גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 157ראשיהפצה

בשבע עיניים

25/08/05, 00:00

הרעים מרעים
עדי גרסיאל

בחרנו בבנק המזרחי, לא יודע למה, אולי מתוך הרגל. הידקתי את המדים השחורים, ניערתי קצת את האבק, יישרתי את הדגל ואת סמל המדינה ופרצתי פנימה. הסתכלתי בהם במבט מהיר: שתי פקידות עם שביסים, בטח אמהות לכמה ילדים מצווחים, סגן מנהל שמנמן ומקריח שהכיפה מחליקה מקודקודו ואיזה ילדון מחוצ'קן בחולצה כתומה, אולי ילד שקיבל ג'וב קיץ בפרוטקציה. לא צפיתי התנגדות.

"אף אחד שלא יזוז, זה שוד", צעקתי. מזווית העין ראיתי את אסף מזנק לעבר השומר החמוש ומנטרל אותו מהנשק, בדיוק כמו שלמדנו ברעים. מישהי צרחה, זו היתה איזו זקנה שעמדה בתור. בטח ניצולת שואה. "זה בסדר גבירתי, הכל בסדר", אמרתי לה בקול סמכותי ולקחתי ממנה את התיק. "חיילים שודדים?!" צרחה אחת המשובסות כמו איזה נערת גבעות. הסתכלתי לה בעיניים דרך משקפי השמש ולא אמרתי דבר, כמו שלמדנו ברעים. אחרי כמה שניות היא השפילה מבט. מורן הביאה בינתיים את השק וביקשה מסגן המנהל למלא אותו מהכספת. הוא היסס. "זה בסדר", היא אמרה לו בקול רגוע, "קח את הזמן שלך, אנחנו נחכה כמה שצריך". הוא התרומם מהכיסא שלו, מלמל משהו על אי מוסריות ונעלם מאחורי אחת הדלתות.

היללה של התינוק קצת הפתיעה אותי, למרות שתרגלנו את זה מאה פעמים, אני תמיד מופתע מחדש כמה רעש יכול לעשות יצור כל כך קטן. מגעיל לאיזו רמות של ניצול יכולים אנשים להגיע כשמדובר בילדים שלהם. זה היה רגע המבחן, אסור להישבר, ברגישות אך בנחישות. פניתי לאמא, דווקא בחורה חילונית, "אני מבין את חרדתך, אך כל רע לא יאונה לך", אמרתי בשקט וחיבקתי את הילד כשדמעה בזווית עיני.

מהצד השני של האולם ראיתי את אסף דוחף לתוך חדר פנימי צעירה אחרת. מהצעקות שלה לא היה קשה לנחש מה קורה שם. אבל מי שעבר 700 בנות אולפנה מצווחות 'יהודי לא מגרש יהודי' בנוה דקלים, לא ממש מתרגש. שמתי אטמי אוזניים ויישרתי שוב את הדגל. התפירה של הסינים האלה על הפנים.

מורן חזרה בינתיים עם השק. אני חייב לזרז את אסף. נקשתי על הדלת: "זהו, הזמן עבר, חייבים לפנות". הוא יצא במהירות, אקדחו של השומר בידו, גורר אחריו את הנערה בוכייה.
ההבזקים של האורות הכחולים הפתיעו אותי. הייתי בטוח שהם כולם עוד בצפון השומרון. שניים כבר נכנסו פנימה. אסף שחרר במהירות שני כדורים, כמו בתרגול ברעים כשמג"ב שיחקו את המתנחלים- בסכנת חיים יורים, אחר כך שואלים שאלות.

עלינו בזריזות על הג'יפ. מזל שלא פינצ'רו לנו אותו. מורן התחילה לבכות. "תרגיעי", נזפתי בה, "המשימה בוצעה בהצלחה וזה מה שחשוב". היא הפסיקה והתחילה לספור את הכסף. כמו שלמדנו ברעים.

עוקרים ושרים
חגית ריטרמן

באתר כנסת ישראל מוקדשים דפים לשירים ולפזמונים סאטיריים שנכתבו בארץ בתקופת מלחמת שלום הגליל. "עלו יותר ויותר שאלות", כתוב שם, "והתערער האמון בממשלה ובמקבלי ההחלטות". משהו מוכר?

האתר מסביר עוד כי "מלחמה זו חשפה את הקרע בעם ובצבא ובעקבותיה נכתבו שירי מחאה שלא היו כדוגמתם בעבר, החל בפזמוני סאטירה מרים כלענה וכלה בשירי משוררים שנטלו חלק בקרבות או ליוו אותם ממרחק". בין השאר מובא שם בית מפזמון ששרה נורית גלרון על "תגובת הישראלי המצוי אל מול מראות הסבל הפלשתיני באינתיפאדה":

"לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את ביתה
כי זה עושה רע, רע, זה עושה לי רע…
בוא נחיה את תל-אביב שממול
אחרינו המבול"

כיוון שפזמונה של גלרון מ-1989 מתאים גם לימים אלה, לא נגענו. אך באשר לפארודיה שכתב אפרים סידון על פזמונה המפורסם של להקת הנח"ל, המביע רחמים על ילדה ערבייה מלבנון, תוצע כאן גרסה אחרת:

בשמלה כתומה ושתי צמות
ילדה קטנה שגורשה מביתה
עמדה ושאלה: למה?
וכל החיילים והיס"מניקים
וכל הוויסגלסים וכל הקלגסים
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.

ואם כבר אנחנו בעניין פזמוני מחאה פארודיים, מדור 'בשבע עיניים' מקדיש אחד גם לארגון האימהות השמאלי-קיצוני 'שובי'. הפעם לפי פזמונו של נתן אלתרמן 'מכתב מאמא':

'שלום עכשיו' ילדי, שלום מאמא
את האס-אמ-אס קיבלתי בני הטוב
ולו ידעת מה שמחה בו אמא
היית קצת יותר מרבה לכתוב.

כתבת שליס"מ יש קסדה ואלה (וואללה!)
ושאמרו לא להקשיב לתחנונים
אל תרחם כשתעלה למעלה,
הורד מהגגות ת'ימנים.

סרטים כחולים שולחת אמא
נגד הכתומים בפלשתינה
סע לגוש,
חייל גירוש,
ולבכי אל נא את הלב תשימה.

ואם מתנחלים בכוח יש לגרור,
לתת בתים לרוצחים הערבים,
אל נא תיתן לרגשותיך דרור
תגרור אותם באדישות, ת'עלובים

ואם באיזו התיישבות נידחת
תקיף את בית-הכנסת בהצלחה
תקיף אותו עם מישהו יחד
ואל תקיף את האויב בעצמך

תוכנית לך אני רושמת,
בורג במכונת שרון המשומנת,
תאמר לבוש,
חייל בגרוש,
שאת תושבי הגוש סילקת, חמד,
בלי סירוב המצפון, ילד.



השבח לשב"ח
שמואל אדלמן

תודה. לנעם , יעל, מיכל, צחי, ושאר בני הנוער שלנו. לנוער שגדש את מסכי הטלוויזיה בימים עצובים אלו ולא פחות לנוער שהתקשורת דילגה עליו. ראיתי אתכם עומדים בצמתים בשמש קופחת ומחלקים סרטים כתומים לנהגים, מנסים לדבר ולשכנע. ראיתי אתכם מוותרים על בילויי החופש ומתגייסים למאבק להצלת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, אורזים תיק ונוסעים רחוק מהבית, מהמחשב והשלט, ליישובים מפוצמ"רים ומאוימים. שתלתם עצים, שיפצתם בתים, והרגעתם הורים מודאגים. הפגנתם, צעקתם, הסברתם ודיברתם, גם כשלא תמיד היה מי שרצה לשמוע. לפעמים גם חטפתם מכות משוטרים אלימים. על כל זה מגיע לכם תודה.
ראיתי אתכם בימים האחרונים מביטים כלא מאמינים באלפי השוטרים והחיילים שגדשו יישובים אזרחיים שלווים. שמעתי אתכם זועקים תפילות בוקעות רקיעים, שרים ובוכים. תודה על הדמעות ששפכתם כמים והגיעו לכיסא הכבוד. תודה לכל מי שנאבק עד לרגע האחרון ותודה למי שידע לשים גבולות במאבק הצודק.
אבל לא רק תודה מגיעה לכם, אלא גם סליחה. סליחה שלא ידענו להגן עליכם מהשנאה והרעל שנשפכו עליכם מכל עבר. קראו לכם שב"חים, ואנחנו שתקנו. ניבאו לנו תרחישי אימים ואנו לא נלחמנו על שמכם הטוב.
ידענו שתיקחו כל משימה שנטיל עליכם, ומיהרנו להבטיח לכם שאם רק נתאמץ לא יהיה גירוש. סליחה, אי אפשר להבטיח את מה שמעבר לשליטתנו. אמרנו לכם שאהבה יכולה לנצח, ואתם האמנתם לנו. האמנתם, כי בעולם המושגים שלכם זה נשמע כל כך נכון, כל כך מוסרי ואמיתי. לא גילינו לכם שבעולם שמנוהל ע"י אינטרסים פוליטיים ותאוות שלטון, אהבה לא מספיקה כדי לנצח במאבק.
סליחה מיוחדת לנוער גוש קטיף וצפון שומרון. אפשר לתת רשימה ארוכה של סיבות שהביאו לביצוע העקירה והגירוש ולמצוא אשמים, אבל הדרך לתיקון מתחילה בלקיחת אחריות אישית. נכשלתי. לא הצלחתי לעצור את הריסת בתיכם, את רמיסת כל היפה והטוב שהיה ועדיין יש בכם.
מראות ההרס והחורבן עלולים להוביל למחוזות של ייאוש. אבל הנוער הנפלא מנגב את הדמעות ורץ הלאה, אוסף חבילות לפליטי גוש קטיף, ממשיך להיאבק ולהתפלל. כשרואים אתכם יודעים שבזכותכם ובעזרת השם יש תקווה בדרך המאוד ארוכה ומיוזעת שעוד מחכה לנו.