גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 157ראשיהפצה

הוי ארצי:

25/08/05, 00:00
חגי סגל

צל"ש 2005

"היה אז ערב היום השלישי למבצע ההתנתקות. האופק האדים במערב. היינו בעיצומו של הקרב על כפר דרום. לחמנו שם זה שלוש שעות. התנהל קרב עקשני. קטלני. הכתומים נלחמו בעקשנות. זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. עלינו לשם בכוח של שתי אוגדות. בשלב מסוים של המלחמה נשארו לידי אלף יס"מניקים בלבד ומאתיים צלמים. לא ידעתי היכן האחרים כיוון שהסלולרי שלי נפל עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם סירבו".

דומינו

שתי משפחות מנתיב העשרה עזבו לאחרונה את ביתן אחרי פגיעת הקאסם הקטלנית בבית משפחת רוגולסקי. במקומן נכנסו שתי משפחות עקורות מאלי סיני ז"ל. הן כבר רגילות.

צל"ש 2005

"באותו רגע נזרקה ביצה מבחוץ. בנס לא נפגענו. חששתי שהכתומים יזרקו ביצים נוספות. מישהו היה צריך לרוץ מלמעלה ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את אסי. אסי לא היסס לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המכת"ז. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. אסי היה משפריץ מלמעלה ואנחנו טיהרנו את בית הכנסת מבפנים, עד שחטף פחית קולה בראש ופונה לסורוקה".

ראש קטן

הציונות הדתית נגאלה בשבוע שעבר מתמימותה. מאות אלפי אומרי תפילות לשלום המדינה צפו מבועתים במבצע ההסתערות הדורסני של צה"ל על אחיהם לדרך. המדינה שגמרו עליה את ההלל בימי עצמאות, הצבא שהקפידו לברך מדי שבת בשבתו, רמסו אותם כרמוס אויב מסוכן. מאז הפצצת הכור האטומי בבגדד, לא התארגן מבצע כה מושקע ומוקפד בחדרי מטכ"ל, והוא כוון נגדם. אלף חיבוקים פוטוגניים בין מגרשים למגורשים לא הצליחו לרכך את עלבונם העצום של חובשי הכיפות הסרוגות.
אפילו אלה מביניהם שלא השליכו את הדגל ארצה, כמו אותו פליט טרי בנווה דקלים, חשים היום שהצבע הכתום הולם יותר את רגשותיהם הפטריוטיים מצבעי הכחול לבן. הם נפגעו עד עמקי נשמתם כשראו את הדגלונים הרקומים על מדי הכוחות המגרשים (מדוע לא ראינו דגלונים כאלה במבצע חומת מגן? באנטבה?). הם לא מסוגלים יותר לשיר 'התקווה' במקהלה אחת עם השמאל הזדוני ששמח לאידם. ממשלת ישראל איננה ממשלתם, הכנסת לא מייצגת אותם, בג"ץ דורס אותם, צה"ל נלחם בהם, המשטרה מפליאה בהם את אגרופיה, והתקשורת גמרה אומר להשמידם. אפילו נשיא המדינה, שבתוקף תפקידו היה אמור להיות חבל הטבור האחרון בינם לבין הממלכתיות העברית, העניק תמיכה מוסרית למעשה הנבלה שבוצע בהם.

במלון ריג'נסי בירושלים, מקום משכנם הזמני של פליטי נווה דקלים, התהלך השבוע נסער יהודי חובש כיפה סרוגה מהתנחלות עירונית. מתנדב כרוני. אחיו נפל במלחמת ששת הימים. אביו המנוח היה אישיות נערצת בציונות הדתית. "אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני שבוע", השתפך באוזניי, "שום דבר לא מחבר עוד ביני לבין המדינה. אנחנו מחנה שלא יורד מהארץ, מתנדב ליחידות הכי קרביות, משלם מיסים, עושה שרות לאומי, ובסוף היא תוקעת לנו סכין בגב ומסובבת. מהיום ועד להודעה חדשה אני נטורי קרתא בכיפה סרוגה. אנחנו צריכים ללמוד מהחרדים להתכנס בתוך עצמנו. במקום לשרת את המדינה, צריך לעזור אחד לשני בתוכנו. אם הילד שלי ישאל אותי מחר אם להתנדב ליחידה מובחרת, אני אמליץ לו לא להיות נחשון. הקרבנו מספיק. במערכת הבטחון צריכים להרגיש בחסרוננו, אולי ככה יעריכו אותנו יותר. ותאמין לי, אני מתבייש לומר את זה, אבל כששמעתי אתמול שמתנחלים שרפו קומנדקר בצפון השומרון, לא הצטערתי. כמובן, אסור לפגוע בחיילים, אבל מה איכפת לי היום מרכוש צבאי? מה לי ולצה"ל?".

ואחרי כל הדברים הקשים האלה, הוא אמר שיכול שלהיות שבעוד שבוע, בעוד חודש, אחרי ה'שבעה' ו'השלושים' כהגדרתו, הוא עשוי להתקרר קצת. "נצטרך לשקול את התגובה שלנו באופן מחושב ומוסרי, אבל ברור שצריך להגיב. אם לא נגיב, הם יעקרו לנו בסוף את כל היישובים, ישוב אחרי ישוב".

קשה למצוא היום חובשי כיפות סרוגות, שבראשם לא חולפים הרהורי נקם דומים, הרהורים אנושיים מאוד לנוכח תועבת הגירוש. בסופו של יום יהיה צורך לתעל אותם לאפיקים תועלתניים. אין טעם לאיים על שרון להפסיק להגיד 'הלל' ביום העצמאות. מצידו, המתנחלים יכולים לקרוא 'איכה' ביום העצמאות ולצום ביום שחרור ירושלים. הוא גם לא מתרשם במיוחד מאיומי נקמה ערטילאיים ובלתי ישימים. כרגע הרבה יותר חשוב להתרכז בצעדי ענישה זמינים והגיוניים.

למשל: להפסיק לצרוך עיתונים שסייעו להלבנת תוכנית ההתנתקות ושתו 'לחיים' השבוע. דברי הבלע שנדפסו שם בדור האחרון סללו דרך להחרבתם עכשיו של עשרות ישובים. לא הגיוני שהימין יממן את מבקשי נפשו. לא הגיוני שהוא ימשך להבליג על הפקעת רשות השידור בידי השמאל. כל שדר שבוזז את גלי האתר הממלכתיים לטובת דעותיו הפרטיות, חייב להיות מאוים משפטית, והגיע הזמן שיקום בימין גוף שיעשה את זה באופן עקבי ומרתיע.

עם כל הצער והעכבות הנפשיות, צריך גם לשקול קריאה לנוער הציוני-דתי שלא להתנדב בשנה-שנתיים הקרובות ליחידות קרביות. הרמטכ"ל עצמו מאיים לא לגייס לצבא מפגינים דתייים, ומותר להניח על שולחנו איום דומה מהכיוון השני. אם התכלית העיקרית של צה"ל בדורנו הזה היא עקירת ישובים, אז הציונות הדתית לא בעסק. כל עוד טייסים נשלחים להפציץ את גני טל במקום את חאן יונס, עדיף שהנוער הדתי יתגייס בהמוניו לתזמורת צה"ל או לחיל חינוך. אפשר גם ללמוד שנה-שנתיים בישיבה, ולתת לדן חלוץ להזיע בבקו"ם. בהתנתקות הבאה המשטרה תצטרך להסתדר לבד.

צל"ש 2005

"החלטנו לנסות לפרוץ את הדלת שלהם עם פטישים. הפטישים עשו כמה שריטות לדלת. חיכיתי בחוץ עד שחזר הבחור עם הרתכת. הוא היה זורק לי אלקטרודות, ואני הייתי מפעיל אותן אחת אחת בפתח בית הכנסת. להם הייתה שיטה: קודם הניחו נינג'ה, אחר-כך צעקו יהודי לא מגרש יהודי, אחר-כך נחו. אז, בין נינג'ה לצעקה, הייתי ניגש לדלת בית הכנסת ושם לה מכה. הפעלתי את הרתכת והתרחקתי כמה שיכולתי. היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחור היו עיתונאים. אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסה"כ רציתי לחזור הביתה רגיש ונחוש".