גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 157ראשיהפצה

חזרה לנווה דקלים - בגליון השבוע

לפני כשבוע פונה יואל יעקובי, כתב 'בשבע', מנווה דקלים. השבוע הוא חזר לשם כדי לארוז ולהיפרד בפעם האחרונה.
25/08/05, 00:00
יואל יעקובי

הוא נפגש עם החיילים, שמשום מה עכשיו שומרים על היישוב יותר מאשר כשנפלו על תושביו פצמ"רים כמו גשם, ועם אנשי צער בעלי חיים, שמוכנים לדאוג לבית לכל אחד – בתנאי שהוא חיה. היישוב הגדול ביותר בגוש, שהיה חי ותוסס עד לפני שבוע, מת לנגד עיני תושביו

אנחנו מגיעים לשער של נווה דקלים, מחכים לאישור להכנס ליישוב שבו התנהלו חיינו בשנים האחרונות. במקרה שלי – שש שנים. הפעם המטרה איננה לחזור הביתה – אנחנו נכנסים כדי לארוז את הציוד שנשאר בבתים שגורשנו מהם בשבוע שעבר.

למעשה, האישור מהאלוף כבר התקבל, רק צריך לחכות שהוא יגיע לקצין שנמצא במקום. בינתיים מתפתחת שיחה נוקבת עם החיילים. בשיחה הזו אין הרבה 'דרכי נועם'. יש בעיקר טענות תקיפות מצד החבר'ה שלנו כלפי החיילים, שמונעים מאיתנו את הכניסה ליישוב.

את עיקר האש סופג חייל חבוש כיפה, שנראה כמו קשר מ"מ. החיילים מצטדקים: "אנחנו כאן בשביל לשמור על הרכוש שלכם". ברוך ה' שצה"ל משקיע כל-כך הרבה כוחות בשביל לשמור על רכוש של יהודים. חבל שבחמש השנים האחרונות לא נמצאו מספיק כוחות בשביל לשמור על החיים שלנו, והשכנים הפלשתינים ירו לעברנו אלפי פצצות מרגמה כמעט ללא תגובה מצד הצבא הישראלי.
לעזרתנו מגיעים מתוך היישוב בחורים מישיבת 'תורת החיים' שנשארו כדי לארוז את רכוש הישיבה. המרירות שהצטברה בלבם של ה'זונדר קומנדו' שלנו פורצת החוצה, והם שוטפים את החיילים בתוכחות שלחיילים קשה להתמודד איתם. הקצין רומז לחיילים שלא להתעמת איתנו. לבסוף גם אנחנו נכנסים.

לחיות יש בית
ברחובות היישוב המרכזי בגוש, שרק בשבוע שעבר המו מאלפי תושבים ואורחים שעברו בהם, נראים עתה רק כוחות צבא ומשטרה. בכניסה אנו חולפים ליד הקטיפארי, פינת החי הגדולה של הגוש. לפני כשבוע ראיתי את הכלובים הפתוחים שהותירו מאחוריהן החיות שפונו מהמקום. אני לא יודע למה, אבל זה במיוחד עשה לי רע על הלב. זה לא נעים לראות גן סגור, אבל זה עוד פחות נעים לראות גן פתוח כי כבר אין מה לגנוב ממנו.

ליד הבית שלי, ברחוב ההולנדי (שנקרא כך על שם הריצוף שלו) אני מבחין ברכב גדול שעליו נכתב: "אנו פועלים שלכל אחד יהיה בית". אם כאדם שמזה כמה ימים מוגדר כחסר בית שמחתי שסוף סוף מישהו במדינה חושב עלי, התברר לי מהר מאוד שטעיתי. מדובר היה בניידת של צער בעלי חיים. את גדי, איש משרד החקלאות שהיה ממונה על מבצע ההצלה הזה, פגשתי מאוחר יותר בחצר השכנים, כשהוא כולו מזועזע, משוחח בטלפון עם כתב מעריב על ההפקרות שבה נוהגת המדינה כלפי בעלי החיים. התאכזבתי לשמוע שבמבצע המוצלח של הגירוש היו גם כמה דברים שלא הלכו חלק. באמת חבל.

שלא תבינו לא נכון, אני השארתי בחצר ביתי שלוש ברווזות. מאז שגורשנו, אני מתחנן בפני רשויות שלטון שונות שידאגו להן: הצבא (שמפנה אותי למנהלת), המנהלת (שמפנה אותי לצבא), חברים שנשארו במקום וגדי ממשרד החקלאות. בסוף לכדו אנשיו של גדי את הברווזות שלי (שרגל אלמונית הרסה את הכלוב שלהן, מה שגרם להן לברוח ממנו), ולקחו אותם למקום מבטחים, עד שגם הבעיה של בעליהן תיפתר. ברוך שמסר עולמו לשומרים.

תשעה באב, קצת אחרי הזמן
אני מגיע הביתה ומתחיל לארוז. משום מה אני מוצא על השיש שאריות של אבוקדו. מוזר, כבר כמה חודשים שלא הכנסנו הביתה את הפרי הזה. יכול להיות שאיזה חייל השתמש במפתח שנתנו לו כדי לפוש בביתנו הנטוש? גם אחד השלבים בתריס הפונה לחצר שבור. עוד תעלומה.

אני הולך למנחה בבית הכנסת המרכזי. המקום נראה רע. בירכתי בית הכנסת נראים שרידים מההתבצרות: כמויות גדולות של מזון ושימורים. המחזה מוזר ואף מעורר חלחלה: בבית הכנסת אין נפש חיה. רק המזגנים פועלים, והנברשת החדשה-יחסית והיקרה מאוד, שנתרמה לעילוי נשמתו של החייל אלקנה גובי, בן היישוב, כאילו צועקת ומבכה על הקדושים שמסרו את חייהם על האחיזה במקום. גם בלי נוכחות אנשים – האווירה מדכאת. אין משהו מתאים יותר מאשר לשבת על הארץ ולקרוא בבכי מגילת איכה, שבוע לאחר תשעה באב. ממש תנ"ך בגובה העיניים.

לבסוף מתקבץ מניין מצומצם. לפני שבוע היו פה עשרות מניינים ביום, כמעט איצקוביץ' של הדרום. לשיעור הדף היומי, שבו הספיקו ללמוד כבר כמה מחזורי ש"ס, אין זכר. בערבית לוקח זמן רב יותר עד שמתקבץ מניין. חלק מהציבור איננו מוכר. אחד התושבים מספר שהוא עדיין לא אורז את הבית. בין מנחה לערבית אני מתלווה לחבר, שמביא לי מברגה. בדרך אנו רואים נגמ"ש צה"לי. החבר, שמתגורר בבית הקיצוני של היישוב, ממש בסמוך לחאן יונס, מתפעל: "בכל התקופה מוכת הפצמ"רים שגרנו פה לא ראיתי נגמ"שים, והנה עכשיו הם מגיעים".

פרידה אחרונה. ואולי לא
המובילים מגיעים. הם אומרים שהם עובדים מסביב לשעון. במשך היום ארזתי את הציוד בחופזה, כשבכל פרק זמן מגיעים חיילים ושוטרים, מציעים את עזרתם ודוחקים בי לסיים. אני מוותר על עזרתם האדיבה, שנועדה רק לזרז אותי להסתלק מהמקום כמה שיותר מהר, ואורז לבדי. בכלל, אני משתדל מאוד להתייחס אל החיילים בקרירות. ככל שהחייל בדרגה בכירה יותר – כך היחס קר יותר. אני כבר לא מאמין שקצין בעל דרגה גבוהה הוא אדם שפעל הרבה למען המדינה. נוכחתי לדעת שבדרך כלל זהו אדם שפעל הרבה למען עצמו, התחנף והתיישר לפי רצון הממונים עליו, ולכן הגיע למעמדו.

לאחר שהתכוננתי לשנת לילה על קרטונים, נודע לי שהאוטובוס חזרה למלון בנצרת עלית יוצא ברגעים אלו מהיישוב. אני מזדרז לקחת איתי את היחורים שלקחתי מהריחן התימני ששתלתי בכניסה לבית, את העציץ שקנתה לנו אמי לאחרונה במשתלת עצמונה, את הנורות (כדי שלא להשאיר כלום לערבים) ואת המזוזה שאני עוקר מהכניסה לבית.

בדרך לאוטובוס הרחובות שוממים. הבתים עוד עומדים על תלם, בחצר רבים מהם מונחות מכולות. יישוב פורח בן שש מאות משפחות הומת בדמי ימיו לנגד עינינו. אנו נפרדים לנצח מנווה דקלים, שבשבילנו היתה גם מקום מגורים וגם מרכז רוחני. או יותר נכון, עד שנזכה לשוב אליה מחדש, בעזרת ה'.