גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 157ראשיהפצה

נרדמתם בשמירה על הארץ - דעות

עבודה קשה מצפה ביום כיפור לתלמידי המכינות והישיבות שנטלו חלק בזוועת העקירה והגירוש – אם המכינות והישיבות לא יתחייבו ויצהירו כי בכל מחיר "לעולם לא עוד", יהיה על ההורים להתייחס אליהן כפסולות, ולא לשלוח אליהן את הנוער
25/08/05, 00:00
בועז העצני

בימים אלה מתחילה התפכחות של הציבור הדתי-לאומי מההתייחסות העקומה אל המדינה ואל הצבא כקדושים. כעת הם מכירים כי אלו אינם אלא כלים, כגון מברג או מסרגה, המביאים תועלת, אך עלולים גם לדקור או להוציא עין. מי שקורא למדינה "ראשית צמיחת גאולתנו" משול לחקלאי האומר זאת על הטרקטור שלו. הנאמנות הכלבית וההערצה העיוורת לכלים הללו התנפחו עד לממדים הגובלים בפאשיזם, וחוזרים כעת לפרופורציות סבירות למראה הצבא והמדינה שהפכו למפלצות.

ההתלהבות של הציונות הדתית להשתלב בצה"ל מילאה את השורות בחיילים ובקצינים איכותיים. השפע הזה, הנראה לראשי הצבא כמובן מאליו, משכיח מהם את המצב שלפני כ-30 שנה, כשמפקדי פלוגות איכותיים היו מצרך נדיר. צה"ל, ששמח למלא את שורות הביניים, הרשה לעצמו להציב בדרך אל הצמרת תקרת זכוכית שסיננה את חובשי הכיפות, פרט למלחכי הפנכה המוכרים לכולנו.
כך הפכה צמרת צה"ל למדגרה של שמאלנים וקרייריסטים חסרי עקרונות, תופעה שקבלה דחיפה אדירה בתקופת שרון. המוטיבציה, ההתלהבות, הארגון המופתי והחריצות של הצבא להוציא לפועל את הטרנספר הברברי, לעומת החידלון בטיפול בפיגועים ובפצמ"רים, בייחוד אלו שיועדו למתנחלים, השאירו תחושת עלבון ובגידה בלתי נסבלת.

היום מרגיש כל חייל מתנחל כמו חייל בסיורים המשותפים שהיו עם הפלשתינים בתקופת אוסלו – ה'עמית' השותה עמך קפה היום יירה עליך מחר, או בתרגום פנים-ישראלי: חברך למחלקה יגרש אותך מביתך ללא היסוס, כפי שראינו.

ההערצה ללא תנאי לצה"ל ולמדינה משתלבת בכישלונות חינוכיים מטרידים. המשפט: "מצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות" התגלה כדבר הנאמר מהשפה ולחוץ. אם היה נלקח ברצינות, ההתייחסות למשימת הגירוש ומסירת הארץ היתה לפחות כמו אל חילול שבת או אכילת חזיר. הרב שפירא, שהורה כך בפירוש, נתקל בצפצוף ארוך מצד רוב תלמידיו, כולל הרבנים שביניהם.
כישלון חינוכי נוסף הוביל לליקוי המוסרי החמור של השתתפות החיילים והקצינים הללו בגירוש ונישול אנשים מביתם, בפועל ובעקיפין. הוא גרם גם לכשל המוסרי של השתתפות בגזל רכוש חסר תקדים, מתן יד לשוד ממלכתי של המתיישבים על-ידי חוק נפשע (הנושא את השם הנלעג 'פינוי-פיצוי'), שכל דוברי הממשלה הודו שאינו מכסה אפילו את הנזק הישיר של אובדן הרכוש, שלא לדבר על אובדן הפרנסה וחורבן עולמם של הקרבנות.

עבודה קשה מצפה ביום כיפור הקרוב לתלמידי המכינות והישיבות שנטלו חלק בזוועה הזו. להם, לרבניהם ולמוריהם.
הגישה שלהם שוקללה היטב על-ידי השלטון כשהחליט על הגירוש. אם הכיוון החינוכי במוסדות הללו היה פוסל בנחרצות את הציות העיוור לפקודות מסוג זה, ייתכן שהשלטון לא היה מעז לקבל את ההחלטה, כדי שלא לאבד את הנוער האיכותי הזה – עמוד השדרה חסר התחליף של צה"ל.
את השבר החינוכי הזה על הציונות הדתית לרפא, ומהר, כי האסונות הבאים בפתח. אם המכינות והישיבות לא ישנו כיוון ויתנצלו, תוך הודעה נחרצת לציבור ולצבא כי בכל מחיר "לעולם לא עוד", יהיה על ההורים להתייחס אליהן כפסולות, ולא לשלוח אליהם את הנוער. רבנים ומנהלי מוסדות שאינם מבינים שהצבא זקוק להם יותר משהם זקוקים לו, וחוששים לקרוא בקול רם שלא לציית לפקודות הפסולות הללו, צריכים לשלם על כך ולהישאר עם ארבעת קירותיהם בלבד. גם אז יהיה מצבם טוב יותר ממצב אחיהם שגורשו על-ידי תלמידיהם: הם נשארו אפילו ללא קירות.