גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 156ראשיהפצה

על דעת עצמי - על דעת עצמי

18/08/05, 00:00
אבי סגל

נביאים בעמוד השער

בשבועות האחרונים, כמעט כל איש תקשורת במדינה טרח לצייר תרחישים שונים ומשונים על מה שעומד לקרות בגוש קטיף וצפון השומרון. כל פובליציסט, בין אם התמחה בסוציולוגיה, גרפולוגיה, גרפומניה או רעיית צאן, הפך פתאום לפרשן ביטחוני ולפרח נבואה, שמרשה לעצמו לתאר בפני הקוראים את היום שאחרי ההתנתקות.

פתאום כל אחד יודע מה יקרה אם צה"ל יצליח במשימה, או אם הוא לא יצליח, אם הפינוי יתרחש מהר או לאט, בשקט או בבלגן, עם נפגעים או בלי, תחת אש או בלי. פתאום ברור לכולם מה יקרה לחברה, מה יהיו התהליכים הפוליטיים, מה יהיה הצעד המדיני הבא, מי ינצח בבחירות, מה יקרה לציבור הדתי ומתי תוטל פצצת האטום האיראנית.

אז גם אני רוצה. גם לי מתחשק להסביר מדוע ההתנתקות תוביל למלחמה עם אוסטרליה, או מדוע כשלון העקירה עלול למנוע מיהודה סעדו את הזכייה ב'כוכב נולד', ויש לי עוד המון ספקולציות מהסוג הזה, כמו לכולם. יש רק בעיה קטנה אחת: עד שמדור זה יגיע לידיכם, העקירה כבר אמורה להתחיל, והנבואות שלי עלולות להוציא אותי אידיוט מתמיד. זה כנראה ההבדל בין עיתונאי טוב לגרוע ? העיתוי. את השטויות שכתבו העיתונאים הטובים, איש לא יזכור להם בתוך שבוע-שבועיים.

עלילות גוש קטיף בעיר הגדולה

בשבוע שעבר, הגיעה משפחתי המצומצמת להפגנה בכיכר רבין (מי שמצא באזור בובה קטנה של אחד הטלטאביז, מתבקש לשלוח אותה למערכת, תודה). כשיצאנו משם בחזרה לרכב, חלפנו על פני אשה עצבנית שבדיוק החנתה את רכבה באדום-לבן. היא הבחינה בסרט הכתום שענדתי למצחי וסיננה לעברי משהו כמו: "אני לא יודעת מה יש לכם לחפש בכיכר רבין. בעניין של הפינוי, רבין היה בדיוק הפוך מכם!" התאפקתי ולא עניתי לה. מה אני, ילד קטן?
'שמאלנית מוזרה', חלפה מחשבה מיידית בראשי. 'שמאלנית מוזרה ונודניקית', חשבתי עשרים שניות לאחר מכן. רק לאחר שלושה ימים נפל לי האסימון: 'שמאלנית מוזרה ונודניקית, שבטח נמאס לה לגור ליד כיכר ההפגנות, לשמוע את הרעש, להיתקל ברחובות חסומים ולחפש חנייה במשך שעתיים'.
התקרית הקטנה הזאת סימלה לא רק את הניגוד הפוליטי או הדתי בינינו, אלא גם את הפער שבין העירוניות התל-אביבית לכפריות הגוש-קטיפית. כי מה יותר תל-אביבי מהרעש, הלכלוך והמחסור במקומות חנייה? ובכל זאת, מאמין התל-אביבי, חייו טובים ומעניינים יותר מאשר אלה של תושבי הגוש. מה יש לנו לחפש שם בכלל? חולות וגמלים, זה מה יש. מה הפלא, שבעיני התל אביבי, שכונת קראווילות נראית כמו בזבוז כספים לטובת המתנחלים?
והאבסורד הגדול: 11% מקולות התל-אביבים קיבלה מפלגת הירוקים בבחירות המוניציפאליות האחרונות. אבל ירוקים אמיתיים לא אמורים לגור במקום כמו תל-אביב. שוחרי איכות הסביבה אמורים לגור באזור מטופח, עם אוויר צלול, ים נקי, גינות ירוקות, שקט ושלווה. נווה דקלים, למשל... אבל די, הטיעון שלי מתחיל להתפזר יותר מדי. בסך הכול רציתי לומר לגברת, שלכיכר הזאת קראו פעם כיכר מלכי ישראל, ומלכי ישראל היו דווקא נגד הפינוי ובעד הכיבוש. מצטער, קוראים יקרים, אבל היא התחילה.

חורבן הבית, אקשן

פעם, ערוצי הטלוויזיה לא היו חולמים לשדר סרטים בתשעה באב. מקסימום היו משודרים שם סרטי תעודה עתיקים נוסח "מרומא לירושלים" ותוכניות אולפן עם אברום בורג. עם ירידת קרנו של הצום בחילוניות הישראלית (וגם בבית משפחת בורג) מול עליית מחירי הפרסומות, הגדרות נפרצים יותר ויותר מדי שנה, וסרטים עלילתיים באורך מלא בתשעה באב הם עניין שבשגרה.
רק מה, אין סרטי קולנוע על תשעה באב. פשוט אין דבר כזה, אלא אם מחשיבים סרטים של בית הספר 'מעלה'. אז מה בכל זאת ישדרו לקהל הרחב? זה מה שהיה לנו השנה: ערוץ 2 שידר את 'תיאום כוונות', הנוגע בפצעי מלחמת יום כיפור, ובערוץ 33 שודר הסרט הצרפתי 'להתראות ילדים', המתרחש בתקופת הכיבוש הנאצי. תשעה באב, יום כיפור, יום השואה, הכול אותו דבר.
הגדיל לעשות ערוץ 10, ששידר משום מה את הדרמה ההוליוודית 'שאלה של שפיות'. אני מנחש כי הסיבה לכך היא מוצאם של שני כוכבי הסרט, השחקנים ברברה סטרייסנד וריצ'ארד דרייפוס. יהודים היושבים בגלות, לא הבנתם?

חמסה עלינו

א. 'יד לאחים'? יופי של שם למבצע הגירוש. למה לא 'גמילות חסדים' או 'עזרה לזולת'?
ב. בסדר, הבנתי, האידיאולוגיה הדתית אשמה ברצח שביצע עדן נתן-זאדה בשפרעם. אחרי שסיכמנו את זה, אולי מישהו יגיד לי מה תפקידה של מערכת החינוך החילונית באותו רצח, ומדוע נער חילוני חש דחף לחפש לעצמו אידיאולוגיות חדשות.
ג. בתגובה לדבריו של מני מזוז, כי אין הוכחה שרבין נרצח בגלל הסתה, אמר יוסי שריד: "כבר אין מרחק רב בין גרסת היועץ לגרסת הקונספירציה". ברור שלא, זה ממש אותו דבר - למעט העובדה שזאת תיאוריית קונספירציה וזאת לא.
ד. בנו של מיכאל "פולסא דנורא" בן-חורין, עובד שמו, זכה השבוע בתחרות 'סוף הדרך' בערוץ 2. יכול להיות שבבית שלהם, ליד שולחן השבת, מתווכחים ביניהם השניים מי הביא יותר רייטינג?
ה. שמעון פרס חגג השבוע 82 להיווסדו, וח"כ אבשלום וילן הזדרז לאחל לו "עד 140". מה זאת אומרת? וכשהוא יגיע ל-140, מישהו יכריח אותו לפרוש? מתי כבר הפוליטיקאים האלה יפסיקו לקצוב לו זמנים?

יודע את מקומי

הפעם, לכבוד ט"ו באב (אין שום קשר, אבל הייתי צריך למצוא סיבה), הנה שעשוע קטן ובלתי אינטלקטואלי לכל המשפחה. מכירים את השיר 'תנו לו צ'אנס' של שלישיית 'מה קשור'? יופי, אז תלכו לשאול את הילדים בבית על מה אני מדבר, וכשתחזרו ? אתם מוזמנים לקרוא את גרסת העיתונאי ללהיט הגדול של הקיץ. אני מתנצל מראש על שיבושי המשקל והחריזה, ומאחל לכולם קריאה נעימה והתאוששות מהירה.

אני לא עפר שלח / אני לא בן כספית
אני לא נחום ברנע / ולא משפחת לפיד
אני לא סבר פלוצקר / אני לא רונן ברגמן
אני לא ליפקין-שחק / ולא מוסקונה-לרמן

אבל אני כותב
מהלב! מהלב! מהלב!
אבל אני כותב
מהלב! מהלב! מהלב!

אני לא אמנון דנקנר / אני לא אמנון לורד
אני לא אמנון אברמוביץ' / אף פעם לא שמרתי על אתרוג
אני לא מאיר שניצר / אני לא ב. מיכאל
בשם שלי אין גרשיים / אז אני לא סג"ל אראל

אבל אני כותב
מהלב! מהלאאאאב! מהלאאאאאב!

אני לא - דן מרגלית (איפה הבושה)
אני לא - דן שילון (איפה הרייטינג)
אני לא - דן ראדר (Where is Israel)
אני לא אבי סגל ממקור-ראשון!

תנו לו צ'אנס, הוא כותב מהלב
לא כמו מאיר שלו
לא כמו מאיר שלו
תנו לו צ'אנס, הוא כותב מהלב
הוא רוצה משכורת
הוא רוצה משכורת!