גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 156ראשיהפצה

מלחמת האמונה של כפר דרום - בגליון השבוע

בכפר דרום מתכוננים לעשות חיים קשים מאוד לכוחות הגירוש – היישוב האמיץ הזה, ששילם מחיר דמים כבד על עמידתו מול הטרור, מתכוון להציב את הכוח המוסרי של רוחו המיוחדת מול הכוח העצום שיעמיד מולו צה"ל
18/08/05, 00:00
חגית רוטנברג

– הם שוללים אלימות, אבל תומכים בפגיעה בכלי הגירוש, מבצרים את היישוב בדרכים יצירתיות ומכינים למגרשים הרבה הפתעות – "גם אם פיזית יצליחו להוציא אותנו", אומרת חנה ברט, שנותרה נכה בעקבות פיגוע, "נשארנו איתנים ברוחנו, מאוחדים ואוהבים אותנו ניצחנו"

ילדי כפר דרום

אחד הנדבכים העיקריים עליהם נשענת רוח הנחישות והעוצמה של כפר דרום הם הילדים והנוער, שמהווים אחוז מכריע באוכלוסיית היישוב. גם הם, כמו המבוגרים, משלמים מחיר כבד על האפשרות לשבת במקום הזה, החל מהתקפות הפצמ"רים, וכלה בנכות, שכול ויתמות. אולם משיחות עימם עולה שהם לא מוטרדים מהמצב, ואיש מהם לא הכין קופסת קרטון כדי לארוז בה את הספרים והמשחקים.
היישוב משופע במוסדות חינוך: מתלמוד התורה, דרך בית הספר, המעונות, הגנים וסניף בני עקיבא התוסס. בתקופה האחרונה מטה הנוער שכם ונוטל גם הוא חלק פעיל במאבק על הבית, מי באיוש המטה, מי בארגון קייטנות לילדים ומי באירוח המשפחות בבתיהם. רעות קדמון (15) מארחת בביתה קרובי משפחה ועוד כמה נספחים: "זה לא פשוט, אבל אנחנו שמחים ורוצים את זה", היא אומרת. "יש משפחות בהן הילדים עזבו את החדר שלהם, ואין להם אפילו מזרן לישון עליו, אבל מקבלים הכל בשמחה. זה עושה לנו טוב לראות את כל האנשים הללו שמסתובבים ביישוב". אביה של רעות, עוז קדמון, שוחרר ביום שישי האחרון לביתו לאחר מעצר ממושך בידי כוחות הביטחון. במשפחה עדיין חוגגים את השחרור, ורעות מאמינה ומקווה שהגזירה לא תתממש, ואומרת שגם אם יקרה משהו היא תשתדל לחשוב שהכל לטובה. "אנחנו מקווים שה' ייתן לנו כוח להתמודד עם זה".

מה תאמרי לחייל שידפוק אצלכם בדלת?
"לא חשבנו מה לומר להם, אבל ברור לנו שניאבק. חייל שייכנס אלינו, שלא יצפה שנקבל אותו בעוגות ושתייה".
לא במקרה מזכירה רעות את העוגות והשתייה. נוער כפר דרום רגיל במשך שנים לחלק עוגות מדי שבת לחיילים ששירתו ביישוב. "בבית הכנסת היינו רבים מי יזכה לארח את החיילים", מספרת רעות. "היתה הערכה והערצה לצה"ל, אבל היום הנוער כבר לא מסתכל על צה"ל באותה צורה".
הבית והחצר המטופחים של משפחת קדמון מבהירים שלא מדובר במקום שעומד להיעזב בקלות. "אנחנו גדלנו על המקום הזה, אני חיה פה מהיום שנולדתי", מסבירה רעות את הקשר החזק שלה למקום. "יש פה נוער שההורים שלו נרצחו פה. הם איבדו כאן דברים שאי אפשר להציע להם תחליף. וזה לא רק הבית האישי שלנו", היא ממשיכה, "זה מקום בארץ ישראל. כשמפנים מקום כזה מתנפצים כל הערכים".

מה כל כך מיוחד בכפר דרום?
רעות חושבת קצת, ועונה בפשטות: "זה הבית שלנו, האנשים, האווירה והים. זה לא משהו שאפשר לתאר בכלל במלים". על האפשרות שייקחו אותה מכאן היא מדברת בזעזוע: "זה לא לעבור דירה. יכולים לקחת אותנו בכלובים כאילו אנחנו חיות". היא גם מבקשת לקרוא לכל הנוער בגילה לעשות את כל ההשתדלות והמאמצים לעצור את הגירוש, "וה' יעשה את שלו", היא חותמת באמונה האופיינית לכפר דרום.

"בסוף ננצח"

אלירז לוזון (9) בת למשפחת לוזון המתגוררת עם עשרת ילדיה בכפר דרום במשך 15 שנים, מספרת שהחופש הגדול השנה היה קצת משעמם, "כי הגוש היה חסום", היא מסבירה. היא קצת מפחדת ממה שיקרה אבל בטוחה ש"הגזירה תתבטל בזכות שנתפלל". על חלקם של הילדים במאבק היא מספרת: "בשבוע שעבר ניסו להוציא קרוואן מכפר דרום וכולנו הלכנו לדבר עם החיילים. הסברנו להם שאם יפנו אותם גם להם יהיה לא נעים".

למה חשוב לך להישאר דווקא בכפר דרום?
"אנחנו לא רוצים לעבור למקום אחר".
את יכולה להסביר למה?
"ככה", עונה אלירז בטבעיות.
ומה היית רוצה לומר לאריק שרון?
"הייתי אומרת לו שזו חוצפה מה שהוא עושה, כי זה הבית שלנו".
אלירז לא מפחדת מהפצמ"רים, אבל היא קצת נבהלת כשה'בומים' מעירים אותה בלילה. אבל לא אלו ולא אריק שרון גורמים לה או לחברותיה לחשוב על יציאה מהבית. גם אביגיל דיון (10) אומרת שהפצמ"רים לא יבריחו אותה מכאן. בבית שלה כבר קנו אוכל לשבועיים, וההורים הכינו את הילדים לאפשרות של מצור ממושך. אביגיל הכינה הסבר לחייל שינסה להוציא אותה מהבית. "אני מתכננת לומר לחייל כמה דברים: שהוא יידע ששום דבר טוב לא יצמח מזה, רק דברים רעים, כי בסוף לא תהיה לנו ארץ. וגם אגיד לו שאני לא אזוז מפה".

אביגיל אוהבת את כפר דרום בגלל החברות, גן השעשועים, ובית הספר שכולם קרובים לביתה. "אני חושבת שננצח בסוף, כי ה' שומר עלינו ואנחנו מאמינים בו", היא מסכמת.

גבורת משפחת כהן

אחד מסמלי הגבורה של כפר דרום הם ילדי משפחת כהן והוריהם. משפחת כהן מתמודדת עם פציעתם הקשה של שלושה משמונת ילדיהם, שאיבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס הילדים של כפר דרום. אריאל כהן (10) מהצעירים שבחבורת כהן, הוא ילד תוסס ופיקח שמוכן לענות על כל טיעון שיעלו בפניו החיילים שיגיעו לביתו. "אם רוצים לפנות אותנו בגלל הפיגועים פה, אז יהיו פיגועים גם במקומות אחרים. וחוץ מזה, איפה יש מקום עם בית לשלושה ילדים פצועים?" לאריאל יש גם תכנית אחרת בשביל החיילים: "נגיד לחייל 'אם אתה לא רוצה לעשות את זה, בוא אלינו אנחנו נעזור לך שלא תצטרך. נחביא אותך, נדבר עם המפקדים שלך'".

מה אתה אוהב בכפר דרום?
"זה יישוב קטן, כולם מכירים אחד את השני. אנחנו משפחה אחת גדולה. תוך שתי דקות אתה אצל החבר שלך. אפשר גם לנסוע פה באופניים בכביש". לראש הממשלה מוכן אריאל להסביר ש"הוא עושה טעות. אי אפשר לתת את א"י. מספיק שהם נמצאים פה, לא צריך לתת להם עוד. זה מתנה, הם בכלל לא ביקשו את זה".

למה אומרים על כפר דרום שהוא היישוב הכי חזק?
"כי פה יש את כל הישיבות, ויש גיבוש גדול. לומדים פה תורה וזה נותן הרבה כוח".
אריאל בכלל לא בטוח שצה"ל יצליח לעשות משהו לכפר דרום, ובכל מקרה, כמו שאר הילדים, הוא בטוח בניצחון. בפיגוע בו נפצעו ילדי משפחת כהן, נהרגה גם תושבת כפר דרום, מירי אמיתי. היא הותירה אחריה בעל וארבעה ילדים. רעות אמיתי (19) גרה 16 שנים בכפר דרום. את החייל שייכנס לביתה היא מתכוונת להתיש רגשית: "נדבר איתו על הזכרונות של אימא שלי שנמצאים בבית הזה, ואיך הוא מסוגל להעביר את הבית לרוצחים שלה". לשאלה האם היא אורזת, עונה רעות:"מה פתאום? ממש לא". היא מאמינה שיקרה נס שישאיר אותה כאן לתמיד, וקובעת: "אנחנו לא מסכימים לעזוב. הקרבנו פה כל כך הרבה". לאריאל שרון כבר אין לה מה לומר: "אני בכלל לא מוכנה לדבר איתו. אני בזה לו וחושבת שהוא מושחת. לא אבזבז את המלים שלי על קיר. הוא מחוק מבחינתי". בכל מקרה, משפחת אמיתי לא תיתן לשרון לישון בשקט: "החלטנו שאם חלילה יגרשו אותנו מפה, נעבור לגור באוהל מול חוות שקמים. לא נסכים לשום פתרון אחר". רעות מסבירה שאת הבית הזה במיוחד הם לא מסוגלים לעזוב: "אנחנו מרגישים את אמא שלי בכל פינה בבית. זה המקום שהיא חייתה והסתובבה בו. אחרי שנרצחה, אבא שלי שאל האם אנחנו רוצים להישאר או לעבור למקום אחר. אמרנו 'מה פתאום. הרוצחים שלה רצו שנעזוב, אז אנחנו דווקא נישאר פה'. בגלל הערבים לא עזבנו, אז עכשיו שממשלה יהודית תסלק אותנו?". רעות מספרת גם כי בקרב נוער כפר דרום מאמינים שיהיה טוב: "כולם מדברים על מסיבת ההודיה, איזה בגדים נקנה, ואיזה תפריט נכין".

כפר דרום

שבת חזון בכפר דרום. קבלת השבת בנוסח קרליבך מרעידה את הקירות. מאות אנשים גודשים את אולם בית הכנסת החדש, ובשירת "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו" קורעות המלים שערי שמים. וכגודל ההתרגשות, כן גודל השמחה שממלאת את התפילה. בסיום מבשר הגבאי על שחרורו במפתיע של עוז קדמון, מהוותיקים והבולטים ביישוב ובמאבק, ששוחרר ביום שישי אחר הצהריים. הציבור הענק מקבל אותו בשירת "ופדויי ה' ישובון", ובחיבוקים אמיצים. בסיום התפילה נערכים ריקודים ממושכים מחוץ לבית הכנסת. קשה כבר להבדיל בין האורחים ותושבי הקבע, שמספר כולם יחד עולה על אלפיים איש. סעודת ליל שבת בבית משפחת כהן עוברת בעליצות ושמחת חיים שובבה. את 'שלום עליכם' רוקדים עם הקטנים, ובסעודה מחליפים סיפורים וחוויות מהמחסומים לגוש. לאחר הסעודה מתקיים עונג שבת לתלמידי הישיבות המתארחות: בית אל, אלון מורה והישיבה לצעירים, יחד עם ראשי הישיבות. בבוקר מתקיים קידוש משותף לכל היישוב, ובמהלכו קורא רב היישוב, הרב שרייבר, לציבור לצאת לשער ולמחות על חילול השבת של צה"ל, שמבצע עבודות באותו זמן לקראת הגירוש. הטור הארוך שצועד בנחישות לשער משפיע כנראה על המפקדים, שמגיעים להסכמה לפיה לא יתבצעו העובדות בהמשך השבת. אווירת השבת נמשכת כסדרה, ובסעודה מתלוצצים האורחים מהיישוב חרשה, שהחום כל כך גדול, עד שהבילוי המומלץ לדעתם הוא סיור במקפיא במפעל 'חסלט'. הדבר האחרון שמסוגל אורח לרגע ביישוב להעלות בדעתו, הוא המחשבה שזו עלולה להיות השבת האחרונה של כפר דרום.

דחפורים בזמן 'איכה'

במוצאי שבת, ליל ט' באב, צועדים לקריאת מגילת 'איכה' וברקע קולות הדחפורים המכינים את החורבן. לפנות בוקר מעירים חילופי אש כבדים את התושבים, צה"ל מנסה לפגוע בצלף פלשתיני קרוב מאוד ליישוב, והקרב נמשך דקות ארוכות. השכנים הערבים ניסו כנראה לשלוח רמז לגבי כוונותיהם העתידיות. היריות נשמעו ברקע גם במהלך הצום למחרת. ולמרות זאת, השלווה עוטפת את כפר דרום, ומיישובים סמוכים מגיעים אנשים לשאוב כוחות מאווירת המקום הזה. מי שקצת מפריעים לשלווה הם העיתונאים שמתחילים למלא את השטח, ובשעת צהריים הם מתכנסים למסיבת עיתונאים במכון התורה והארץ. לאולם נכנסת על כיסא גלגלים חנה ברט, ששותקה ברגליה לפני שנתיים בפיגוע ירי. ברט התרחקה עד היום לחלוטין מכל במה תקשורתית, אולם כעת היא מתייצבת מול העיתונאים ומקרינה כוח שאי אפשר להתעלם ממנו: "עכשיו, רגע לפני שהטרור כאן יגבר, והגאווה היהודית תירמס, אני פונה לכל יהודי בכל מקום שהוא לחשוב מה הוא יכול לעשות כדי לעצור את הרכבת הזו שדוהרת לתהום. כדי שאם חלילה יקרה משהו הוא יוכל לומר בלב שקט 'ידיי לא שפכו את הדם הזה'". ברט ממשיכה בקול תקיף ובוטח: "חייל שייכנס לבית שלי אני מודיעה - לא אלחם בו במקלות, רובים וסכינים, אבל אני בטוחה שחייל שיכנס לביתי ייצא חבול קשה ופצוע אנוש בנפשו. עד סוף ימיו הוא לא ישכח זאת, ייסורי המצפון ילוו אותו, המראות ירדפו אותו בחלומותיו, הוא לא יישן עד סוף ימיו. כל חייל צריך לחשוב רגע לפני מיהו הגיבור האמיתי. הגבורה האמיתית היום היא לומר 'אני לא הולך למשימה הזאת. אני לא שותף לעוול הזה. אני רוצה להילחם אבל לא נגד ילדים וכיסאות גלגלים, אלא נגד האויב האמיתי ששולח טילים ופצמ"רים'. גם אם פיזית בסופו של דבר יצליחו לגרור אותנו מהבית, להוציא אותנו בכוח", מסכמת ברט. "אנחנו ניצחנו. אחרי שנים של מלחמה במחבלים, אחרי שנה וחצי של לוחמה פסיכולוגית וניסיון לפורר אותנו ולשבור את רוחנו ע"י הממשלה, נשארנו איתנים ברוחנו, מאוחדים ואוהבים. אנחנו ניצחנו".

עוצמת כוח התורה
את הצום שוברים יחד מחוץ לבית הכנסת, ושוב פוצחים בריקודים סוערים לאחר קידוש לבנה. בשעה עשר מתקיימת אסיפת תושבים כללית בבית הכנסת. את החשמל שעמד באוויר קשה לתרגם למילים. דקות ארוכות שרו הבחורים המשולהבים בעוצמה, ורק לאחר מכן הצליחה האסיפה להיפתח. הרבנים שנשאו דברים הדגישו את הנחישות, השמחה והאמונה במאבק. שירת 'לא לפחד כלל' בהנהגת משה לשם הקפיצה את הקהל.

הרב אופיר כהן, ממזכירות היישוב, מתקבל בתשואות רמות ומספר על הפגישה בה השתתף מול מפקדי כוחות הביטחון: "שואלים אותנו 'מה אתם עושים בכפר דרום. איך מתכוננים?' אמרתי: 'מכל התכניות, יש סוד אחד שאני מוכן לגלות לכם - בכפר דרום לומדים תורה. יש פה דבר אחד שלא תוכלו לגעת בו לא בעזרת כלוב, או נגמ"ש או טנק - את הכוח המוסרי שלנו לא תוכלו לקחת. העמידה שלנו היא בכוח התורה. זה דבר שהם לא ידעו איך לנצח אותו". גם מזכיר היישוב הוותיק, גרשון יונה, מדגיש: "המאבק הטוב ביותר הוא להעמיק את לימוד התורה, האחדות. אם יהיה קהל כזה קדוש ביום הגירוש הנורא, החיילים שיראו אותנו מהחלונות לא ייכנסו פנימה. העוצמה של כל כך הרבה אנשים שלומדים תורה, חזקה מהעוצמה שלהם".

ובכפר דרום עוברים לעשייתן: בתום האסיפה יצאו הבחורים לטיול לילי על הכביש היוצא מכפר דרום לכיוון ציר כיסופים. הצעדה נועדה להמחיש לצה"ל כי על אף המצור שהטיל באותה שעה בין היישובים, תושבי כפר דרום מרגישים חופשיים להלך בכבישי הגוש. בין השאר נוצלה הצעדה לפיזור אמצעים מרתיעים על הכביש בו ינסו כוחות הגירוש להגיע ליישוב.

השגרה נשמרת

שגרת החיים הנחושה נמשכה גם בימים הבאים, כחלק אינטגרלי של המאבק. הצרכניה פועלת כמעט ללא הפסקה, והילדים הרבים הגודשים את היישוב מופעלים בקייטנות, תלמודי תורה, אמירת תהלים ועוד. אוכלוסיית היישוב גדלה בעוד שני תושבים בזמן המיועד לעקירה, שני תינוקות נולדו השבוע בכפר דרום. אף משפחה כאן לא ארזה חפצים ולא פנתה למנהלת סל"ע. מלבד שתי שכונות האוהלים הגדולות, מארחת כל משפחה ביישוב לפחות עוד משפחה נוספת בבית ובאוהל בחצר. בשיחת אחר צהריים נפגשות נשות כפר דרום על השביל ומספרות על שגרת האירוח העמוסה. אחת המשפחות לקחה על עצמה אירוח של כארבעים בחורים, מה שמכתיב סדר יום של הכנת ארוחת צהריים לכולם מהבוקר עד הצהריים, ולאחר מכן ניקיון וסדר עד ארוחת הערב. ביום שני עמלו הבנות לקפל שמונה מכונות כביסה שנערמו על הספה מיום שישי. "צריך לקחת מספר לשירותים", מספרת אחת מבנות המשפחה, "זה מתיש, אבל אנחנו יודעים שזה בשבילנו".

ביום ב' אחר הצהריים התקיים טקס נטיעות בחצרות הבתים ביישוב. הנטיעה המרכזית נערכה בחצר משפחת ברט, שם דיברו הרב זלמן מלמד והרב אליקים לבנון, על הכאת שורשים במקום, והתרחבות ההתיישבות בא"י.

פוליטיקאים מכל גוני הקשת לא הדירו את רגליהם השבוע מכפר דרום. ביום ב' הגיעו חברי הכנסת דני יתום ואתי ליבני לביתה של משפחת ברט, שם זכו לשמוע משפטים נוקבים מפי בעלת הבית. יתום גילה להפתעתו עוד 'דברים נוקבים' בצמיגי רכבו כשיצא מהבית. אחריהם הגיע ח"כ מיכאל רצון, והתארח בביתו של עוז קדמון, חבר מרכז ליכוד בעצמו. קדמון השמיע אף הוא משפטים חריפים באזני רצון: "אם צה"ל יבצע את הדבר הזה, הוא יאבד את הזכות המוסרית שעליה נשען, ושנתנה לו את היכולת שלו. אם צה"ל יבצע זאת, לא ייכנס עוד לובש מדים לביתי, לא נציע מים ולא פרגולה. ואני אומר זאת בכאב, בתור מי שמשרת שנים רבות במילואים. התייחסנו למערכת הצבאית כאל דבר קדוש, וזה יהיה אחד האובדנים הקשים ביותר שלנו. אם צה"ל מסוגל לגרור ילדים, להוריד תמונות, להוציא את הבגדים ממכונת הכביסה, אני לא במשחק הזה יותר". קדמון מסביר מה תהיה אחת התוצאות הקשות של הגירוש: "חבר'ה שלנו ילכו לנח"ל החרדי. תהיה חטיבה יהודית בצה"ל כמו שהיתה בצבא הבריטי".

למחרת הגיע ח"כ אהוד יתום שבא "לחבק את התושבים והחיילים". הוא התארח בביתו של הרב שאול בר אילן, ראש הכולל ביישוב, שהציע לו: "כדי לעשות את שני הדברים יחד, הכי טוב זה שהחיילים ישבו בביתם והתושבים ישבו בביתם ואז נוכל לחבק את שניהם בשקט ושלווה". אחריו הגיע ח"כ אריה אלדד שבא "להפיק לקחים לקראת הקרב על צפון השומרון".

הדמיון הפרוע של אנשי כפר דרום

במקביל לשגרת החופש של הילדים ועבודות הבית של האמהות, עסקו מנהיגי היישוב בהעברת תדריכי פעולה לקבוצות השונות במקום. גולת הכותרת היתה אסיפת התושבים ביום ג', שהיוותה ריכוז של נחישות ועוצמה, "אנרגיה של כור אטומי", כפי שהגדיר ח"כ אורי אריאל את כפר דרום. המשפחות הביעו ביטויי נחרצות חזקים באשר להיאחזותן במקום. הוצגו תרחישים ואמצעי התמודדות, שחסויים מפני התקשורת, אולם ניתן להמחישם בביטויים שאמרו המשתתפים: "לתושבי כפר דרום יש דמיון פרוע", ו"לפנצ'ר גלגלים יהיה האמצעי המינורי שלנו". יחד עם זאת, שורטטו קווים אדומים ברורים - ללא אלימות פיזית ומילולית כלפי חיילים, וכן הוצאה מיידית מהכפר של אלו שחשודים בקיום פרובוקציות וסטייה מהקו של הנהגת המאבק. לתושבים יש מידע על פרובוקטורים שמבקשים כוחות הביטחון לשלוח לכפר דרום כדי לנסות ולהכשיל את המאבק בדרך זו, ועל כן יחסו של היישוב לנושא זה הוא במלוא החומרה. בכפר דרום מודעים היטב לעובדה שצה"ל מפחד ולא ערוך לעימות מולם. באסיפה דווח כי קצינים בכירים פנו לרב אברהם שפירא בבקשה שינחה אותם כיצד לנהוג בכפר דרום. גם את ההחלטה שלא לחלק צווים במספר יישובים, ניתן לזקוף לזכות הקו התקיף של כפר דרום שהנחה את תושביו למנוע את חלוקת הצווים. "הרמטכ"ל ראה צעד חשוב בחלוקת הצווים כדי לשבור את הקרח בין המשפחות לחיילים, והוא נכשל בזה", אומרים התושבים. "הצבא צריך להיערך פה לקרב מאוד קשה, ויש לו סיבה לפחד", הם מודיעים. "אנחנו גם יודעים שהחיילים מגיעים למשימה הזו ללא שום מוטיבציה". יישובים נוספים בגוש מבקשים הנחיות ועצות מכפר דרום, שלמעשה מהווה את ראש החץ במאבק על שמירת גוש קטיף.

ביום שלישי בערב כפר דרום מתחיל להכין את עצמו לקרב האמיתי: ההערכות מדברות על חדירה אפשרית של צה"ל ליישוב למחרת בבוקר, ובכפר דרום לא מחכים להפתעות. בלילה הועברו יושבי האוהלים להתבצר בבתי המשפחות, על הגגות, במוסדות ציבור ובבית הכנסת. את הכביש הפנימי במרכז היישוב חסמו התושבים בעזרת בטונדות שרותכו זו לזו על מנת למנוע מעבר כלי רכב צבאיים. ובדרך האופיינית למאבק של כפר דרום, בשעות בהן התארגנו המשפחות להתבצרות, התקיימה הרקדה המונית ברחבת בית הכנסת. בכפר דרום מאמינים ורוקדים בתפילה לניצחון.