גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 157ראשיהפצה

תשובה ישר לפנים - תרבות ופנאי (סרט)

לא הכסף ולא הפרסום היו המניע של הבמאי-צלם של 'מהודו ועד ישתבח'. רק להחזיר בתשובה את עם ישראל. כוונה ראויה לשמה, על הפרטים צריך לעבוד
25/08/05, 00:00
אמציה האיתן

כבר בדקות הראשונות של הצפייה נזכרתי בשיעורי הרב אמנון יצחק. בלי רמזים, בלי פלפולים או משל ונמשל; ישר ללב ולמצפון. אם אחרי הסרט 'מהודו עד ישתבח' לא חזרתם בתשובה, אתם ממש לא רציניים.

הפנייה הישירה אל הצופה דווקא מצאה חן בעיני. גם אם היא תמימה מדי, לפחות היא באה מתוך רצון אמיתי להשפיע, ולא כדי 'לעשות קופה' או להתפרסם בשוק הסרטים. איך אני יודע? שמו של הבמאי נמצא רק ברמז. אמנם אותי זה ממש התיש – נסו למצוא מספר טלפון של אדם כלשהו, כשהנתון היחיד שיש לכם הוא שמו הבדוי. בסופו של דבר הצלחתי להגיע אל הבמאי, ואז התברר לי שהדבר האחרון שמעניין אותו זה הפרסום האישי. הוא פשוט רוצה להחזיר את עם ישראל בתשובה. אותי זה קנה.
התסריט, שנכתב על-ידי אשתו של הבמאי/צלם (מר שם בדוי), כולל בתוכו סיפורים רבים של השגחה פרטית שאוגדו לרצף אחד מרוכז. הסיפור על החייל שפספס את המסוק וניצל מאסון המסוקים עבר הסבה, לבחור שהפסיד את האוטובוס בגלל ספר תהלים. עלילת החבילה שעברה גלגולים רבים ובדרך תיקנה כמה נפשות קיבלה פה הרחבה משמעותית, והפכה לסיפור שמוביל את כל הסרט.
שני הגיבורים הם אחים, דוד ודני, שאחד מהם חזר בתשובה בעקבות נס פרטי, והוא מנסה לסחוף אחריו את אחיו הכופר. ביניהם מופיעה דמותו של בחור חרדי טוב לב, שלהפתעתנו הרבה מתגלה כזמר חילוני מצליח ומוערץ שחזר גם הוא בתשובה. החבילה העוברת מאחד לשני מובילה לעוד כמה חוזרים בתשובה, גל שלא נעצר עד השניות האחרונות של הסרט.

מה לעשות, בעולמנו אין דבר מושלם. למרות ההתפעלות מכוונותיו של הבמאי ומהאמת שמובילה את דרכו, איני יכול שלא להשוות את הסרט לאחרים היוצאים לשוק חדשים לבקרים. את הרמה המקצועית והקולנועית של הסרט אפשר לדרג יחד עם הסרטים האיכותיים פחות, ואין לו סיכוי להתחרות בסרטי העלילה של גרובייס, 'ניצוצות של קדושה' או אריאל כהן וחבריו.

העלילה אינה מהודקת, והצופה מדי פעם שואל את עצמו מה מקומה של הסצנה בתוך המכלול. כך למשל בסצינת הפתיחה, שבה מגיע מוהל למול תינוק שהוריו השאירו אותו בבית והלכו לעבוד. כשמתברר לו שהשכן הזמין אותו, הוא מברך אותו על כוונותיו הטובות. נדמה לי שמעשה כזה גובל אפילו בפלילים, אבל לי דווקא הפריעה העובדה שעד סופו של הסרט (ועד בכלל) אין לנו מושג מיהו התינוק שנימול, ומה הקשר של הסצנה הראשונה לסיפור ההמשך.

בהזדמנות זו אתעכב על נושא אחד שבולט לאורך הסרט, כך יוכלו גם הקוראים שאינם עוסקים בתחום הקולנוע ללמוד מרזי המקצוע, ואולי אף לשפר את הסרטונים החביבים שמשפחות רבות מפיקות לעצמן ולחברים הקרובים.

בעברית קוראים לזה 'המשכיות', והעיקרון ברור – חייבים לשמור על רצף הגיוני בתוך הסצנה ובתוך העלילה הכללית של הסרט. קחו למשל את הסצנה שבה דוד שומע חדשות על פיגוע, וברוב כעסו מפיל את הרדיו על השיש. בהמשך הסרט אנחנו חוזרים אל אותו רדיו, אך ראה זה פלא – הוא עומד בגאון כאילו אף אחד לא הפיל אותו.

לקראת סופו של הסרט משתתפים הגיבורים הראשיים וחבריהם במסיבה מאולתרת, כאשר הבחור החרדי – שמעון – מוביל את השירה, הגיטרה בידו וכולם מצטרפים אליו. לא יכול להיות שבאמצע הלילה, כאשר אחד המשתתפים פותח את הדלת ויוצא בבהלה מהמקום, אנחנו רואים את השמש הקופחת בחוץ בכל עוזה. שניות ספורות לאחר מכן מצולם אותו בחור רץ ברחוב החשוך, כשרק פנסי הרחוב הצהובים מאירים את דרכו. גם נגינת הגיטרה בולטת בחוסר אמינותה – לפחות שיזיז קצת את האצבעות, לא יותר מזה.

ניתן למנות רשימה ארוכה של טעויות מקצועיות, דברים שבדרך כלל נעלמים עם הזמן והניסיון, ועל כן אין לנו לבוא בטענות אל הבמאי, אלא רק לאחל לו שימשיך לעשות סרטים, וכך יוכל לשכלל את היכולות המקצועיות, ובעיקר – להשפיע, עד כמה שאפשר.
לדיווח על סרטים חדשים הראויים להיכנס למדור, או סתם הערות מחכימות: amatsya@a7.org