גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 156ראשיהפצה

שיח לוחמים - בגליון השבוע

היישוב הקטן שירת הים התכונן בעוד מועד למפגש עם כוחות הגירוש, ותגבר את עצמו במאות אורחים נחושים
18/08/05, 00:00
חגית ריטרמן

ביישוב המבוצר שכוחות הביטחון עוד לא באו בשעריו מצאו את מקומם פעילי ימין ותיקים – נדיה מטר, נועם ארנון ומשה פייגלין – לקראת העימות הממשמש ובא הם שוטחים את משנתם על הגירוש הזה ועל המאבקים הבאים

בשבע ועשרים בערב השמש בשירת-הים ובכפר-ים, שני יישובים הצמודים זה לזה ויושבים על רצועת החוף בגוש קטיף, נראית כמו כדור זהב לוהט על פני המים. יפה כאן, ביישובים הצופים אל הים התכול. הגלים משנים את גוניהם והים נוהם בלילה. הנערות, בחצאיות על מכנסיים הודיים, משחילות בצמותיהן צדפים קטנים שאספו מהחוף. אבל ביום, בחום של כארבעים מעלות, נראה שאין עינוי גדול מלשבת על החול, בתוך האוהל.

מאות 'שב"חים', שוהים בלתי חוקיים, הצטרפו בשבועות האחרונים אל התושבים הקבועים. באו לחזק. אולי להתחזק. הם גרים בארבע שורות אוהלים ברצף הממשיך את בתי הבטון והקרוואנים. בכל כניסה אל האוהל נכנס גם חול שדבק בסנדלים. כביסה עושים בגיגית, מים לוקחים מהעוקב. המקלחות והשירותים נמצאים בפחונים, לפעמים יש סתימות, לפעמים אין מים.

"לבוא לים לשעתיים ולצאת זה נחמד", אומרת לי אישה מירושלים, "אבל להישאר כאן חודש זה לא קל". מי שלא חווה את החוויה הזאת אולי לא יכול להבין כמה זה נורא להישאר בלי מים זורמים בחום המעיק הזה. לכאורה רק עניין פיזי? לפעמים הגבורה נמדדת בדברים הקטנים.

רבים מהשב"חים הגיעו מהרובע היהודי בירושלים, מחברון ומקרית-ארבע. הוותיקים נמצאים כאן חודש, החדשים רק כמה ימים. אחת הנשים סיפרה לי שכבר שלושים שנה היא לא לקחה חופש מהעבודה. החברים הדתיים בעבודה, שממילא לא יכולים לבלות בשלושת השבועות, מחליפים אותה. הם ייצאו לחופש עוד מעט, היא השתמשה בימי חופשתה כדי להיאבק על ארץ ישראל כמידת יכולתה.

בני הנוער ששוהים כאן ויתרו על אינטרנט, טלוויזיה, בריכה, על כל מה שחופשת הקיץ המתוקה יכולה להציע להם. לבד, בתנאים קשים, בלי הורים, בלי שיהיה מי שיכבס להם, בלי שאמא תגיש להם ארוחה חמה. אידיאליסטים כבר אמרנו?

בשירת-הים לא הפסיקו לשיר
בבית-הכנסת של שירת-הים שרו בשבת האחרונה "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד" ולא יכלו להפסיק. שוב ושוב חזרו על זה בהתרגשות, בהתלהבות, באמונה.

חנה פיקאר, חברת מזכירות היישוב, עברה לכאן מנווה-דקלים עם הקמת שירת-הים, לפני ארבע וחצי שנים. בבוקר הפיגוע באוטובוס הילדים בכפר-דרום, הודיע מפקד האוגדה לראש המועצה שיש אישור להקים על 'חוף עשרת הבתים' (בתי נופש של קצינים מצרים שננטשו ב-1967) את היישוב. חנה, בעלה מיכאל ושבעת ילדיהם עזבו בית מרווח של 200 מ"ר לטובת קרוואן. למה, אני שואלת אותה. מה זאת אומרת למה, היא עונה, אנחנו נלחמים על הארץ.

לפני פסח הם פתחו את השערים לכל מי שרוצה לבוא. התושבים גייסו תרומות ועבדו בהתנדבות בשיפוץ בתים. אחר-כך בנו קוביות בטון על החול, כדי להקים עליהן אוהלים. "אישרתי את זה ולא האמנתי שאנשים יסכימו לגור כך", אומרת פיקאר. אבל מכל הארץ הגיעו לכאן, וכיום אין קוביית בטון ריקה. לעומת אלה שגרים באוהלים על החול, לדיירי אוהלי רצפת הבטון יש דולצ'ה ויטה.
בשבת ובצום תשעה באב עוד התגוררתי באוהל, במוצאי הצום כבר שודרגתי לחדר עם קירור עז בבית משפחה שמאחסנת אצלה ארגזי ירקות, פירות ולחם לטובת התושבים במצור.

מעט לפני זה הוצאתי את הרכב אל מחסום כיסופים, בשל האיסור על תנועה ברכבים פרטיים בתוך הגוש. במחסום ראיתי תמונה שכנראה לא אוכל לשכוח לעולם. קבוצת חיילים ירדה מג'יפ צה"לי והרסה באכזריות את השלט "כפר-דרום לא תיפול שנית". בכיתי. חיילי צה"ל הורסים שלט מחאה של מתיישבים יהודים בארץ ישראל, מי היה מאמין.

"בנחישות ובלי אלימות"

ביישובי גוש קטיף רווחות כמה גישות למאבק. כאן, בשירת-הים, החליטו להילחם. באסיפה שקיימו תושבי הקבע, 17 משפחות, היו שאמרו שצריך לקבל את הדין בהכנעה, והיו שאמרו שצריך להילחם, התגוננות אקטיבית אבל בלי אלימות. לבסוף הוחלט בהצבעה על נקיטת קו מאבק לוחמני.

בכל פעם שיש הקפצה אל השער, אומר הכרוז לתושבים ולשב"חים לרוץ אל המקום שממנו מגיעים החיילים, ולא שוכח לציין "בנחישות ובלי אלימות". כל קריאה כזו מקפיצה את התושבים ואת העיתונאים אל היעד בבת אחת. הכביש שלאורך רצועת החוף, התחום בבטונאדות, מתמלא אנשים. כולם רצים.
בשירת-הים ובכפר-ים התיישבו כמה מהפעילים הבולטים ביש"ע עם משפחותיהם. נדיה מטר, נועם לבנת, משה פייגלין ונועם ארנון. לבנת הורחק בצו, אבל משפחתו נשארה.

איך לדעתכם נכון להיאבק, שאלתי. "לא צריך לחכות שיקטפו את הקטיף", משיב ארנון, "אלא לצאת לבלום את המגרשים. להשבית להם את הציוד. הרי הציוד לא מופעל נגד אויב, אלא נגד עם ישראל. ולא להרים יד על אחים".

גם מטר אומרת שאסור לתקוף חיילים ושוטרים ולפגוע בגופם, אבל את החפצים שמשמשים לגירוש מצווה להרוס, היא מוסיפה, אין גירוש בלי רכבים וציוד של הצבא.
"אם יש אלימות של שוטרים, וזו האלימות שסביר שתתרחש, אז אין ספק שצריך להתגונן ולשמור על גופנו. אם חלילה נגיע לשלב הגירוש, אני לא חושבת שצריך להיות כמו שק תפוחי אדמה, אלא כמו דג מפרפר.

"אני אספר לך משהו: חייל אחד אמר לי, 'אם תקבלי אותי בקפה ובנעימות, אז כנראה זה לא קשה לך, ואז לא יהיו לי תהיות אם לסרב. אבל אם אראה מחזה כואב של צעקות ובכי, אבין שזה קשה ואחשוב פעמיים אם לעשות את זה'".

ארנון: "גירוש יהודים צריך להיות כואב, מכוער, צורם וקורע לב כי זו האמת של צעד כזה. מי שמדבר על פרידה יפה עם טקס ואלוף שבא בכבודו ובעצמו להוריד את הדגל בטקס – אין שקר גדול מזה". לדעתו, אם האירוע יהיה קשה, ארוך ומכוער, זה ישבור את הצבא ויהיה סדק שיגיע עד כסאו של ראש הממשלה. "זה הסיכוי למנוע, ככל שזה יימאס לצבא, למדינה ולפוליטיקאים, יש סיכוי לשינוי".

הקונספציה, דיס-האינפורמציה והארגון

מטר, פייגלין וארנון אומנם לא התייאשו מהתקווה שתוכנית הגירוש תיכשל, אבל כבר הפיקו לקחים מדרכי המאבק, "לקחים שיהיה צורך להתמודד איתם בין אם ננצח ובין אם נפסיד".

פייגלין חושב שהבעיה המרכזית היא הקונספציה. "מועצת יש"ע משועבדת למולך. הם לא אנשים רעים, אבל אי אפשר לנצח מישהו כשאתה לא מוכן להגדירו כאויב.
"בעיניי חשוב ביותר ללמוד ממה שקורה על יחסנו למדינה ולמערכותיה", הוא אומר. "מתברר שמדינת ישראל יכולה להיות רעה. כל המערכות התגייסו לביצוע הפשע הזה. אלה שמאיימים על קיומנו הם לא הערבים, אלא האויב שנמצא בפנים. הערבים הם זבובים הנקבצים על פצע פתוח שפצעו בנו ישראלים, קשה לי לכנות אותם יהודים. אם לא נזכור את זה, נקבל עוד אלף התנתקויות.

"הקודקוד הנגלה של האויב", לדבריו, זה אהרון ברק וכל המיליה שסובב אותו. "הם הצליחו לגייס את צה"ל נגד עם ישראל לעיני כל העולם, וזה חילול ה' שאינני זוכר כמותו מאז השואה. בכל העולם משדרים תמונות של צה"ל מתאמן למלחמתו נגד יהודים".

לדעתו צריך להקים מחדש את המערכות – כוחות הביטחון ("שמבצעים פשע"), כמו גם מערכת המשפט ("שעוצרת ילדות עד תום ההליכים") והתקשורת ("שמציגה אותנו כתת-אדם").
פייגלין מספר על אדם בן 35 שנעצר באחת מחסימות הכבישים, ושמע מהתובע, המייצג את המדינה, ש"אנחנו נדחק אתכם לפינה שבה תצטרכו לבחור בין המדינה לבין א-לוהים".
הוא אומר שהמדינה צריכה לשרת את א-לוהים, ושאנחנו צריכים להבין שה' הוא המלך, לא מדינת ישראל שמשמשת כלי בידיו. הדברים נאמרים כביקורת על אנשי המחנה הדתי-הלאומי שקראו לחיילים לא לסרב פקודה: "כל רב שאמר לא לסרב משועבד לאליל ולא למלך, ולא משנה אם יש אחריו חמש מכינות קד"צ".

ארנון אומר שלהנהגה יש שיטה של טיוח, של ייפוי הצעד המפלצתי. "לצאת מכאן מחובקים עם הצבא זו תועבה וגועל נפש". לדעתו, מאבק כזה צריך לפעול בשני כיוונים: אינפורמטיבי וארגוני.
"לרוב תושבי ישראל אין מידע על גוש קטיף, הם לא יודעים שזה רחוק מעזה, לא יודעים מה מייצרים פה ולא יודעים איפה זה על המפה.

"שנית, אמרתי להנדל 'תכינו את המקום למאבק. מים, אוכל, פתרונות למקרה שלא יהיו חשמל ופלאפונים. אולי זה ירתיע, ולא תצטרכו להשתמש בזה'. אם מקרינים עוצמה, זה יוצר גלי הדף שמגיעים עד המעגליים הפוליטיים של שרון וחבורתו, שיבינו שתהיה כאן מלחמת עולם וינצלו איזה פתח מילוט מביצוע התוכנית".

לדבריו, אם בשלטון הבינו שהמאבק יהיה אצילי, אז בעיניהם זה יהיה טרף קל. "אבל ברוך ה' זה לא כך", הוא מוסיף, "נס גדול מה שקורה כאן. הקמפיין שנוהל היה מלא אהבה ויופי, לעמוד ולהצדיע להם.הבעיה היא שניגנו בכינור במרתף ג'ז, כי השפה שהפוליטיקה הישראלית מתנהלת בה היא אחרת".

פייגלין: "נועם, אבל צריך לחפור עוד קומה מתחת להסבר שלך. הבעיה היא אידיאולוגית, לא רק טאקטית".
"נכון", עונה ארנון, "השאלה היא מה מקור הסמכות: אם זו מדינת ישראל ששלחה אותנו ועכשיו אומרת ללכת או שאלה ה', התורה וארץ ישראל ששלחו אותנו".
פייגלין: "בעזרת ה' ננצח במאבק על גוש קטיף, אבל זה יהיה לא בזכות, אלא למרות ההנהגה".
"אחרי שהבינו שאי אפשר לבטל את הגזירה במאבק הפרלמנטרי ושלא יהיה משאל עם", אומרת מטר, "היה פיצול לשני מחנות: אלה שאיבדו תקווה ולא האמינו שבכוחנו לנצח, ואלה שאמרו שיש דרכים רבות לנצח. אלה שחשבו שאי אפשר לנצח, החליטו לפחות למחות כדי שספרי ההיסטוריה יספרו שמחינו בנימוס ושתהיה לנו אהדה.

"אסור שמי שמחזיק את המגפון יהיו אלה שפועלים לשם המחאה ולא לשם הניצחון. אבל זה לא הזמן להתחשבן על הטעויות", היא מדגישה, "עכשיו צריך שמי שינהיג את המאבק יאמין שאפשר לנצח".
אבל בכפר-מימון הימין הרוויח הרבה נקודות, אני אומרת לה. "הושקעו כספים בהפגנות נחמדות, ואני לא נגד זה", היא עונה, "אבל במקביל היו צריכים גם להשקיע חצי מהכסף במאבק, בהכנת תשתיות לקליטת ההמונים. אני עדיין מאמינה שאפשר לנצח, אבל אוכלת את הלב על זה שיכולנו להכין תשתיות למאה אלף איש, לא רק לעשרת אלפים". מטר, כזכור, פעלה רבות במסגרת מינהלת קל"ע – קליטה לחבל עזה – שבנתה ערי אוהלים ביישובים לטובת כל מי שחפץ לעבות את השורות בגוש קטיף, הגדולה שבהן נמצאת בשירת-הים.

"לציבור שלנו קשה להאמין שיש אנשים שרוצים ברעתנו. אז מנסים למצוא חן, שיאהבו אותנו. לחרדים אין בעיה לעמוד על שלהם. אני מעריצה את האופן שבו הם נאבקים על הקברים ומונעים את חילולם בגופם. לא אכפת להם מה כותבים עליהם.

"להנהגת המחנה הלאומי אכפת איך ניראה בעיני השמאל כמו שליהודים היה אכפת מה הגויים יגידו. זו מנטליות גלותית בארץ ישראל. אנחנו צריכים להבין שיש לנו אליטה קטנה של השמאל שרוצה לחסל אותנו. הטבעת אוניית ערוץ 7 זו אלטלנה שהם עשו לנו, ושוב התאפקנו. האיפוק הוא החולשה שלנו. אפשר לנצח אותם בקלות, הרי אין להם בכלל ציבור.

"חשוב שיבינו שיש שני מחנות ואי אפשר לצפות מחר לנצח, כי צריך לדעת לא להיות כפוף כמו היהודי הגלותי. הממלכתיות שלנו זו מחלת נפש. הצבא קדוש רק כל עוד הוא ממלא את תפקידו: הגנה על אזרחי ישראל ומלחמה באויב. אם משתמשים בו כדי לממש את גזירת שרון, אז אי אפשר לומר שהצבא והמדינה קדושים".

פייגלין: "אין אפילו מעט ייאוש, אבל אנחנו צריכים לשחרר את המדינה משלטונם של אלה המאיישים את מערכות המשפט התקשורת והביטחון. צה"ל של אחרי הפשע הזה אינו יכול פשוט להמשיך קדימה. נצטרך להקים הכל מחדש. איך? אין לי תשובה פשוטה, אבל חייבים להגיע לשלטון ולבצע את המהלך הזה".

גדרות תיל

ד"ר שרה פולק מאלון שבות וד"ר דוד מטר (בעלה של נדיה) מאפרת מטפלים בתושבי שירת-הים וכפר-ים, כך שלתושבים יש מרפאה גם עכשיו, כשהם לא יכולים לצאת לנווה-דקלים. "לא באתי לכאן כדי להרוויח כסף", אומרת ד"ר פולק, "באתי כדי לעזור". משפחת מטר מתגוררת בכפר-ים, בקרוואן משותף עם אניטה וחיים פינקלשטיין מהיישוב תקוע. הקרוואן, שכמובן צופה אל הים, נמצא על גבעה קטנה ולידו פזורים כמה אוהלים. בשעת צהריים מכינים כאן ספגטי ומזמינים את כולם לארוחה במרפסת, עם בריזה נהדרת.

גם פליטי המלון מצאו כאן, בכפר-ים, מקום. אחד מהם, איציק ממעלה-רחבעם, אומר שבמדינה דמוקרטית לא משתמשים הצבא נגד העם, ואניטה פינקלשטיין מוסיפה: "אילו היו נוהגים בערבים כפי שנוהגים בנו, כל העם היה קם על רגליו וגם האו"ם והתקשורת". מטר אומרת: "אצל הערבים לא היה מוכתר שאומר שאולי צריך להיכנע לגירוש בשבילי הדמוקרטיה", וצוחקת. כיום אגב, החליפה יו"ר 'נשים בירוק' את צבע כובע המצחייה המפורסם שהיא חובשת. כן, לא טעיתם, מירוק לכתום.
כשחזרתי מכפר-ים לשירת-הים הדרך היתה חסומה בגדרות תיל. מאוחר יותר סבלו כל התושבים מהפסקת מים ארוכה ומעיקה. היו שאמרו שזה היה צפוי, מנסים להקשות עליהם את החיים, לייאש אותם, אבל היתה גם שמועה שהגורם לכך הוא רכב צבאי ששבר איזה צינור ואינו מוכן לתקן אותו, אלא משאיר זאת לתושבים.
נכון לזמן כתיבת שורות אלה, הצבא טרם הגיע לחלק צווי גירוש.@