גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 156ראשיהפצה

בשבע עיניים

18/08/05, 00:00

אטמנו, בגדנו
עדי גרסיאל

הגל כבר החל, ובימים הבאים עלינו לא לטובה, הוא מאיים להפוך לנחשול סוחף – צונאמי ההכאה על חטא יצא לדרך. עיתונאים, פרשנים, דתיי מחמד, אישי ציבור ורבנים שנדמה שזו מומחיותם העיקרית, יסבירו לנו בשבועות הקרובים איפה טעינו, מה לא עשינו ולמה זה מגיע לנו. לא משנה אם העקירה תיעצר בדרך נס, או תתבצע בדורסנות שרונית, המקלדות כבר שוקדות על ניפוח האגרוף שיכה על חזהו הקולקטיבי של המגזר, ואיש, מהפרוע בנערי הגבעות ועד עורכי הדין המימדניקים בגבעת שמואל, לא יצא ממנו יבש.

לטובת מי שלא הספיק לעולת על הגל, סיכום (חלקי בהחלט!) של הפשעים-החטאים-העוולות והעוונות של הסרוגים והמתיישבים, ברוח הימים הנוראים. את האיי-איי-איי מוזמן כל אחד להשלים לבד.

אטמנו את עצמנו מסבלם של אחרים
בגדנו באחינו החרדים
גזלנו קרקעות מהפלשתינים
דיברנו דופי ביצחק רבין ז"ל
הסתגרנו בשכונות ויישובים אליטיסטיים
והרשענו את משפחת שרון (בניגוד לחוות דעת היועץ)
זדנו להקים מאחזים
חמסנו תקציבים מחולים וחלכאים
טפלנו שקרים על עמרי
יעצנו רע להתעלם מהדמוגרפיה
כיזבנו את עצמנו שהמדינה היא ראשית גאולתנו
לצנו על זכויות האדם
מרדנו בממשלה חוקית
ניאצנו את מערכת המשפט
סירבנו פקודה
עבינו כשהעשירונים התחתונים הצטמקו
פשענו כנגד עיירות הפיתוח
צררנו את סרבני השמאל
קישינו עורף נגד בשיא
רשענו כנגד הפלשתינים
שיחתנו כשזה היה נוח לנו
תיעבנו את התקשורת
תעינו מלהתנחל בלבבות
תיעתענו בצבא ובמשטרה

כמה חבל שבעברית יש כל כך מעט אותיות. אך אל דאגה, גם אם היו נאלצים לכתוב בסינית, מנהלי החשבונות הנפשיים היו מוצאים חטא אחד לפחות עבור כל אות.
ונותרה רק שאלה אחת: אם הציבור הדתי-לאומי, והמתיישבים בראשו, מלא עוולות כרימון רסס, מדוע מזדרזים הכל לחבק אותו אל חיקם ולהזמין אותו ל"שוב אליהם הביתה".
שבת אחים – אמציה האיתן

"תקום, הוא בוכה".
"פעם שלישית, אני אומר לך, זה לא שלנו".
"אבל ללוי אין תינוק, אז של מי זה?"
"לא זוכר את השם שלהם, הם הגיעו הלילה לחדר השמאלי, ויש להם תינוקת".
"תמיד הערצתי את יכולת ההערכה שלך. הילדה הקטנה שלהם בת שש".
שוב קמתי להרגיע תינוק לא שלנו. הפעם זו היתה המשפחה מהאוהל בחצר. האמת היא שבדרך כלל הילדים שלהם שקטים. טוב, כשהאבא משפטן והאמא פסיכולוגית, ברור שהילדים ייצאו שקטים.
לדעתי היא בכלל באה כדי לעשות מחקר פסיכולוגי על התנהגות מתנחלים בסביבה צפופה.
כמעט ושכחתי להציג את עצמנו – שני הורים ממוצא מתנחלי, שישה ילדים בחופש ואוהל קטן. את החופש הזה אנחנו מעבירים ביישוב חומש שבצפון השומרון. התחלנו לבד, בדירה של שלושה חדרים, אבל הלוקסוס הזה לא נמשך זמן רב. צורכי המאבק מחייבים, ותוך זמן קצר כבר מנינו ארבע משפחות על טפם ומיטלטליהם. את האוכל מכינים בכלל אצל השכנים – תושבים ותיקים בחומש (יותר משנה, לפחות), והילדים הגדולים ישנים באחד האוהלים בחצר. הרבה זמן ייקח להם עד שישתחררו מהטראומה של הלילה הראשון. הדקות הראשונות עברו בכיף, עד שהתגלה קן הנמלים העצום במרכזו של האוהל. ככה זה כשמרכיבים אותו באמצע הלילה, מבלי לעשות סיור שטח רציני לפני כן. מזל שהאוהל השני עדיין היה ריק, ולאחר ניעור רציני העברנו אותם, עם המזרונים, לקצה השני של החצר. בעיר זה לא היה קורה.
יש משהו מרגיע בכך שהשותף לדירה תולה את הכביסה, גם את שלנו, למרות הסכנה בהרגל, שיקובע אצל האישה לנצח – "אמרתי לך שגברים יכולים לתלות כביסה!"
יש גם נזק, ואסור להתעלם ממנו. כבר שבוע מסתובב זוג גרביים לבנות עם דנטל, כשכל אחד מכחיש כל קשר לאבידה. לך תדע, אולי השב"כ השתיל פה איזו טכנולוגיה חדשה בגרביים?
אחת השאלות הנפוצות ביותר היא "מישהו ראה את הפלאפון שלי?" אף פעם לא תיארתי לעצמי איזו כמות של טלפונים סלולאריים מתרכזת אצל ארבע משפחות בלבד. כדי שלא יקפוץ החשמל היינו צריכים לעשות תורנות שימוש במטענים (בפעם הבאה נכנסים רק לדירה עם תלת פאזי). לא הייתי ממליץ למדוד את רמת הקרינה בשעות אחר הצהריים, כשהרשת קורסת תחת העומס.
בזמן כתיבת שורות אלה מודיע הרמקול בחוץ על סגירת הדרך לחומש ע"י הצבא. באותו זמן ממש, באוהל הימני בחצר (זה עם הטלוויזיה), רואים הילדים הגדולים את פרק הסיום בסדרה 'סוף הדרך'.
בבוקר, שוב נקום עם שיר חדש בלב – "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

מה שלא מלמדים בספרי הלימוד
אסתי רמתי

מדי פעם (ע"ע 'יודע את מקומי') תוכלו לקרוא כותבים מקצועיים המתלוננים על שכרם הזעום. יש בזה משהו כמובן, אך האמת היא שאפשר להתפרנס יפה מאוד מכתיבה, גם אם לא קוראים לכם ג'יי. קיי רולינג. פשוט צריך לכתוב את הספר הנכון.
אל דאגה - אין צורך בדמיון פורה במיוחד, ואפילו לא ביכולת ביטוי יוצאת דופן. כל מה שתצטרכו זה ידע בתחום לימודי כלשהו, ואולי גם קצת קשרים במשרד החינוך. ואז, שבו וכיתבו להנאתכם ספר בשם "תולדות קהילות אוזבקיסטן בימי הביניים", או "כמה נעים ללמוד טריגונומטריה מרחבית" ודאגו שהספר יוכנס לתכנית הלימודים. תוך תקופה קצרה תוכלו להרים רגל על רגל ולצאת לפנסיה מוקדמת. הרי בכל שנה ושנה, בלי שום קשר לשבוע הספר, ינהרו עשרות ומאות אלפי התלמידים לחנויות ויקנו את פרי עטכם.

ושמא תאמרו - הרי לתלמידים יש אחים גדולים? ולמרות האיומים לשרוף את ספרי הלימוד בסוף השנה, ההורים החסכנים עוצרים את המדורה ומתעקשים להעביר את הספרים לדור הבא? אל דאגה. לבעיה הקטנה הזאת יש פתרון ושמו: מהדורה חדשה. כל שעליכם לעשות הוא לשנות את הספר בערך אחת לשנתיים, ושלא יטריד אתכם שבחוקי המתמטיקה לא חלו שום שינויים, או שההיסטוריה נשארה כשהיתה. לא מדובר בעבודה קשה - אפשר להסתפק בהוספת פסקה קצרה בעמוד 17, להקיף את הקטע בעמוד עשרים ושתיים במסגרת צבעונית, ובעיקר - לשנות את מספרי העמודים. הרי לא יעלה על הדעת שתלמיד מרדן שבכל זאת ישתמש במהדורה הישנה יוכל לעקוב אחר הנעשה בכיתה!
אם קשה לכם לכתוב ספר כבד וארוך, תוכלו תמיד להסתפק בחוברות עבודה למיניהן. כאן באמת אין שום בעיה לאלץ את ההורים להצטייד בתוצר עמלכם כל שנה מחדש. רק דאגו לשבץ מספר דפים הדורשים גזירה, צביעה, סקילה או חניקה, ועתידכם הפיננסי מובטח.

ובנימה רצינית יותר: כמובן שישנם ספרי לימוד טובים וחשובים. אך כהורים הנאלצים לשלם מאות ואלפי שקלים מדי שנה על ספרים חדשים, שבבוידעם הביתי נערמות מהדורות שאבד עליהן הכלח – יש לנו בקשה קטנה לקובעי תכניות הלימודים: אנא, אל תהיו קלים כל-כך על הדק השינויים. לא ברור עד כמה הם משמעותיים לחינוך ילדינו, אך למאזן הבנק שלנו, ההורים, הם משמעותיים ועוד איך. וכשהסיפור חוזר מדי שנה - מה הפלא אם נדמה לנו שמישהו מנסה להתעשר על חשבוננו?