גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 157ראשיהפצה

אכן, "ביצוע מוצלח" - בגליון השבוע

יומה האחרון של משפחה בביתה בנוה דקלים, שעה אחרי שעה- מכתב גלוי לאבי כ"ץ, מפקד הצוות שגירש את משפחת קצב מביתה
25/08/05, 00:00

ביום רביעי האחרון , בשעה 18:00
משפחה עם 4 ילדים ובם תינוקות ניצב בפניך – ובדמעתם באסונם הפחדים לא היה די על מנת להניא אותך מהפשע המתועב הזה, המבצע בפקודה .
היו חיילים שנשברו והוחלפו האחרים : אבל אתה אחזת בתמונת בתנו נתנו לך למזכרת – ומלאת עד תום את חובתך הערורה "קח" אמרנו לך בלב שבור "תוכל להראות לאשתך מה בצעת היום, תוכל להראות לילדיך את הילדה שגירשת מהבית, ולספר להם מה אבא עשה בצבא" .

אבא של שרה'לה שירת גם הוא בצבא לבש אותם מדים ונשא אותם כלי נשק, לפני שפנה לעסוק בתורה בלבד, שנים ארוכות, אחזו אצבעותיו ברובה: הוא נשא אותי על מנת להגן על ילדים יהודים חפים מפשע, אתה נצלת את מדיך ודרגתך על מנת לסלק את אותם הילדים מביתם, ממיטותיהם מחבריהם – מכל המוכר והידוע להם כל עולם הקט .
בלילה שקדם לגירושנו השכבנו את הילדים לישון בחדריהם בחדר השינה שלנו , עמנו ביחד . "יכול להיות שיבואו אלינו חיילים בלילה" , הסברנו להם "כדאי שכולנו נישן בבגדים, אם נצטרך לעזוב את הבית בלילה" .

הם נרדמו כשם אוחזים בכפות ידינו, מצפים לדפיקה שתבשר את קריעתם ממיטותיהם באמצע הלילה הודיעו להוריהם שהגירוש יחל ב- 6-7 בבוקר ואנו בעיניים טרוטות מלילה נטול שינה הערנו אותם לכוס שוקו אחרונה בבית שידעו כל ימי חייהם .

אבל כוחות האוכל האופל שהתפרשו ברחובות ובכיכרות והפחידו את ילדינו התמהמהו מלהגיע לבתים כך בילו הפעוטות 14 שעות סגורים בבית טרומי חם ומחניק שמזגנו פורק, צעצועיו נארזים על ידי מתנדבים, והם חוששים לצאת החוצה לדשא הסמוך, בו יושבים עשרות חיילים ומפצחים גרעינים . "ברגישות" – כבר אמרנו? הצוות שלכם אבי כץ יהי הצוות השלישי שהגיע לביתנו למטרת הגירוש .

שרה'לה , תהילה , עקיבא ומתנ'יה כבר צפו פעמים אינספור בהוריהם המדברים עם עשרות חיילים, באביהם הזועק בדם ליבו, בהפצרותיהם של אימם – וכבר עייפו מהסיוט המתמשך , מהפחד והבכי, מהחום והשעמום, מההתשה הבלתי פוסקת בשש בערב גירשתם אותנו בבהולות אל האוטובוס שמיד נוסע וכך עם טוסט לוהט ביד שהוכן בחפזון בידי שכנינו היקרים ראו הילדים את אביהם עוקר את מזוזות הבית והוא גועה בבכי ואימם קורעת את בגדו לא הייתה הזו הקריעה הראשונה בחיי אך בפעם הזאת מתי לא הוטל לפני נווה דקלים עוד הייתה חי'ה ונושמת, והלב ממאן להאמין מסרב להיפרד .
זוג הורים , 4 ילדים עגלול מזוודה ו- 7 תיקים צעדו אל האוטובוס המתעכב ממתינים לו על הדשא, בחושך עם ילדים עייפים המבקשים לישון במיטתם . שעתיים המתנה שעתיים וחצי נסיעה מעירים את כל הנרדמים ומורידים אותם בידיים אחד אחד, לביתם של אהרון ויונת לוי בקיבוץ סעד .
ידיים אוהבות מבקשות לשאת את הילדים הנצמדים להוריהם ובוכים מעייפות . אנו משיבים את נפשנו בארוח רחב הלב ובאהבה המורעפת עלינו בחצות הליל אך מבקשים להמשיך לסוע למלון שיועד לנו בעוד כולם ישנים אולי מחר הם לא התייסרו חמש שעות בדרכים . ברכב שלנו מתנ'יה החינוק נרדם סוף סוף .

עקיבא בן ה- 3 איתן השתעשתם בוכה וזועק מאימה כל עץ הנשקץ מהחלון הופק בדמיוני לחייל מגרש ואנו מתיכים אותו מכסא הבטיחות ומושיבים אותו על ברכיו של אבא תהילה בת החמש ערה ושרה'לה בת ה- 7 אומרת : "כל האנשים ברחוב שצועקים לנו גיבורים גיבורים ומנפנפים לנו? אבל אנחנו בכלל לא גיבורים , כל הזמן פחדתי מהחיילים" .
הדמעות בעיניים שלי מופיעות סוף סוף . "את כן גיבורה ילדה שלי" אני אומרת "את אפילו לא יודעת עד כמה" בארבע לפנות בוקר המלון המובטח עוד רחוק ואנו לא מסוגלים להמשיך לנהוג קצין ביטחון אציל נפש באחד המלונות המלאים עד אפס מקום בעונה זו פותח לנו אולם כינוסים ופורס שם מזרונים עבורנו .

"אני מוכן שיפטרו אותי ובלבד שתוכלו לנוח קצת " הוא אומר .

אני משכיבה את ילדי על מזרונים הפרושים על הריצפה, עינהם הקרועות מביטות אל החושך אל הבלתי נודע, ואנו נשכבים לידם פליטים חסרי בית מכירים תודה על החסד הזה באישון ליל וצופים בפנים הקטנות והמיוגעות, המבולבלות מכל המאורעות ב- 24 השעות האחרונות בחייהם הדמעות מגיעות בשנית אל מול שירת המזרונים המאולתרת, בגבור העייפות ועם ההכרה המפציעה אט אט בליבותינו .
חזור אל מפקדיך , אבי כץ – ואמור להם שסיימת את משימתך בהצלחה . משפחה שלמה נוספת גורשה מהבית ומהישיבה , מהיישוב, מהחלומות והתקוות וכל מה שנרקם בין קירות הבית הזה – הצחוק והדמע, האהבה המסירות .
בבוא היום, כשנעמוד כולנו מול מפקד אחר רם ונישא –
כשניתן כולנו את הדין בבית הדין של מעלה – מה תאמר אז ?

משפ' קצב