גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 156ראשיהפצה

דמעות ודין - חסידים מספרים

18/08/05, 00:00
הרב אריה הנדלר

חסידים מספרים כי לאחר פטירתו של ר' אלימלך הסכימו ביניהם רבים מתלמידיו לנסוע אל ר' מנחם מנדל מרימנוב, שבאותם ימים עדיין לא ישב ברימנוב אלא בעיירה פריסטיק. כשבאו אל ביתו, בערב שבת אחר-הצהרים, היו מונחות על השולחן שתי כיכרות לחם של שבת עשויות קמח שיפון, ושני נרות קטנים תחובים ברגבי עפר. שאלו עליו הבאים, ונודע להם מפי אשתו שעדיין הוא במקווה. ר' נפתלי, שנודע לימים בכינויו ר' נפתלי מרופשיץ, הלך מיד העירה וקנה את כל הדרוש: מפה לבנה, חלות של שבת, גדולות וקטנות, ונרות גדולים הנתונים במנורות נאות. השולחן נערך כהלכה, וכולם ישבו סביב לו.
כשנכנס רבי מנדל, עמדו כולם ממושבם לאות שהם מקבלים אותו עליהם לרבי. נסתכל ר' מנחם מנדל זמן רב בפני כל אחד ואחד, ולבסוף אמר: אלו המביאים באמתחתם דברים הגונים שיש בהם לסעוד את הלב, יכולים לבוא אפילו אלי, שאין לי מה לשים בפני הבאים".

הסיפור שלנו הוא אחד מסיפורים רבים המתארים תלמידים הפונים לבחור להם רבי לאחר שהרבי הקודם נפטר. מדובר בתהליך ארוך של חיפוש אחר מורה דרך שיתאים להלך רוחם של התלמידים. לפנינו סיפור על חסידים המבקשים שר' מנחם מנדל יהיה לרבם.

אחת העובדות החוזרת על עצמה בחלק גדול מן הסיפורים אודות ר' מנחם מנדל היא הדלות ששלטה בביתו. על רקע זה אנו מתייחסים אל הסיפור שלפנינו. התלמידים הבאים לקבל תורה מפיו של ר' מנחם מנדל מתוודעים לדלותו הנוראה. הם מבינים שהם אינם יכולים להטיל על ר' מנחם מנדל לארח אותם, כשכל מה שיש לו בביתו לקראת השבת הן שתי חלות מקמח זול. הם הולכים לשוק ומביאים משם מצרכים שיספיקו עבורו וגם עבורם למשך השבת, וכך הם עומדים לקבל את פני השבת בנוכחות הרבי החדש שבחרו לעצמם, ר' מנחם מנדל.

בנקודה זו משתמש ר' מנחם מנדל בתיאור המצב במשפט קצר: "אלו המביאים באמתחתם דברים הגונים שיש בהם לסעוד את הלב, יכולים לבוא אפילו אלי, שאין לי מה לשים בפני הבאים".
המשפט הזה מתאר את מה שאירע בביתו של ר' מנחם מנדל. אין לו מה לשים בפני הבאים, ואיך יוכל לארח אורחים? רק אורחים היכולים להרשות לעצמם לקנות משלהם את צרכי הסעודה יכולים לבוא ולסעוד על שולחנו של ר' מנחם מנדל.

אלא שר' מנחם מנדל מתכוון בדבריו לרובד עמוק עוד יותר. הוא מתכוון לחסידים החדשים הסמוכים על שולחנו, לחסידים הבאים לקבל ממנו הדרכה רוחנית, לחסידים הבאים לעשות אותו לרבי. ר' מנחם מנדל מרגיש שהוא איננו ראוי, שביתו ריק, שהוא איננו מלא דיו להשפיע גם לאחרים. איך יוכל לשאת על גבו את נטל ההנהגה החסידית, להדריך ולהעניק, כשהוא עצמו עדיין זקוק להדרכה, כשהוא עצמו עדיין לא התמלא כל צרכו, כשהוא עצמו עדיין עני מרוד? אמרו חכמים: "אין עני אלא בדעת" – כלומר עניות רוחנית.

המשפט שאומר ר' מנחם מנדל הוא הצידוק לקבלת ההנהגה. חסידים כאלו, המביאים באמתחתם את כל צרכם, יכולים לסעוד אף על שולחנו של ר' מנחם מנדל. חסידים כאלו, שכבר נבנו וביססו את עולמם הרוחני, שיש להם משל עצמם כבר לא מעט, יכולים להיות סמוכים אף על שולחנו של רבי שנחשב בעיני עצמו כמי שעדיין לא הוכשר להיות רבי.

עיון מעמיק עוד יותר חושף רובד נוסף בסיפור: לכאורה, המצב בסיפור איננו נורמלי. זהו מצב שבו לחסידים יש ולרבי אין. החסידים נותנים לרבי במקום שהרבי ייתן לחסידים. אולם ההבנה העמוקה של הדברים נעוצה בחלק מהגותו החסידית של ר' מנחם מנדל מרימנוב.

ר' מנחם מנדל חש חיבה גדולה לפרשת המן. במשך שנים סבבו דברי התורה על שולחן השבת שלו סביב פרשה זו. באחד מקטעי הזוהר העוסקים בפרשת המן נשאלה השאלה: מהו שכתוב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, וכי מאחר שלא נמצא בו מן, איזו מן ברכה מצויה בו ביום השביעי? על כך משיב הזוהר, ביום השביעי לא נמצא מן משום שברכת כל הימים תלויה ביום השביעי. היום השביעי הוא מקור הברכה, ומשום כך הוא למעלה מן הפרוסות הבודדות של המן – הוא הברכה עצמה.
הסיפור שלפנינו מפגיש אותנו עם מעמד ההכתרה של רבי, רבי שכל מה שמונח על שולחנו הן שתי חלות שיפון, זכר למן שלא ירד בשבת, זכר לדלות שאיננה נובעת ממה שאין אלא מהעובדה שכאן מתגלה מקור הברכה. כאן המקור המצוי מעל לכמויות, למספרים, לחלקים. כאן נמצא הרבי.


דמעות ודין

חסידים מספרים כי פעם אחת באה אישה בבכייה גדולה אצל מי שהיה משרתו של ר' מנחם מנדל מרימנוב, ובסופו של דבר ירש את מקומו – רבי הירש משרת מרימנוב. לטענתה עשו לה עוול בדין תורה. ציווה הצדיק לקרוא לדיינים, ואמר: "הראו נא לי את המקור שסמכתם עליו בפסק דינכם, כמדומני שטעיתם".
כשחקרו יחד בסעיף בחושן משפט שעל-פיו פסוק את הדין, נתברר שבאמת טעו בפשט הדברים. שאל אחד הדיינים את הרבי: מנין ידע מראש שיש כאן טעות? השיב הרבי: 'כתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש'. אילו הייתם דנים דין אמת, לא היתה האישה מוצאת לבכות כל-כך".

הסיפור שלנו מפגיש בין שתי סמכויות, סמכות בין הדין וסמכות הרבי. הדיינים פסקו מה שפסקו; האישה איננה מוכנה לקבל על עצמה את גזר הדין, ובצר לה היא פונה אל ר' הירש משרת ושוטחת לפניו את טענותיה. הכיוון שאליו זורמת העלילה הוא כיוון מוכר. הדין הוא דין, ולעתים קרובות בעלי הדין אינם מסוגלים לעכל את עומק הדין, ומשום כך הם מתקוממים ומנסים לעורר את הסובבים ואולי אף את הדיינים לחשוב פעם נוספת שמא אירעה כאן טעות. לשם כך הם עושים לעתים גם שימוש בדמעות ובאמצעים רגשיים אחרים, כדי להשפיע על כיוון המחשבה של היושבים בדין.
האישה מגיעה לפני ר' הירש בבכייה עצומה, וטוענת שנעשה לה עוול בדין. לכאורה הדין הוא דין, והדמעות אינן אמורות לשנות את הדין, אבל ר' הירש סובר אחרת. הוא פונה אל הדיינים שיבדקו שוב את הדין.
מנין ידע ר' הירש שהדין אינו דין אמת? משום שנאמר 'תורת ה' תמימה משיבת נפש'. משמעות הדברים היא שהתורה מייצגת תפיסת עולם שיש בה הרמוניה עם הגישה האנושית. האדם מוצא בתורה את המוסר בצורתו הטבעית ביותר, המתאימה ביותר להלך נפשו כאדם. משום שתורת ה' תמימה, משום שהיא שלמה בכל הלכותיה והליכותיה – משום כך היא משיבת נפש. משום כך האדם מוצא בעצמו את הסיפוק, את הנוחם, את ההשלמה עם כל מילה וכל הלכה הכתובה בתורה.
התורה אינה באה לכפות את המוסר האנושי, אלא להתחבר אליו. התורה היא השיקוף של המוסר הטבעי הפשוט הקיים באדם בפרט ובבריאה בכלל. על דרך זו אמרו חכמים שאלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול. המוסר על כל מרכיביו מצוי בבריאה בדיוק כפי שהוא מצוי בתורה, והתורה היא הביטוי של אותו מוסר שעל-פיו ייסד בורא העולם חוקות שמים וארץ.
גם פרק יט בתהלים, שהוא הפרק שממנו לקוח הפסוק "תורת ה' תמימה", משקף את הרעיון הזה. ראשיתו של הפרק בתיאור המערכת הטבעית של העולם: "השמים מספרים כבוד אל... יום ליום יביע אומר". המשכו של הפרק הוא בתיאור התורה: "עדות ה' נאמנה... פקודי ה' ישרים משמחי לב... הנחמדים מזהב ומפז רב".
גם חלוקת הפרק היא מאוזנת: שבעה פסוקים לתיאור העולם הטבעי ושבעה פסוקים לתיאור התורה. המסר הוא ברור: הטבע והתורה חד הם. לא ייתכן שהמגמה הטבעית תעמוד בסתירה למגמת התורה, וגם להיפך, המוסר התורני יעמוד תמיד בהתאמה עם המוסר הטבעי. בנקודה זו אנו חוזרים אל הסיפור שלנו.
יש להניח כי ר' הירש התרשם שדמעותיה של האישה הן דמעות אמת, הנובעות מהרגשה פנימית שלא נעשה לה דין צדק. דין אמת איננו יכול להביא לידי בכייה גדולה ועצומה כל-כך. אם הבכי הוא בכי אמת, אם הנטייה הטבעית אומרת כי נעשה כאן עוול, סימן שאכן נעשה כאן עוול.
וכאן בא דגש חשוב ביותר: ר' הירש אינו פוסק את הדין מתוך ההרגשה הטבעית. הוא איננו פוסק את הדין מתוך המשמעות שהוא מעניק לדמעות של האישה; אך הדמעות הן שמובילות אותו, ובסופו של דבר גם את הדיינים, לבדוק את הדין פעם נוספת – ואכן מתברר שהדין הוא דין שונה.
הדין השתנה לא בגלל שהדמעות הכריעו את הכף, אלא משום שההבנה באותו סעיף בשולחן ערוך היא הבנה שונה. הדמעות גרמו לר' הירש להבין כי משהו בהרמוניה בין המוסר הטבעי לבין מוסר התורה נפגם. הבנת הפגימה הזו היא שהובילה אותו לדיון מחודש בדברי השולחן ערוך ולמציאת השגיאה.