא הוביל לשום מקום, וכעת יש לפנות ביתר שאת לאחינו החרדים.

באופן מכליל משהו, ניתן לומר כי המרואיינים לכתבה לא התלהבו מהחלפת מושא הברית של הציבור הציוני-דתי, מסיבות שונות. הרב יהושע שפירא מסביר כי אכן, הציבור שלנו נמצא בדרך בעייתית, משום שהוא למד מן החרדים פחות מדי ומן החילונים יותר מדי, ושאכן יש סיבה להיות מחוברים לחלק הזה של עם ישראל.

עם זאת, הוא אומר, אין צורך להשפיע על החרדים, שעובדים את ה´ בדרך אחרת. מבחינתו, ישיבת רמת גן נמצאת כדי להשפיע על התל אביבים, לא על הבני ברקים, וכל הדיבורים על הפסקת ההתחברות לחילונים הם בבחינת "יצר הרע של ´הרף ממני ואשמידם´".

הרב שרלו מביא זווית שונה לגמרי. הוא רוצה מאוד בקרבתם של החרדים, אך טוען כי הציבור החרדי ´לא סופר´ את הציבור הציוני-דתי: "הם לא מכירים באף רב שלנו. הם הוציאו את הרב קוק מכל ספר תורני, וההתנשאות המזלזלת, בעיקר של העולם הליטאי, אינה מאפשרת הליכה משותפת".
הרב לבנון אומר דברים מעין אלה, אם כי מתונים יותר. הוא מדבר על פער בין הציבוריות החרדית לבין ההנהגה שלה. בעוד הרחוב החרדי קרוב לציבור הציוני-דתי, ההנהגה רחוקה ממנה מאוד. הפער הזה הוא שאפשר את כניסת החרדים לממשלת ההתנתקות.

שלום רוזנברג, פרופסור למחשבת ישראל, לא ממצמץ: "מצטער מאוד, אנחנו אחים של העולם החילוני במקום הכי פיוטי וטרגי שיש, באחוות הלוחמים, ועם החרדים לא. יש להם אידיאולוגיות שאני מפרגן להן, אבל לא יכול לקבל אותן. הניסיון הגדול ביותר זה אנחנו והחילוניות, בכל מה שקשור להתנתקות, וזה ניסיון חשוב מאוד בגלל שהעתיד שמצפה לנו איננו ורוד".

בכל מקרה, אומר רוזנברג, קודם שהחרדים יאמרו תפילה לשלום המדינה, ואז הוא יהיה מוכן לחשוב בכיוון.

מתאחדים בהנהגה אמונית
המישור שבו אישי הציבור מוכנים לשתף פעולה עם החרדים הוא השדה הפוליטי. ח"כ בני אלון, למשל, מייעד להם מקום של כבוד בחזון הפוליטי שלו, חזון שמבחינתו משיב על כמה שאלות שהועלו כאן.
אלון מעביר את ההידיינות לטווח של 15-10 שנה, שאז, לפי הצפי שלו, יהיו רוב תושביה היהודיים של מדינת ישראל דתיים. מנהיגיה החילוניים של המדינה, טוען אלון, מודעים לכך, וינסו לקבוע עד אז את גבולות הקבע של המדינה וגם את התרבות והחוקה. "בעניין הזה שרון ולפיד מבחינתי הם אותו דבר", הוא אומר. "אם הם לא יצליחו לקבוע את הדברים האלו, הם ירגישו שהם הפסידו את המדינה שהקימו". אלון רואה הכרח להשקיע בשנים הקרובות לא רק בהתיישבות אלא גם בחוקה, בחינוך ובתורה.
בעוד 15 שנה, מבחינתו, הציונות הדתית היא זו שתנהיג, למרות שהמאסה הגדולה תהיה חרדית. "כאן בא לידי ביטוי המושג ´חלוץ´. החרדים לא הכשירו את עצמם להיות הנהגה של מדינה, להיות החלוץ לפני המחנה. אנחנו כן". הרב אלון משוכנע שהחרדים יובלו ברצון על-ידי הציונות הדתית.
מי שתמה בכלל על הגישה המחבקת את החרדים הוא יריבו הפוליטי של אלון, ח"כ אורלב: "כשפרשנו מן הממשלה היינו בטוחים שאנחנו מפילים אותה, ששרון הולך לבחירות או למשאל עם. מי שקלקל זו יהדות התורה, שנכנסה מיד לממשלה. קיבלנו גם מכות מאוד כואבות מיו"ר ועדת הכספים, יעקב ליצמן, שביוזמתו קוצצו תקציבי ישיבות ההסדר כדי להגדיל את תקציבי הכוללים על חשבונם. כך הוא פגע באמנה של 30 שנה, שבמהלכן לא העזו לשנות את הפרופורציות".

אבל בהתעלמות מן הפוליטיקה, אומר אורלב שחבירה לחרדים היא חיפוש המטבע מתחת לפנס. "הם הרי ברשימת הטובים. זו הליכה לגטו משותף שמנוגדת כל-כך לתורת הציונות הדתית".

הליכוד רע ליהודים
את המשפט החביב על אישים ממדעי המדינה: "רק השמאל יכול לעשות מלחמה ורק הימין יכול לעשות שלום", חווה עם ישראל על בשרו לפני 23 שנה וגם עכשיו. כלומר, זה לא שהימין באמת עשה שלום, אבל הוא ביצע ויתורים טריטוריאליים כואבים מאוד, שכללו עקירת יישובים מאדמתם ופינוי כל חלקה טובה עד הגבול. אף שעל פחות. אפילו השמאל שיצא מעזה ומיריחו לא פינה תושבים יהודים. לא מופרך להניח כי אם פרס היה מוביל את המהלך של קמפ דייויד או של יציאה מגוש קטיף, הוא היה נאלץ להתפשר מעט, ואולי אפילו להותיר חלק מהיישובים על כנם.

אבל הקול הדתי-לאומי של הימין ושל מנהיגיו הולך אוטומטית עם הליכוד. מנהיגי המפלגה הגדולה הזו תמיד יכולים לסמוך על בעלי בריתם הדתיים-הלאומיים, שגם אם לא יצביעו להם ישירות, ישושו תמיד להצטרף לקואליציה.

האם אין מקום לחשיבה מחודשת גם בנושא הזה? אולי הגיעה העת להוציא את הברית ההיסטורית מזרחי-עבודה מן הנפטלין?
ח"כ אורלב מסכים שהחודשים האחרונים יחייבו את הציונות הדתית להיות יותר חשדנית. כשהיא ערכה הסכם קואליציוני עם ברק, ראש הממשלה ב-99´, היה ברור לה שסעיף שמחייב משאל עם על כל מהלך מדיני הוא חובה. כאן המפד"ל לא העלתה על דעתה שיש לכלול סעיף כזה בהסכם.

"אני היום לא רואה הבדל גדול בין העבודה לליכוד בראשותו של שרון. אם המפד"ל תוכל להחליט עם מי להיכנס לממשלה, ליכוד או עבודה, עדיף עבודה, כי הליכוד שיישאר בחוץ יוכל לסייע למאבקי המפד"ל".

אורלב גם לא שוכח להפציר בסורגות הכיפה ובחובשיה: "לפי המחקרים שלנו, קרוב ל-10 מנדטים של הליכוד נבחרו בזכות קולות של אנשי ציונות-דתית ששולחים את ילדיהם לחינוך ממלכתי-דתי, לישיבות ולשירות לאומי. אני חושב שהם יכולים לעשות היום חשבון נפש, כי הם נושאים באחריות לא קטנה למה שאירע פה. אין ספק שהליכוד הוביל את כולנו בכחש, אבל זה לא היה קורה אם הקולות היו מגיעים למפלגה שהבסיס שלה הוא אמוני".

המחנה הלאומי מת
"המחנה הלאומי מת", אומר הרב לבנון. "אין יותר מחנה לאומי. הגוש הדתי צריך ללכת היום ביחד, להציג אמת גדולה וכך הוא יסחף אחריו עוד כמה שברי מפלגות של אנשים שאין להם למי להצביע אבל הם מצפים לאמת גדולה. זה תהליך גדול לטווח של 20 שנה. שגם אם ניכשל בו בכמה מערכות בחירות, בסופו של דבר נצליח". גם הרב הגר סובר שהליכה עם החרדים יכולה להניב 35 מנדטים. "וזה כוח שישמור על אופייה היהודי של המדינה ושל ארץ ישראל".

ח"כ איתם טוען שהליכוד נמצא כבר שנים רבות בתהליך של התפוררות, תהליך צפוי של לאומיות שמנותקת משורשיה היהודיים. איתם צופה שהקמת גוף שישלב בין האיחוד הלאומי, המפד"ל ומאוכזבי ליכוד עם רגש יהודי עמוק יוכל להוות "אלטרנטיבה לליכוד הרבה יותר ממה שחושבים".

מטבע הדברים, גם חבר הכנסת אלון מדבר על הגוף שהזכיר איתם. אלון טוען שגוף כזה שיוביל גם את החרדים יוכל לקבוע מי יהיה ראש הממשלה. "ניאבק על דמותו של עם ישראל: חינוך, ארץ ישראל וישיבות. זה יהיה מהפך זוטא, ובבחירות שאחר-כך המחנה שלנו יוכל להציג מועמד לראשות הממשלה".

אגב, אם ההישגים לא יהיו קרובים לרף שאלון מציב, הוא מבטיח להסיק את המסקנות האישיות ואולי לחזור לחינוך.
ישראל הראל מנצל את השאלה כדי להכות על חטא, במסגרת היותו ממייסדי מועצת יש"ע: "אני נושא בין שאר האנשים באשמה הזאת של הקשר עם הליכוד. להגנתי אני יכול לומר שבלי שיתוף פעולה עם שלטון מרכזי יכולנו להתפזר לכל רוח. מצד אחד, לא חשבנו אסטרטגית אלא על היישוב הבא, הישיבה הבאה והאולפנה הבאה, אבל מצד שני כך היינו צריכים לנהוג. מועצת יש"ע, שמובילה כיום את המאבק, היא בסך הכל איגוד יישובים, שהמנהיגים הפוליטיים צריכים לבקש ממנה לנאום בהפגנות שלה כי הם לא מייצרים הפגנות וצעדי מחאה משל עצמם".

הראל אומר כי לדור שלו, דור מייסדי יש"ע, המהלך של שרון לא נפל כרעם ביום בהיר. "חלקנו לא סלח לו על ימית. ולמרות שלחלק היה קשה לנתק איתו קשרים חבריים של ממש, רובנו עשינו זאת. דור ההמשך של מועצת יש"ע כן האמינו לו הלאה".

הראל חושב שכעת יש לאסוף את השברים ולערוך, יחד עם כל הגורמים ובניצוחם של אסטרטגים מקצועיים, בקרת נזקים ולבחון לאן הולכים. "אבל לא לתת משקל יתר לרבנים, משום שהם, עם כל הערכתי לרבנים, לא יודעים לחשוב אסטרטגית. כשהאמונה היא המרכיב המרכזי באסטרטגיה, זה הופך להיות לא מקצועי".

חילוקי דעות או קרעים
בחודשים האחרונים נדמה היה לעתים שבין עם ייעקרו יישובים ובין אם לאו, במערכה הזאת הציונות הדתית הפסידה. היא הפסידה, כך היה ניתן לחשוב, משום שמנהיגיה, רבניה וגם אנשיה לא השכילו להכיל את מגוון הדעות בתוכה אלא פתחו במלחמות, פיצולים וצ´ילבות הדדיות. רבנים הסירו כפפות במחלוקות על פסק ההלכה לציות או סירוב, המפד"ל גמרה את התקופה הזאת כשתי מפלגות, ואפילו הכתום ששטף את הארץ בהפגנות ענק לא הצליח לטשטש את המאבק הפנימי על נכונות הדרך במאבק למען הגוש וצפון השומרון.

אז איך יוצאים מכאן: מאוחדים או מפורדים? מוחלשים או אולי מחוזקים?
הרב הגר אינו נבהל מחוסר אחדות: "בשיאה הגדול של התנועה הקיבוצית היה פילוג, שהוא לא תמיד דבר רע. אנחנו גדלים בפועל, במעמדנו ובמיקומינו, אז סביר שיהיו זרמים שונים וכיוונים שונים. כל עוד זה בא מתוך עמדה אמיתית ולא אישית, זה בסדר".

ח"כ איתם אינו רואה בכלל ויכוחים קורעים ומשסעים, אלא דיונים של בירור. "וזה מצב שמצריך בירור. כל עוד אנחנו מסכימים על כך שהמדינה היא כלי העבודה של ריבונו של עולם בדרך לגאולתנו, הניואנסים הם בריאים".

גם הרב יהושע שפירא אינו מתרגש: "אני לא רואה קרע. יש המון שיתופי פעולה. זו אינה הפעם הראשונה שבה נאמרו דברים חריפים. הציבור מגוון ודעותיו שונות. אבל מעבר לכל, לא ראיתי שנמנעים להתחתן זה בזה".

אבל יש כאלה שכן מחפשים אחדות: "אם ניפול למחלוקות, אז נפלנו", אומר ח"כ אלון. "אין לנו את הלוקסוס הזה של להיות מפולגים. לדעתי זהו אתגר של השנה הקרובה: להיות חזקים יותר ממה שאנחנו עכשיו"

מבחינת ח"כ אורלב כבר נפלנו למחלוקות, ובניגוד לאיתם, שרואה אותן כ"בירור בריא", הוא חושב אחרת לגמרי: "לצערי, הציונות הדתית יוצאת מפה שסועה בגלל חשבונות מפלגתיים צרים. כידוע, נוהל קמפיין נבזי נגדי ונגד המפד"ל בעלות של כמעט מיליון שקלים, וזה יוצר קרע". אורלב מביע תקווה, אם כי אינו משוכנע, שניתן יהיה לאחות את הקרעים.

הרב שרלו מזכיר כי חלק גדול מן הציונות הדתית בכלל אדיש להתנתקות ולמאבק נגדה, וזה מבחינתו הכי גרוע, גרוע אולי יותר מהמחלוקות על הדרך. "אבל דווקא התודעה הגדולה על המחיר של השסע: המחיר הפוליטי, בלבול הציבור והתלמידים ועוד, תוביל בסופו של דבר למהלך של חיזוק. אני אופטימי שמה שלא עשה השכל יעשה המחיר".

הרב שרלו מזכיר את כפר מימון כנקודת ציון בדרך לאיחוד מחודש אפשרי של מנהיגי הציונות הדתית.
"הציונות הדתית לא יוצאת מכאן שסועה", אומר פרופ´ רוזנברג, "אלא כאובה וטראגית, ועל זה צריך לבכות, על חוסר היכולת להכיל את כל הדעות. אני חושב שבעוד תקופה, הציונות הדתית וגם המדינה יצטרכו לתת חנינה לכל החטאים שקרו בזמן הזה. הציונות הדתית תצטרך לעשות חנינה פנימית, והמדינה תצטרך לשחרר את כל האסירים שנכלאו במסגרת הזאת ולהחזיר את כל הדרגות למי שסירבו. אף אחד לא ידע איך להתנהג במהלך הזה. לא היה דבר כזה או דומה לזה מעולם".
ofralax@walla.co.il