בשבע 155: מאמינים ונשארים

בגוש קטיף שוברים פעם אחר פעם את התחזיות של אדריכלי הגירוש – למרות הפיתויים ועל אף האיומים, פחות משבוע לפני הגירוש – רוב מוחלט של התושבים נשארים בבתיהם

יואל יעקובי , ו' באב תשס"ה

רבים נמנעים מלארוז ומסכנים את רכושם, וגם מי שאורז מתכוון להישאר עד הסוף, ומקווה לנס – "השנה אנו יכולים להיעזר בצעד שלנו כדי להרגיש את חסרונו של בית המקדש", אמר תושב ותיק באסיפה סגורה השבוע בנוה- דקלים – "עלינו לזכור ולהתפלל לקב"ה, שרק הוא לבדו יושיע אותנו"

"בדרך לגן עדן שאלו אותי לאן פני מועדות. עניתי: 'לגן עדן'. 'מה אתה צריך ללכת לגן עדן?' אמרו לי, 'הרי נווה דקלים היא עצמה גן עדן'".

את הסיפור הזה סיפר יגאל קירשנזפט, מנהל תלמוד התורה בעצמונה ושליח חב"ד בגוש קטיף, בכנס תושבים של נווה דקלים ביום ראשון השבוע. זו היתה הופעתו הפומבית הראשונה ב'גן העדן התחתון' מאז שנפצע קשה מפגיעת פצצת מרגמה לפני כמה שבועות. במוקד כנס התושבים של היישוב הגדול ביותר ביישובי הגוש עמד המוטו "לא נזוז מכאן" – תשעה ימים לפני התאריך המיועד לטיהור חבל עזה מיהודים.

למעשה, בכנס ניתן המידע המלא על כוונות הממשלה והצבא בשבוע הבא, תוך פירוט המצבים המשפטיים השונים של הישארות התושבים ורכושם בבתים.

על-פי תכניות הצבא, בתקופה הראשונה – עד מוצאי תשעה באב, ממשיכים החיים כרגיל. מיום ראשון בחצות מתחילה התקופה השנייה, שבה תיאסר כל כניסה לגוש ותותר יציאה בלבד. במשך 48 השעות עד ליום שלישי בחצות נדרשים התושבים לעזוב את בתיהם מרצון. ביום שלישי הצבא יתחיל לגרש בפועל את התושבים, בעיקר כאלו שלא יגלו התנגדות פיזית. מיום שלישי בחצות אמור להתחיל הטיהור הסופי של השטח, והצבא מתכונן לפנות את כל התושבים, כולל אלו שיגלו התנגדות פיזית.

להחלטתו של כל תושב אם ומתי להתפנות ישנן גם השלכות כלכליות: ההשלכות נוגעות הן לגובה המענק שנועד לצורך מימון המעבר והן לקבלת הפיצוי בגין עוגמת נפש, המשולם לכל תושב לפי ותק. יש לציין כי לגבי האחרון הוגשה עתירה לבג"ץ, שם הודתה המדינה כי הפיצוי אכן יינתן, אם כי שלא בדרך הקצרה – דרך מנהלת ההתנתקות, אלא דרך בתי המשפט. להחלטות שעל התושבים לקבל אמורה להצטרף ההחלטה הראשונית: אם לארוז את הרכוש ולהכין אותו למעבר או להימנע מכך.

בנווה דקלים לא אורזים
בשורה התחתונה המליצה הנהגת היישוב לתושבים שלא לארוז, לפחות עד לאחר תשעה באב. רק במקרים חיוניים הציעה ההנהגה לבצע מעבר כבר בתקופה זו. הציבור הרחב התבקש להמתין, כשלמתקשים הומלץ לארוז חלקית ציוד יקר או בעל ערך סנטימנטלי.

למרות שבפועל הומלץ שלא לארוז, היו כאלה שראו בפירוט הרב של התאריכים השונים על המאורעות הצפויים בהם דבר מיותר, שרק מוסיף מועקה על לבם של התושבים.
למעשה, כולם כנראה מסכימים על העיקרון שיש לאפשר למעוניינים בכך לארוז. מזכירות נווה דקלים מוכנה גם לספק חומרי אריזה למעוניינים בכך. "נווה דקלים הוא יישוב מגוון מאוד, שבנה קהילה לתפארת", אומר ליאור כלפא, יו"ר מזכירות היישוב. "חיים פה, אלה לצד אלה, אנשים חזקים יותר מבחינה תורנית וחזקים פחות. איש איש ודרכו, איש איש ורבותיו. יחד עם כל ההטרוגניות שלו, נווה דקלים מהווה האגוז הקשה של המאבק. רק תשע משפחות עזבו, מאילוצים כאלה ואחרים. אנחנו ביישוב מכבדים כל אחד ואת הדרך שבה בחר ללכת. אלה קדושים ואלה קדושים".

כלפא מציין בסיפוק את העובדה שלפי ההערכות כרגע, למעלה מ-70 אחוזים מהתושבים מתכוונים להישאר עד הרגע האחרון, למרות הסנקציות הכלכליות. הוא מלא הערכה גם לאלו שמתכוונים לעזוב עוד קודם לכן, בהתקרב מועד הגירוש.

"בפרשת 'ואהבת', הכתובה בלשון יחיד, נאמר 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'. לעומת זאת, בפרשת 'והיה אם שמוע' מדברת התורה בלשון רבים: 'בכל לבבכם ובכל נפשכם', לא מוזכר 'מאדיכם', שהוא הממון. ללמדך שמציבור אפשר אולי לדרוש מסירות נפש, אבל אי אפשר לדרוש ממנו מסירות ממון. האחריות הציבורית מחייבת אותנו ליידע את הציבור לגבי הממון, והמשפחה ברמה הפרטית צריכה לקבל את ההחלטה. אולי ארבעים או חמישים משפחות, מתוך חמש מאות, נמצאות בשלב של אריזה חלקית, מתוך קריעה נפשית ובכי, ורובם לא יעזבו לפני תשעה באב. מצד שני, אנחנו מרימים חץ קדימה להמשך מאבק והישארות".

למרות המספר הרב של האורחים, לדעתו של כלפא מי שיעצור את הגירוש הם דווקא התושבים הקבועים "יחד עם הסיעתא דשמיא, כמובן". כלפא מציין ש"חשוב שעם ישראל ידע שהתושבים חזקים ואין להם כוונה לארוז ולהתפנות. אל תשכח להזכיר גם את חנוכת המקווה החדש בי' באב. אנחנו ברוך ה' לא מיואשים, ובמבט קדימה נמשיך להיאבק בתכנית בעזרת ה'".

גם קברים הם קהילה
הקשר של יהודה היימנרט, תושב נווה דקלים, לגוש קטיף אינו מתבטא רק במשפחתו החיה. גם בתו, תפארת ז"ל, שנהרגה לפני מספר שנים באסון ורסאי, טמונה בבית העלמין המקומי.

מהו הפתרון הטוב ביותר לבית העלמין?
"המצב הטוב ביותר הוא שאנחנו וגם בית העלמין נישאר. לנו אין בעיה שהמדינה תעשה הכנות למעבר, שבסופו של דבר לא יהיה בהן צורך, כי הגירוש יתבטל. אם היינו חושבים שכל אחד יעביר את מתו לקברות אבותיו, לא היינו פועלים כגוש אחד. אלא שאנו מעוניינים בשמירה על אחדותו וייחודו של בית העלמין הזה, משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שבמקרה שחס ושלום תהיה עקירה, אנו רוצים שבית העלמין ישמש גם כאתר זיכרון לגוש קטיף. והסיבה השנייה היא שישנו גם קשר בין המתים הטמונים בבית העלמין. למשל, בתי תפארת סייעה הרבה למשפחת שורשן אחרי שנרצח דורון, אבי המשפחה. מאוחר יותר נפטרה גם הבת, טל שורשן, והיא טמונה ליד קברה של בתי".

היימנרט אופטימי: "אנחנו רואים מולנו מכונה אדירה ללא רוח, ובעזרת ה' גם הפעם אנחנו הולכים לנצח. בגלל רוח האמת ורוח הגבורה, ובגלל שאנחנו פועלים עם אל ולא עושים את המלחמה בשביל עצמנו".

במהלך כנס התושבים נחשפה לציבור עצומת 'מאמין ונשאר'. מספר הרב גדעון בשן, תושב היישוב: "זוהי יוזמה של תושבים שנועדה לחזק את המגמה של רוב תושבי היישוב: להישאר במקום למרות האיומים על הפסדים כספיים. אנחנו מוכנים להישאר ולספוג את ההפסדים. האמירה היא שאנחנו פה. האמירה הזו כוללת גם אנשים שיישארו רק עד יום או יומיים אחרי תשעה באב, וגם אנשים שיישארו עד שייקחו אותם ממש מהבית. דווקא אתמול בכנס, אחרי שהסבירו את כל התמונה ואת הסיכונים שיהיו למי שיישאר, היתה החתמה מסיבית מאוד על העצומה".

הרב בשן מספר על כ-300 חותמים, המייצגים כ-140 בתי אב בנווה דקלים שכבר חתמו על העצומה (נכון ליום שני בערב), כשעדיין לא נעשה מעבר שיטתי בין הבתים לצורך החתמת התושבים.

המלאכים מהגוש
מתחילת המאבק יוצא יגאל קירשנזפט נגד העיסוק במה שנקרא בלשונו של חה"כ צבי הנדל "ביטוח החיים". בכנס הוא הקריא פסקה ממסילת ישרים, שבה כותב הרמח"ל כי הביטחון בה' צריך להיות מושלם. יחד עם זאת, קירשנזפט אינו שופט אף אחד:
"יהודי שחי בגוש קטיף הוא לא בן אדם אלא מלאך. אם במצרים הים היה לפניהם ומצרים מאחוריהם, הרי שכאן המצב חמור יותר: מלמעלה פצמ"רים, מסביבנו ערבים, וחוץ מזה יש את המנהלה, עורכי דין ושמאים שרודפים אחרינו בניסיון לעשות קופה. תיבות הדואר שלנו מלאות בכל מיני הצעות מפתות של חברות בנייה, בנקים ורשות הדואר, שרוצה שנודיע על המען החדש שלנו. ישנם גם קרובי משפחה שמציעים לנו לבוא אליהם. ברור שמצב בו מציעים לאדם נורמלי עצות מכל הכיוונים איך להתפנות מפה והוא לא רוצה ללכת – הוא מעל הטבע.

"חוץ מכמה משפחות שעזבו מאילוצים שונים (ניצולי שואה, אלמנה, שוטר וכדומה), אף משפחה לא עזבה, וזו פשוט גבורה עילאית. הרי פה גם בלילה לא תמיד אפשר לישון, כשהילדים מתעוררים ובוכים מפצמ"רים. ועכשיו זה כבר חודש שלם שיש מחסומים, התעללויות ומכות. וזה נוסף לכל הבעיות הכלכליות, כמו המפעל בקטיף שנסגר בגלל ביטול ההזמנות מחו"ל. הרי הם מתכוונים להרוס לתושבים את החיים. מה יעשה חקלאי בן למעלה מחמישים שזורקים אותו למקום שהוא לא מכיר את האקלים או את האדמה שלו, וגם אין לו פועלים? צריך להבין את מי שאורז".

קירשנזפט לא מתכוון לארוז גם בשבוע הבא. "מה ההבדל בין השבוע הזה לשבוע הבא, לשבוע שלפניו?" הוא תוהה. "גם כשיש ערפל יהודי הולך לבית הכנסת להתפלל, וגם אנחנו נצטרך להמשיך במה שעשינו אתמול ושלשום. הרי לא מדובר אפילו בממשלה מושחתת, זו פשוט משפחה אחת מושחתת, שעושה את כל הגירוש הזה בשביל להציל את עצמה".

לקירשנזפט עצמו יש הרבה מה להפסיד. אחד מאנשי המנהלת שהיה קצין באוגדה ומכיר את קירשנזפט התחיל להסביר לו שבגלל שיש לו משפחה גדולה, והוא עצמו מוותיקי המקום (משפחתם שפונתה מימית היתה המשפחה הראשונה ביישוב), מגיעים לו סכומים עצומים כפיצויים. קירשנזפט לא היה מוכן לשמוע, ואותו פקיד עזב אותו בבושת פנים. "אנחנו חיים פה וסומכים על הקב"ה. אין רע יוצא מידי השליט, וכל מה שהקב"ה עושה זה לטובה. אנחנו לא אורזים ולא עושים שום הכנות מיוחדות. ממשיכים כרגיל".

אחד התושבים שהשקיע ממון עצמי תוך סיכון אישי רב הוא שלום מעודד, שלאחרונה חנך בית חדש ביישוב. במקרה של גירוש, מעודד לא אמור לקבל פיצוי על הבית. גם בצרכניית המושב קטיף שבבעלותו לא ניכרת אווירה של מכירת חיסול. "אנחנו לא אורזים. ממשיכים הכל כרגיל. אנחנו ממשיכים בבניין ארץ ישראל, כך שיהיו מצרכים לאנשים והמדפים יהיו מלאים. זה חלק מכיבוש הארץ, כמו עצם הנסיעה בציר כיסופים.

"אני לא מתעסק בחשבונות האלוקיים. עד עתה קיימנו את 'בכל נפשך', בגלל הסכנות מצד הערבים, עכשיו מוטל עלינו לקיים את 'בכל מאדך' – בכל ממונך, שזה אולי אפילו יותר קשה במציאות הזו. גם במלחמת ששת הימים היה מצב כזה, כשאמרו שהאחרון שעוזב את נתב"ג יכבה את האור. הקב"ה בשישה ימים הפך הכל. מי שיש לו עין אלוקית יכול לראות איך גם שם הכל היה מהקב"ה, שנתן בלבו של מפקד חיל האוויר החלטה לתקוף את מטוסי האויב, ובכך אפשר את הניצחון הגדול".

מתמודדים על ערכים
גם ביישובים האחרים בגוש לא ניכרת תחושת עזיבה. הרב אשר מבצרי, דובר כפר דרום, אומר שהמקום הכפיל את עצמו מבחינת מספר התושבים, ועתה יש ביישוב כאלף נפש. חלק גדול מתגוררים בבתי התושבים, והשאר באוהלים ובסככות. "אנחנו כיישוב רואים את המצב כהתמודדות כפולה", אומר הרב מבצרי. "גם כמאבק נחוש על היישוב, וגם כמאבק על ערכים רוחניים כמו אמונה ואהבת הארץ. אף אחד לא אורז, ואין גם תכניות כאלה לעתיד. יש תכניות להישאר כאן. אמנם יש גם כאלה שמופקדים על מניעת נזק עתידי, אבל הרוב לא עושים דבר מלבד קליטה של עוד תושבים.

"בשבוע הבא אנו מתכוונים להיות נחושים, ומתוך כך עם ישראל לא יישאר בבית אלא יצא לפעולות, אם זה בתפילה על שערי הר הבית ואם זה ביציאה לרחובות. אין לנו ספק שזה בסופו של דבר ישפיע. ראש הממשלה רוצה שנעזוב מרצון, מתוך יאוש. אבל דווקא מתוך שהרצון של עם ישראל הוא הפוך, תכנית ההתנתקות תהפוך, עם המון סיעתא דשמיא, להתחברות".

הרב מבצרי, הנמנה גם עם ראשי הפעילים למען יהונתן פולארד, מקשר את המאבק על הגוש למאבקו של פולארד, ידיד הגוש. "יהונתן פולארד מופקר כבר עשרים שנה בכלא האמריקני, אחרי שעזר לעם ישראל, וגוש קטיף נמצא באותו מצב. אחרי שתושבי הגוש הגנו בגופם על עם ישראל, רוצים לזרוק אותם לרחוב. אלא שמצבנו יותר טוב משל פולארד: אותנו רוצים לזרוק רק לרחוב, אותו זרקו לכלא".
הרב מבצרי פועל כדי שאנשים יקבלו על עצמם שאם המאבק יסתיים בניצחון הם יפעלו יותר למען שחרורו של פולארד. בינתיים מוצא נוער כפר דרום זמן בין פעילויות המאבק על הבית גם לתלות שלטים רבים בנושא פולארד.

ישיבות בנצר חזני
אחד היישובים המופלאים בגוש קטיף הוא המושב הוותיק נצר חזני. המושב, שעלה לקרקע בשלהי כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה, מאכלס ברובו אנשי עמל, רובם חקלאים. למרות שלימודים בישיבה גבוהה אינם רשומים בקורות החיים של רובם, היישוב נחשב לאחד החזקים בגוש. לא ברור אם זה בגלל השורשיות והאמונה הבריאה של התושבים, או בגלל פעילותו של רב היישוב הנערץ הרב יצחק עראמה הי"ד, ואולי בגלל שניהם יחד. מכל מקום, התושבים פותחים את בתיהם לאורחים, וכמה ישיבות קבעו בו לאחרונה את מקומם.

"האווירה אצלנו טובה מאוד", מספרת מיכל מצליח, תושבת המקום. "אווירה של עשייה, של אחדות ושל עזרה אחד לשני. אין כבר מקלטים פנויים. היישוב בעצם הכפיל את עצמו. יש גם אורחים רבים בבתים".

מתוך כשבעים המשפחות שיש במושב, 13 משפחות שהחזיקו מעמד עד עכשיו נשברו והחליטו ללכת לניצנים. מצליח מספרת שאף על פי כן, התושבים נפרדו לשלום מאלו שכבר עזבו, והיחסים החבריים שהיו איתם באופן פרטי נשארו בעינם. שאר חמישים וחמש המשפחות אינן מוכנות לעזוב.

מצליח מספרת בהתלהבות על הסניף המקומי של ישיבת הכותל, שאליו הצטרפו ישיבות נוספות, וכל הזמן מצטרפות משפחות חדשות. "בבוקר ובערב ישנם שלושה מניינים. בליל שבת, שיש בו מניין אחד, לחלק מהתושבים אין מקום בתוך בית הכנסת, והם מתפללים בחוץ. יש הרבה ריקודים, ומרגישים את האווירה של חוזק ואמונה וביטחון בה', שאנו מחכים לעזרתו".

מצליח חושבת שכדאי לארוז מזכרות בעלות ערך סנטימנטלי, "ונשמח לפתוח את הארגזים אחרי שתבוטל הגזרה. יש גם משפחות שנלחצו וביקשו קונטיינר, והן אורזות פה ושם, אבל לא מפנים את הבית. האווירה היא לא כזאת. להיפך, בשבתות כל משפחה מקבלת רשימות שלמות של אורחים".
מצליח הגיעה לנצר חזני עם הגרעין הראשון, בארבעה בפברואר 1977. "באתי עם תינוקת בת תשעה חודשים וילד בן שנה וחצי. הגענו מירושלים, כשבמקור אני ילידת אלג'יר שגורשה משם. מתוך ארבעת ילדי הנשואים שלושה גרים בגוש, כשהצעיר התחתן לפני חודש וחצי. הוא לקח את כל החסכונות שלו, ושבועיים לפני החתונה שיפץ את המחסן שלנו והפך אותו לווילה של ממש, לא לקרווילה. בעלי היה עד לפני שלוש שנים חקלאי, ואז הפסיק מסיבות רפואיות, אך המשק עדיין שלנו והוא מושכר".

למיכל מצליח יש גם קשר הדוק לנווה דקלים. הפרפומריה שלה, שאותה היא מחזיקה עד היום, זו השנה העשרים, היא מהמוסדות הראשונים במרכז המסחרי, שנבנה עוד לפני שנבנו בתי היישוב.
"ביום ראשון היינו קבוצת נשים מהגוש אצל הרב מרדכי אליהו. הרב התרשם מאוד מכך שהשאלות היו מסודרות להפליא, ואמר שחבל שראש הממשלה הוא לא אישה. הוא הזכיר שלנשות הגוש ישנה אמונה חזקה, וזה מאוד חיזק אותנו. הוא לא נתן תשובות של נביא, אך עודד אותנו ואמר שהתפילה מאוד חשובה".

גם תושבי עצמונה לא בורחים לשום מקום. "בעצמונה", אומרת תושבת המושב מזה 19 שנה, נועה רייש, "גרים מימים ימימה אנשים חזקים, שממשיכים בשגרת חייהם. פתחנו קייטנות מגיל שנתיים עד כיתה ו', ואנו מתפללים שעוד יקרה משהו והגזרה תתבטל. אנחנו לא אורזים, וגם תושבים אחרים לא אורזים, אם כי זה לא אומר שאין פה ושם קרטון או שניים. יש אורחים רבים, אם כי שלא כמו ביישובים אחרים, אצלנו לא היתה קריאה גורפת להכניס אנשים הביתה".

רייש מציינת שאם חלילה יהיה גירוש, תושבי עצמונה ילכו לעיר האוהלים יחד עם תושבי יישובים נוספים.
עיר האהלים, או מחנה הפליטים – כפי שמכנה אותה ליאור כלפא, אמורה להיות משותפת לכמה יישובים, שביניהם: קטיף, עצמונה, חלק גדול מנווה דקלים, חלק מנצר חזני ומשפחות בודדות מהיישובים האחרים. אלי סיני מקים אתר נפרד. מטרת עיר האוהלים היא להבטיח פתרונות דיור קבע הולמים שישמרו על המרקם הקהילתי של יישובי הגוש. על-פי ליאור כלפא, הרעיון הוא לאפשר לתושבים בעיר האוהלים לחיות חיים נורמליים עד כמה שאפשר.

מתחזקים בשירה ובריקודים
יוזמה מעניינת נוספת שכובשת את בתי התושבים בגוש נוסדה על-ידי תלמידים מישיבת 'תורת החיים'. התלמידים, שנוכחו לדעת כי אווירת אי הוודאות מקשה על חיי התושבים ומעכירה את רוחם, החליטו לעבור בין הבתים ולשיר ולנגן יחד עם התושבים. פעילות זו היא חלק מפעילות הפצת היהדות שעורך הארגון 'מתוך אהבתו' שעל-יד הישיבה.

ליאור תפוחי, אברך בישיבה ותושב נווה דקלים, ממארגני היוזמה, מספר: "בעבר עשינו את הפעילות הזו עם חיילים המשרתים בגוש. כשראינו שגם התושבים עצמם צריכים חיזוק, התחלנו לפעול גם אצלם. בהתחלה היו 5-3 חבר'ה, שהתרבו במשך הזמן, עד שהיום שותפים בכך כ-70 נפש, בנים ובנות (בנפרד), כשהכוונה היא לגדול יותר ויותר.

"אנחנו נכנסים לבית עם כינור, גיטרה ותוף, שרים ורוקדים יחד עם בני הבית ומחלקים ספרים וחוברות בנושא חיזוק האמונה. רבים מהמשתתפים מגיעים מקרב האורחים השוהים בגוש, כך שאנו מקווים שצורת הפעולה הזו תופץ בכל עם ישראל. אנחנו מאמינים שזו הפעולה החשובה ביותר שהציבור הדתי לאומי צריך לעשות. זה דבר שיכול לצבור תאוצה ולהגיע לקנה מידה ארצי, כשאנו מצפים שדפוס הפעולה הזה יתפשט גם לערים".

תפוחי מספר שככל שההתנתקות מתקדמת, הם רואים "סיעתא דשמיא גדולה מעבר לכל פרופורציה. התושבים מגיבים בשמחה ובבכי. אנחנו מבקרים לפעמים גם בניסנית ובאלי סיני (שבצפון חבל עזה, מחוץ לגוש קטיף). דווקא במשפחות שבהם המצב קשה יותר אנחנו מרגישים שההשפעה היא הרבה ביותר".

הפעילות מחולקת לקבוצות נפרדות של בנים ובנות, כשהבנות בדרך כלל לא מנגנות אלא מחלקות כדורי שוקולד, מחזקות באמונה ומשאירות ספרי חיזוק. "הרבה פעמים אנחנו מרגישים שממש הקמנו אנשים לתחייה. אנו רואים סיעתא דשמיא בלתי רגילה גם בעיתוי, כשהתושב אומר: 'הגעתם בדיוק בזמן, עמדתי ממש לפני שבירה'".

עד ר"ח אב קיבלו הפעילים היתר מהרבנים לנגן בבתים, למרות ימי בין המצרים, בגלל המציאות המיוחדת בגוש הדורשת חיזוק. ישנם רבנים שהתירו גם השבוע. "המטרה היא קודם כל לחזק את הציבור באמונה ובשמחה בשעה כל-כך קשה, ולקחת את המצב הזה, שהוא בעצם משבר, ולהפוך אותו לעלייה גדולה, וממילא על-ידי כך לקרב את האנשים לקב"ה".

לקראת סיום הכנס ביום ראשון, ביקש אברהם בר אילן, תושב נווה דקלים ממפוני ימית, את רשות הדיבור. "השנה זכינו", הוא אמר, כשדמעות חונקות את גרונו, "להרגיש מהו צער אמיתי. בכל שנה בתשעת הימים קשה לנו לחוש את האבל על חורבן הבית, אך השנה אנו יכולים להיעזר בצער שלנו כדי להרגיש באמת את חסרונו של בית המקדש. עלינו לזכור ולהתפלל לגורם היחיד שיכול להושיע אותנו: לא ביבי ולא דומינו ולא דמקה. רק הקב"ה לבדו יושיע אותנו".

קביעה זו זכתה למחיאות כפים ממושכות, שרק המחישו, שבוע לפני הגירוש המתוכנן, מיהו הגורם היחיד שמתחשבים בו תושבי נווה דקלים.

האורחים רוצים להישאר
אחת התופעות המרתקות בגוש קטיף היא האורחים הרבים המציפים את המקום.,הם אינם בוחלים בשום מקום מגורים אפשרי, מחדר צפוף בבית מאוכלס ועד לאוהל או סככה. ביישוב שירת הים מונים התושבים המקוריים אחוז קטן מכלל השוהים במקום. מספרם של האורחים, המכונים בלשון חיבה גם שב"חים (שוהים בלתי חוקיים), נאמד בכמה אלפים, כשבגוש מצפים שהמספר רק ילך ויגדל לקראת הסגירה המוחלטת שאמורה להתבצע בחצות הלילה של יום ראשון הקרוב.

מפאת עינא בישא לא נאריך יותר מדי בתיאורים, ורק נמסור ראיון קצר שערכנו עם מנחם, תושב השומרון, שמתארח עם משפחתו בנווה דקלים. מנחם מספר שמשפחתו מרגישה כאן טוב מאוד, והוא אפילו נזכר בערב אחד שכל העולם מבחוץ געש סביב אירועי ההתנתקות, ורק גוש קטיף נראה להם כה שלו.

"יש פה כור היתוך של הציונות הדתית ברמה שלא היתה מאז הקמת המדינה", אומר מנחם, המשמש כר"מ בישיבה תיכונית. "היו אמנם מאבקים קטנים, כמו המאבק על השבת בפתח תקווה, אבל משהו כמו עכשיו, שבו כל אחד, גם הבחור עם העגילים באוזן, מבין שזו מלחמה עם ה' – כזה דבר עוד לא היה. כל אדם מהציונות הדתית שלא נמצא כאן – פשוט מפסיד.

"יש כאן חום מאוד גדול מצד התושבים, ואנחנו מרגישים תרומה של עשייה מצדנו. בתי הכנסת מלאים, היישוב חי ונושם ואין אווירה של פירוק. הגענו לפני יותר מחודש. בתחילה התושבים מאוד היססו, וחשבו שאולי יהיה אפקט חזק יותר אם רק תושבים יגורשו. האווירה הזו השתנתה, ונראה שהרצון להביא כמה שיותר אנשים מגיע מצד כולם. אנחנו מתאקלמים כאן, והילדים כבר מצאו חברים במקום".

אתם שוקלים לגור כאן באופן קבוע גם אם הגירוש יתבטל?
"לי יש עבודה ופרוייקטים שהתחלתי בהם במקום מגורי המקורי, אבל אנשים שאינם מסודרים במקומם – סביר מאוד שירצו לעבור לכאן, כי המקום באמת נפלא. בכנס תושבי הגוש קם יהודי מהאורחים שאמר שמשפחתו החליטה לעבור לכאן לפחות למשך שנה אחרי שתבוטל התכנית, כך שזה מאוד הגיוני שתהיה כאן תופעה כזו בצורה נרחבת".