גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 156ראשיהפצה

ימים נוראים - שולחן עורך

זה לא רק התושבים שאיבדו את עולמם . זה השבט הדתי – לאומי כולו שאיבד את אחד ממפעלי הדגל שלו, וגם את תמימותו
18/08/05, 00:00

– הבן המוכשר והמועדף הושט באכזריות מכתונת הפסים שלו, הושלך אל הבור ונמכר לישמעאלים – בכפר דרום לא מסתפקים בניצחון הרוח – הרב עמיטל בראלי – הנציג האמיתי של הרבנות הצבאית

אלה היו ימים היסטוריים בגוש קטיף. ימים נוראים ומעצבי תודעה. עבר כאן שבוע רצוף מעמדות מרטיטים, שיאים של רוממות רוח ומעמקים של כאב, שייצרבו לעומק בתודעתם של צעירים ומבוגרים שחוו אותם. כמעט כל אישיות מוכרת בציונות הדתית חשה השבוע שהיא חייבת להיות כאן, לספוג משהו מאירועי הימים, להשתתף במאבקו ובכאבו של ציבור שלם.

אלה לא רק התושבים שאיבדו את מפעלם האידיאולוגי, את ביתם, את פרנסתם, את מוסדות החינוך הייחודיים שהקימו עבור ילדיהם, את הקהילה האהובה והתומכת שמתפרקת כעת לחלקים ומי יודע מתי תחזור להתקבץ. זהו השבט הציוני-דתי כולו שמאבד את אחד ממפעלי הדגל שלו, מוקד הזדהות וגאווה. השבט הזה יוצא מכאן שרוט וחבול, מפוצל ומבולבל. והוא יחפש את דרכו אל העתיד, אל המשך תהליך הגאולה שאליה ימשיך לחתור, כשהמראות הקשים הללו עומדים לנגד עיניו.

עוד ימים רבים ידונו במה שנעשה כאן, ובמה שצריך היה להיעשות ולא נעשה. הציונות הדתית אולי תלקק את פצעיה ותמשיך הלאה, אבל נראה שפניה ישתנו. הרבה פחות נאיוויות, הרבה פחות אמון במדינה שתקעה סכין בגבם של שליחיה המסורים. הרב פחות סלחנות למנהיגים שסרחו. הרבה פחות נכונות להיקרא לדגל על ידי פוליטיקאים ציניים הנושאים לשווא את שמם של ערכים ועקרונות. פיתוח הנגב? ששמעון פרס ישלח לשם את צאן מרעיתו. שעמי אילון יתיישב שם עם מחלקי הסרטים הכחולים. הם בוודאי ייענו לקריאתו. שירות בצה"ל? כן, אבל בהרבה יותר חשדנות. בלי התפעמות מבעלי דרגות שישלחו אותך לכלא רק משום שסירבת להרוס במו ידיך את מה שבנו הוריך. בלי להתמוגג מנחת מכל חובש-כיפה שמתקדם בסולם הדרגות ובמקביל שוכח את כור מחצבתו. בלי לטייח ולכסות על הרקב המוסרי הממאיר והמבהיל שנתגלה בכל הגופים והממסדים שנתנו את ידם לפשע: הפוליטיקאים, מערכת המשפט, צמרת צה"ל, נוטרי האתרוגים מהתקשורת, אבירי הדמוקרטיה וזכויות האדם.
השבט הציוני-דתי התגלה בקיץ הזה במלוא פגיעותו. הבן האהוב, הצדיק, החכם והמתנשא נחטף על ידי אחיו, הופשט מכתונת הפסים שלו, הושלך אל הבור ונמכר לישמעאלים. הציונות הדתית גילתה פתאום שהיא מיעוט, מיעוט נרדף. מיעוט שאפשר להתעלל בו בניגוד לכל הכללים, ולעשות לו את מה שאי אפשר לעשות פה אפילו לערבים, כי תחושת האחריות שלו לא מאפשרת לו השתוללות שלוחת רסן.
בסוף אולי האחים יודו באשמתם. החלומות והחזיונות המשיחיים שהיו למשל ולשנינה עוד יתגשמו. הטוב שבבנים, נזיר אחיו, יעבור חוויות מעצבות, יתבגר, ויתפוס את מקומו הראוי בהנהגת המשפחה. עוד לא ברור כמה זמן זה עוד ייקח, ואלו ייסורים עוד תצטרך לעבור עד אז החברה הישראלית השסועה.
הדור שזוכר את עקירת ימית נמצא עדיין בשיא פעילותו, אבל הדור של חורבן גוש קטיף גדול הרבה יותר. אם ישכיל להפיק את הלקחים הנכונים, אולי התגובה למכה הקשה הזאת תהיה תנופה אדירה של בניין ויצירה, על תשתית מוצקה הרבה יותר.

צו גירוש לרך הנימול
בליל שבת חזון מגיע עמיאור ארציאל, אברך מישיבת ´תורת החיים´ בנוה דקלים, אל בית ראש הישיבה, הרב שמואל טל. מחר בבוקר, יום השבת, הוא היום השמיני להולדת בנו. ארציאל מבקש ברכה שהברית תתקיים בזמן. בשבת אין מתפללים לרפואת חולים, אבל אבי הבן מסביר שעיקר התפילה היא לזכות לקיים בשבת המיוחדת הזאת, ערב מועד הגירוש, את מצוות המילה בזמנה כאן בנוה דקלים.
הרב פוסק שמכיוון שהתפילה היא על קיום המצווה אפשר להתפלל בשבת, ומיד מברך את האב בברכה המבוקשת.

למחרת בבוקר, לאחר תפילת השבת, נערכת הברית בבית הכנסת המרכזי. האולם מלא עד אפס מקום בתושבי המקום ובמאות אורחים שמצטופפים במעברים שבין הספסלים. בסנדקאות מתכבד הסבא, הרב יוסף ארציאל, מוותיקי ההתיישבות ביש"ע ומי שמרכז את פעילות ועד הרבנים למען ארץ ישראל בראשות הגר"א שפירא.

המעמד מקבל צביון של קבלת עול מלכות שמים ברבים. "שמע ישראל ה´ אלוקינו ה´ אחד" זועק אבי הבן מקירות לבו, והקהל העצום עונה אחריו בהתרגשות עצומה. בשבועות האחרונים עסקו בישיבה בהפצת המסר של המלכת ה´. גם עמיאור ארציאל דיבר על כך במעמד הברית, והנה מגיעה הקריאה הבאה: "ה´ מלך, ה´ מלך, ה´ ימלוך לעולם ועד". שמו של הרך הנולד נקרא לבנון מנחם. לבנון על שם בית המקדש.

תינוק בן שמונה ימים שצו גירוש מונף מעל ראשו.
שיזכה הוא ואבותיו לבניין המקדש, במהרה בימינו.

בושה למדינת ישראל
משפחת דמרי מנוה-דקלים זכתה לפני כמה שנים בלוטו בלמעלה מעשרים מיליון שקל. הם יכלו לעבור לעיר או ליישוב קהילתי דתי במרכז הארץ, אבל בחרו להמשיך להתגורר ולבנות את ביתם בנוה דקלים מוכת הפצמ"רים. איפה נמצא קהילה כזאת, אמרו.

השבוע נכנסתי לביתם, אותו עזבו מרצונם רק כדי להמשיך ולהתגורר בקרבת חבריהם מהגוש בקראווילות הצפופות בניצנים. הבית נראה כמו אחרי פוגרום. הכיורים נעקרו, לבני הזכוכית נופצו, האסלות נותצו. חלונות, שקעים – כלום לא נשאר. הם לא סומכים על הממשלה שהבטיחה שבתיהם ייהרסו, ולא רוצים להשאיר לערבים שום דבר.
בני המשפחה השאירו אחריהם כתובות על הקיר, אם תרצו – מסר של פרידה למדינת ישראל ומנהיגיה:
"בבית הזה היה גר יהודי ושרון נתן אותו לערבי"
"כאן גרו בכיף משפחת דמרי עד שבא שרון הנאצי והעיף אותנו מהבית ועכשיו גרים פה...ערבים!!!"
חייל, שוטר, עצור. תסתכל סביבך... כל זה באשמתך!!!
"אין מחיר לבית"
"אריאל שרון המחבל שנתן לטרור לנצח"
"שרון אתה בושה למדינת ישראל"


כפר דרום הלוחמת
ביום ראשון בערב, מוצאי תשעה באב, הצטופפו למעלה מאלף איש בבית הכנסת של כפר דרום.
המבנה הגדול, שהוקדש לזכרם של קדושי כפר דרום, נחנך ברוב עם ביום העצמאות האחרון. שלט-בד המכריז על חנוכת הבית עדיין מתנוסס לפני ארון הקודש. בעוד זמן קצר אמור להיכנס לתוקפו העוצר על יישובי גוש קטיף, והתנועה בין היישובים לא תתאפשר עוד. רבים מתושבי הגוש מנצלים את השעות האחרונות של מוצאי הצום כדי להעביר את רכביהם אל שטח ישראל הקטנה. אדריכלי הגירוש, בעוד אחד מאלף התעלולים הנבזיים שנועדו לדכא את רוח התושבים, הודיעו כי רכבים שיישארו ביישובים לאחר ה-15 לחודש עלולים להיות מופקרים. אבל בכפר דרום אף אחד לא עוסק בהצלת הרכוש. כאן מתכוננים לקרב על הצלת היישוב. וכששירי אמונה ומאבק בוקעים מפיהם של מאות צעירים וממלאים את חלל בית הכנסת, אתה שוכח לרגע את הנחיתות המספרית והארגונית של הצבא העממי המופלא הזה אל מול העוצמה הפיזית של כוחות הגירוש. אתה נסחף להאמין שעם הרוח הגדולה הזאת, גם כשידיהם קשורות מתוך ריסון עצמי, הם עוד יכולים לנצח.

ההיסטוריה ההתיישבותית של כפר דרום מסופרת עוד מימי הבית הלאומי והמנדט הבריטי, וסיפורי מורשת הקרב לא מתחילים באינתיפאדה הראשונה אלא בקרבות הגבורה בתש"ח. במקום נמצאים שניים מהמפעלים הגדולים של גוש קטיף: מכון התורה והארץ לחקר מצוות התלויות בארץ, ומפעל עלי קטיף המשווק ירקות ללא חרקים. אבל שמעו של היישוב יצא למרחוק גם בנסיבות טראגיות. הטרור הכה כאן יותר מבכל יישוב אחר בגוש קטיף. יש כאן אלמנות ויתומים, וגם פצועים ונכים, שמשלמים יום יום את מחיר האחיזה העיקשת במקום. אדמה שנקנתה בדם. התנאים הביטחוניים הקשים הפכו את החיים במקום לאפשריים רק לבעלי תשתית אידיאולוגית מוצקה, המשולבת בתכונות אופי של גבורה ומסירות נפש. כבר שנים הם עומדים פה באומץ מול טרור פלשתיני אכזרי. אבל מלחמה בפולש יהודי, בכוחות הרס וגירוש לבושים במדי צה"ל - לזה מתקשים להתרגל כאן.

בשנים האחרונות התפתחה כאן גם התשתית החומרית. היישוב הרחיב את משבצת הקרקע הקטנה שעליה הוא יושב, ומספר המשפחות מטפס במהירות לכיוון המאה. וזה עוד לפני אלפי האורחים שנהרו לכאן, מאז שקברניטי היישוב צפו את העתיד והקדימו לפתוח את שעריו לתומכים שבאו לחזק אותם.
הרוח המיוחדת ביישוב האמיץ הזה שואבת אליו פעילים ומנהיגים שאינם מרגישים נוח עם הקו הפשרני של "באהבה ננצח". כפר דרום היתה למקלטם של בעלי הקו התקיף, אלו הקוראים בגלוי לסירוב פקודה, אלו שסבורים כי המיעוט הצודק אינו צריך או רשאי לבטל את דעתו לפני הרוב הדורסני. יש כאן מטה מאבק מסודר, עם הנהגה ברורה שדעתה נשמעת. גם שלוש ישיבות עברו לכאן על תלמידיהן, וקול התורה אינו פוסק בבית הכנסת ובבית המדרש הצמוד.

וניגש הכהן ודיבר אל העם
את הקו התקיף של כפר דרום מוביל רב היישוב, הרב אברהם-יעקב (אבי"ק) שרייבר. כשמנחה האספה בבית הכנסת, הרב הלל הורביץ מחברון, מזמין אותו לשאת את דבריו, פורץ הקהל הגדול בשירת "ימים על ימי מלך תוסיף". בקהל יושבים רבנים חשובים וותיקים שייקראו לשאת דברים בהמשך, אבל בפתיחה כולם נותנים את הכבוד ואת הבמה למרא דאתרא הצעיר.
באירועי החודשים האחרונים שמארגנת מועצת יש"ע, תפקידם העיקרי של הרבנים הוא לרסן. להדגיש את חשיבות המסר החיובי והאהבה, ולהזהיר בתוקף מפני כל גילוי של אלימות. גם כאן הרבנים שוללים כל אלימות, אך עיקר דבריהם מוקדשים לחיזוק רוח הלחימה וההכרה בצדקת הדרך. כאן יתנו את הבמה לרבנים וראשי ישיבות מהצד התקיף: הרב דב ליאור (בשיחת טלפון), הרב זלמן מלמד, הרב אליקים לבנון.

הרב שרייבר פותח בנאום פרוגרמטי, רצוף עוז ואמונה, שאינו מותיר ספק בשאלה מהי המטרה: לנצח במערכה ולהבטיח את המשך קיומה של ההתיישבות במקום.
"לאחר למעלה משנה של מאבק ארוך, של ציפיה להתבטלות הגזירה הקשה, אנו עומדים היום לפני רגעי השיא של המערכה כולה. המערכה על קיומם של ישובי גוש קטיף וצפון השומרון, והמערכה על כל המשתמע מכך לשאר חלקי הארץ ולדמותה הגשמית והרוחנית.

"ישנם החושבים שאנו כבר מיואשים. שאנו כבר משלימים עם גזירת העקירה והחורבן, שכבר הפנמנו את הדבר ומעתה תהיה מלאכתם קלה. אך אנו איננו חושבים כך. ולשם כך אנו מתכנסים בערב הזה – מוצאי תשעה באב, לאחר הצום הממושך, לאחר שעות של בכייה ואבל על חורבן בית המקדש, להודיע קבל עם ועולם – שאנו איננו מיואשים! אנו לא מתקפלים ולא נסוגים אחור!

"ישנם האומרים שאם כבר נגזרה הגזרה, מעתה לא נותר לנו אלא ללבוש בגדי יום טוב ולצאת בשמחה מבתינו. אנו איננו סבורים כך. אנו חושבים שיש במעשה העקירה והחורבן חילול ה´ נורא. לא בגדי חג נלבש, אלא בגדי עבודה, בגדי מאבק. מאבק עיקש ונחוש, מתוך הודעה ברורה לכל מי שיבוא לגרשנו שאת בתינו איננו מתכוונים לעזוב.

"ישנם האומרים שבכל מקרה אנו מנצחים, משום שאת הרוח של גוש קטיף אנו לוקחים עמנו בכל אופן שהוא. אנו איננו סבורים כך. נכון שאת הרוח אי אפשר לנצח. אך מאבקינו כאן הוא על ניצחון הרוח במציאות ולא רק בתיאוריה. ניצחוננו יהיה כאשר נוכל להמשיך ולחיות על האדמה הזאת, על רגבי עפרה הקדושים והממשיים. לא נסתפק רק ברוח ישראל סבא, שאכן שום אומה ולשון לא הצליחה לעוקרה גם כאשר ידע עמנו להיות סמל היהודי הנודד בכל שנות גלותו הארוכות. אנו מן הגלות כבר יצאנו, ולארץ ישראל הגענו. תפקידנו כאן הוא להקים ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ממש בארץ, ולא רק כשאיפה אצילית המרחפת בשמי שמי קדם.

"אנו מבינים שהמאבק על גוש קטיף, הוא בבואה למאבק גדול הרבה יותר. מאבק על דמותו של עמנו, על צורתה של מדינתנו. האם אנו ככל העמים בית ישראל, או שיש לנו שליחות מיוחדת שלשמה נבראנו. האם נהיה אור לגויים, או חקיינים של תרבויות זוללות שכבר מזמן פשטו רגל.
"זיכה אותנו ריבונו של עולם שההתיישבות בגוש קטיף הפכה סמל ודוגמא להתיישבות חלוצית ושורשית. להתיישבות המלאה בערכים של תורה ועבודה, של חיי אמונה וחסד. של מציאות אידיאלית של חיי עם ישראל בארצו. התיישבותינו בכפר דרום מסמלת גם את המסירות ללא גבול לאמונה בצדקת הדרך ולביטחון עצום בקב"ה, גם במחירים קשים וכואבים של קהילה המגלה כושר עמידה למופת. וגם על הדברים האלה כולם אנו נאבקים כיום. נצחוננו יהיה לא רק ניצחון אישי פרטי של אדם המגורש מביתו. נצחוננו יהיה נצחון הצדק והמוסר. נצחון תורת ישראל וקידוש שם ה´ בעולם.
"אנו מצווים כיום לקום ולהתעודד. לא לשקוע בשאלות וטרדות שיש בהם קטנות מוחין. הדברים העומדים בפנינו אינם רק עוד עניין מעניינים רבים שיש בפני כל אחד ואחת מאיתנו. צריך ללכת למכולת, צריך ללכת לבנק, צריך לחשוב על המכונית, וגם מה עושים בימים אלו כאן בכפר דרום. הימים הגדולים העומדים בפנינו הם שיא השיאים של כל מה שעמדנו בפניו עד היום הזה. יחשוב כל אחד ותחשוב כל אחת מאיתנו, שיתכן שכל ימי חייו מאז לידתו היו הכנה לקראת המאורעות הגדולים האלו. כל כולנו צריכים להיות עסוקים כיום בדברים המשחרים לפתחנו. מצווה עלינו לגייס את כל כוח רצוננו, את מיטב טיעונינו ואת כל כוחות נפשנו, על מנת להתמודד בצורה הטובה והנכונה ביותר במאבק הגדול הזה.

"בזמן הקרוב אנו עתידים לראות עוצמות וכמויות צבאיות שלא ראינו מעולם. אנו מצווים שלא להתפחד מהריבוי הכמותי הזה. נזכור את דברי הפסוק האחרון בפרשת השבוע שקראנו השבת – "לא תיראום כי ה´ הוא הנלחם לכם". לא תיראום – משמע שיש מה להתיירא. ובכל זאת, כי ה´ הוא הנלחם לכם. הרמב"ם למד מכאן מצוה מדאורייתא המוטלת עלינו בימים אלו ממש – לא לפחד. לא להתבהל ולא ליסוג אחור. כי ה´ – מקור הכוחות כולם הוא הנלחם לנו.

"לבאים לגרשנו יש אמנם כוח כמותי גדול יותר, אך אין בהם מוטיווציה. הם עצמם אינם מאמינים במה שהם הולכים לבצע. לעומת זאת, אנו באים חדורי אמונה, חדורי שליחות. אנו נשענים על הצד החזק במערכה, על ריבונו של עולם אשר צווה אותנו לרשת וליישב את ארצנו. על קידוש שמו אנו נאבקים.
נזכור נא כי לא אויבים אלא אחים לפנינו. אם חס ושלום יהיה מי שיפתח באש, אנו מודיעים בצורה הברורה ביותר כי הוא לא משלנו. אנו איננו מרימים יד על אחינו, אך אנו נאחז באדמה בצורה כזו שאיש לא יוכל להזיזנו מכאן.

"נישא כולנו תפילה לבורא עולם: אנא ה´ הושיעה נא! אנא ה´ הצליחה נא! אנא ה´ עננו ביום קוראנו!".
בעת הורדת הדברים לדפוס כפר דרום עדיין מבוצרת ועומדת על נפשה. נהירה של אלפים רבים עשויה עוד להציל את המקום המופלא הזה אם לא את המערכה כולה. האם יהיה מי שיגלה מנהיגות ויוביל את ההמונים לעזרתם?

הצדעה לרב טוראי

הרב עמיטל בראלי הציל במשהו את כבודה של הרבנות הצבאית, כאשר הפקיר את מעמדו ופרנסתו וקרא לחיילי צה"ל לסרב לפקודת הגירוש.
הרבנות הצבאית ממונה על שמירת ההלכה בצה"ל. במיוחד עליה לדאוג לכך שתרומתו של החייל הדתי לביטחון המדינה לא תבוא על חשבון אורח חייו הדתי ולא תפגע בשמירת המצוות שלו.
רוב בניין ומניין מקרב רבני החוגים הדתיים המשרתים בצה"ל סבורים כי משימת גירוש התושבים מבתיהם, הרס בתי הכנסת ועקירת בית הקברות, כרוכה באיסורים הלכתיים חד-משמעיים. הרבנות הצבאית הראשית בראשות הרב ישראל וייס היתה צריכה לצאת בפסק הלכה חד-משמעי נגד ביצוע משימת הגירוש. היה עליה לקבוע כי אסור לראשי צה"ל ולחייליו לציית לפקודה, בדיוק כמו שרב צבאי הגון בצבאו של שאול המלך היה אוסר לציית לפקודתו להשמיד את נוב עיר הכוהנים.

כמובן, יום לאחר שהיה פוסק כך היה הרב הצבאי הראשי מאבד את משרתו - עובדה מצערת גם מהצד האישי וגם בהיבט הציבורי. עדיין, מצבו הכלכלי היה טוב בהרבה מזה של אלפי יהודי גוש קטיף, שאיבדו לא רק את פרנסתם אלא גם את ביתם. למצער, היה על הרב הצבאי הראשי לדאוג כי כל חייל שומר מצוות הרואה במשימת הגירוש פגיעה במצפונו הדתי, ישוחרר מתפקידו מבלי שייפגע. כך גם הבטיח הרב וייס לעשות בראיון שהעניק לעיתון זה לפני כחצי שנה.

בקריאתו לסרב לפקודת הגירוש מילא הרב עמיטל בראלי את חובתו כרב צבאי הנאמן קודם כל להלכה. הוא המשיך בכך את מורשת ההתיישבות המפוארת של משפחתו לדורותיה – במושב נחלים, בכפר הרואה ובחבל בנימין. הוא פעל כנכד נאמן למורשת סבו הרב משה צבי נריה, אבי דור הכיפות הסרוגות, המחנך בעל הזכות הגדולה ביותר בהעמדת המגזר שתורם היום לצה"ל יותר מכל חלק אחר בחברה הישראלית. כזכור, היה הרב נריה בין גדולי הרבנים שחתמו בימי אוסלו על פסק הלכה של סירוב פקודה לעקירת יישובים, ויש להניח שכך היה מורה גם היום.

השבוע נגזרו על הרב בראלי ארבעה חודשי מאסר והורדה לדרגת טוראי. אז רציתי לומר לך, טוראי הרב עמיטל בראלי, שאני מצדיע לך. מבחינתי, הרבנות הצבאית האמיתית זה אתה ומי שדומים לך. וכשהשליטה על מערכות המדינה והצבא יינטלו מידי המשפחה המושחתת מהחווה ויעברו לידיים נקיות וטהורות, יש לקוות שתואיל למחול על עלבונך ולחזור אל המקום הראוי לך בצמרת הרבנות הצבאית.