גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 157ראשיהפצה

פליטים בארצם - בגליון השבוע

הסיוט לא נגמר בגירוש מהבית: רבים מהעקורים הוחזקו באוטובוסים שעות על גבי שעות, הורדו באישון לילה במקומות שוממים או הוסעו אל מלונות רק כדי לשמוע שעליהם להתפנות שוב תוך ימים אחדים
25/08/05, 00:00
עדי גרסיאל וחגית ריטרמן

* הממשלה בזבזה את כל היעילות שלה על משימת הגירוש; הקליטה והשיקום, לעומת זאת, נעשים ברשלנות ובעצלתיים * פליטי עזה 2005, לתפארת מדינת ישראל

אם לא די בכך שתושבי גוש קטיף גורשו מאדמותיהם כשחיילים ושוטרים אוטמים עצמם מלרחם עליהם – על אנשים, נשים וטף שהתחננו: חדלו, חזרו בכם מהמעשה – אחר-כך הם גם נאלצו לעבור סדרת השפלות ולא זכו להגיע אל חוף מבטחים.
כמו זבוב טרחני זמזמה בתקופה האחרונה מינהלת סל"ע בראשות יונתן בשיא ברדיו ובטלוויזיה את הפרסומת 'יש פתרון לכל מתיישב', המלווה בתמונות צבעוניות מבטיחות ובקריינות בקול סמכותי. אבל הקולות שעולים מהשטח מעידים שאין אמת בפרסום.

המתיישבים, שהובלו אל הלא נודע, הוחזקו באוטובוסים משך שעות והובלו אל אכסניות שחלקן דחו אותם. אין מקום, אמרו להם, הכל מלא. משפחות שהגיעו אל מלון רויאל שבים המלח נדרשו להסתלק משם כבר ביום ראשון השבוע, ואלה שהגיעו אל מדרשת חספין, נאלצו לעבור לישיבה ביישוב כדי לפנות מקום לנופשים שהזמינו מראש.

משפחה אחת לא מצאה מקלט ונאלצה לישון במשרדי בית המלון, על הרצפה. משפחה אחרת, שלה 11 ילדים, גורשה מביתה ב-11:30 בבוקר והורדה מהאוטובוס ב-3:00 לפנות בוקר, בדרך בית לחם בירושלים. המשפחה ביקשה להגיע אל בית קרוביה, אבל הנהג לא הסכים לנסוע עוד קילומטר בודד עד שם. אמא, אבא ו-11 ילדים צעדו בחושך, עייפים רעבים ועצובים, ברחובות ירושלים.

המגורשים לא יודעים מה יהיה איתם בעוד כמה ימים. הם ניזונים משמועות, וככל הידוע להם, כשיגמרו הימים שהוקצו להם במלונות, אין להם לאן ללכת. היו ביניהם כאלה שהגיעו למלונות במצב תברואתי ירוד. חלקם סיפרו לנו על עכברים בחדר. אחרים התקבלו ביישובים דתיים ובמלונות נוחים יחסית וזכו ליחס טוב, אבל גם זה רק פלסטר על פצע גדול, עמוק ומדמם.

אומנם יש הרבה מתנדבים שעוטפים את העקורים באהבה, דואגים לשירותי כביסה, מזמינים אותם לארוחות השבת – את פעילותם מרכז ארגון 'למען אחיי' של עמותת החסד 'פעמונים', שהקים מוקד לפניות. אבל הצרות גדולות כל כך ופתרונות אין. מאין יבוא עזרם?
משיחותינו עם כמה מהעקורים השוהים בירושלים ובנותיה, שם יש ריכוז של משפחות רבות, עולה תמונה עגומה.

ועדת חקירה למחדלי הגירוש

יו"ר ש"ס, ח"כ אלי ישי, הסתובב ביישובי גוש קטיף בשעת החורבן ונחרד ממה שראו עיניו. משם המשיך לסיור בין מלונות ירושלים, כדי לבדוק מה שלום הפליטים. גם משם יצא מזועזע: "לא נותנים להם את הדברים המינימאליים – כרית, מיטה לישון. זו זוועת עולם, מה זו טענת מינהלת סל"ע שמי שלא פנה לא קיבל? הרי גם אם מגרשים פליט נוהגים בו טוב יותר".

בשיחה עם 'בשבע' הוא מספר: "הרב עובדיה יוסף אמר לי אתמול בלילה (מוצ"ש) שכל השבת הוא לא יכל לאכול ולישון מרוב צער. בשיעור שלו, שמועבר בלוויין, הוא פנה בדמעות לכל האזרחים וביקש שיבואו לעזרת המגורשים". הרב גם שלח את ח"כי ש"ס לסייע, וישי אוסף בימים האחרונים תלונות על היחס המשפיל למתיישבים המגורשים ועל מצוקותיהם הפיזיות. את התלונות הוא מוסר למזכיר הממשלה ישראל מימון כדי שיתקן את המעוות, וזה, לדבריו, פועל בעניין.

"המינהלת קרסה. במה היא השקיעה כסף? בפרסומות 'יש פתרון לכל מתיישב'. כמו שנערכו עם כ-50 אלף חיילים לפנות, היתה צריכה להיות חוליה שתלווה את המתיישבים שבוע-שבועיים. לא יכול להיות שנהג אוטובוס יעצור באמצע הדרך, בלילה, ויוריד את המתיישבים באיזה צומת".

בסיוריו בין המלונות שמע ישי על פליטים רעבים, על פליטים שלא אפשרו להם לצאת מהאוטובוס משך שבע שעות והם נאלצו לעשות את צרכיהם בתוכו ועל משפחות ברוכות ילדים (למשל אחת שמונה 13 נפשות) שנותרו בחוסר כל: הן הוצאו מהבתים שלהן בלי שום פריט, ורכושן, שנשאר אחריהן, נבזז. ישי שמע גם על פליטים שהגיעו למלון ואמרו להם 'לכו למלון אחר' ועל כאלה שנאלצו ללון על ספסלי התחנה המרכזית – משפחת א' באשקלון ומשפחת י' בירושלים (השמות שמורים במערכת). "כמה משפחה שנעקרה יכולה לשאת?", הוא קובל.

ח"כ ישי קרא השבוע להקמת ועדת חקירה ממלכתית "שתחקור את חוסר המוכנות לקליטת העקורים". בלשכתו אמרו כי אם לא ייענה בחיוב, הוא יפעל להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתבחן את הנושא. ישי אומר שהעקירה נובעת מעיוורון רגשי ומאטימות אנושית, וכי הממשלה משדרת לעם מסר של הפקרות ונטישה. ממשרדו נמסר כי "אישור העקירה מתוך ידיעה שקליטת התושבים בלתי אפשרית הוא כתם שחור. מי שנתן ידו לקטסטרופה הזו לא יינקה לעולם, זו הוספת חטא על פשע. מינהלת סל"ע לא מתפקדת".

חיים על מזוודות

במבט ראשון זה נראה כמו עוד אירוע בבית-מלון, שבת חתן, או אולי שבת בר-מצווה: עשרות משפחות גודשות את הלובי של מלון 'שערי ירושלים' שבכניסה לעיר, ילדים משחקים במסדרונות, אוטובוסים פולטים אנשים, הרבה מהומה.

אלא שאין צורך ביכולת אבחנה דקה כדי לתפוש שמשהו כאן חריג: אולי זה המבט הנוגה בעיניים או ריבוי המזוודות והתיקים בכל חדר, ואולי דווקא השקט היחסי, שמזכיר יותר מכל סוכת אבלים.
בחדר 316 גרים עכשיו אילנה ומשה הרשטיק. שני החדרים הסמוכים מיועדים לששת ילדיהם. משפחת הרשטיק המירה בשבוע שעבר בית בן 200 מ"ר בנוה-דקלים בשלושה חדרים, שאף אחד מהם לא יכול, אפילו בדוחק, להיחשב כסוויטה.

קשה להאמין שבימים כתיקונם היתה אמא אילנה מאפשרת לאחד מילדיה להשאיר בלגן כזה גדול, כפי שיש אצלה בחדר. אבל אין לה ברירה – הרכוש שהצליחו לארוז בשעות המעטות שהוקצו להם, לפני שנעקרו מביתם, מפוזר בין תיקי גב, מזוודות ישנות, תיקי בית-ספר ואפילו ארגז קרטון צה"לי, ששימש בעבר להובלת לחם. אחד ההרשטיקים גם טרח לשנות את הכיתוב על גבי הארגז ל"צבא הגנה לישמעאל".

משפחת הרשטיק היא רק אחת ממאות משפחות שנעקרו מבתיהן בגוש קטיף ושוכנו בפתרונות זמניים, חלקם מאולתרים ממש, ברחבי הארץ: בתי-מלון ובתי-הארחה בירושלים, ים המלח, קיבוץ חפץ-חיים, אשקלון, יהוד, שעלבים ועוד.

הסלולרים של משה ואילנה עובדים שעות נוספות. חברים, קרובים ואפילו מכרים רחוקים מנסים לנחם, שואלים איך אפשר לעזור. תחושת האבל לא מרפה. היא חרותה היטב על פניה של הבת מלכי (19) שמתארת בקול שקט את היממה האחרונה בביתם: "אמנם לא גררו אותנו, אבל זה לקח זמן. אמא שלי הכינה מזוודה עם בגדים. זהו, פחות או יותר". ומה עם יתר הדברים, אני שואל, נשארו בבית? "כן", היא אומרת, "אבל אנחנו אמורים לקבל אישור לחזור להיות נוכחים כשאורזים אותם. האיומים של המינהלת שמי שלא יארוז בזמן יאבד את רכושו היו סתם בלוף".

"ביום רביעי בשבוע שעבר, מספר האב משה, 22 שנה ביישוב, בזמן ארוחת הערב, בדיוק כשסיימנו ברכת המזון, הגיעו החיילים. הם דפקו בדלת, וכשלא קיבלו תשובה, נכנסו פנימה. אמרתי להם שלא כל המשפחה נמצאת יחד ושאנחנו מעדיפים לעשות זאת כשכולם יחד. אחרי שהם הלכנו, יצאנו להתחבא אצל השכנים.

"חזרנו לקראת חצות. לא ישנו הרבה באותו לילה. בשש בבוקר שמענו זעקות מאצל השכנים, שפינו אותם ממש בכוח מתוך הבית. לקראת הצהריים ביום חמישי הם הגיעו שוב.
"שאלתי 'לאן אתם מפנים אותנו'. הם לא ידעו. השבתי להם שאי אפשר לפנות משפחה אל הלא נודע. הראיתי להם שלא ארזנו כלום כי לא האמנו שחיילי צה"ל יפנו יהודים מביתם. הוצאתי את דגל ישראל שתפרו ההורים של אשתי, ניצולי שואה, ואמרתי להם: 'תראו, זה דגל אמיתי, לא כמו זה שהדביקו לכם על המדים שהוא מייד אין צ'יינה'".
התוכחה של הרשטיק לא הועילה, כמובן. החיילים שתקו. הדבר היחיד שהיו מוכנים לעשות הוא לברר לאן אמורה המשפחה להגיע, ואכן, אחרי טלפונים התברר להרשטיקים שהם אמורים להגיע לשערי ירושלים.

אמיתי, הבן הגדול, נכנס לחדר המלון במדי חיל הים. הוא חניך באחד הקורסים היוקרתיים בצה"ל וחלק מחבריו השתתפו בעקירה. למזלו, היות שהוא נמצא בשלב הלימודים האוניברסיטאיים של הקורס, הצבא הניח לו. "לא כדאי לך להסתובב יותר מדי במסדרונות עם המדים", מייעצת לו האם אילנה ספק בצחוק ספק ברצינות.

כשהגיעו למלון, לא יכול היה הרשטיק להתאפק עוד והתפרץ על החיילים שליוו אותו באוטובוס: "אתם שליחים של שלטון מושחת. זרקתם אותנו מהבית. גזלתם לנו את הפרנסה. הרי האולפנה ומכון התורה והארץ, בהם עבדתי, כבר לא קיימים יותר. ואשתי שעבדה כרכזת עולים של בני מנשה איבדה גם היא את עבודתה". "פתאום קלטתי שבעצם אין לי בית", הוא מתנצל. "הילדים ארזו רק את הדברים שיקרים להם. זה היה נוגע ללב לראות את הילד הקטן אומר 'אני רוצה את הגיטרה', ושם אותה בקופסה. השני לקח את אוסף הפצמ"רים שלו".

התלאות של משפחת הרשטיק לא נגמרו כשהגיעו למלון. משום מה החליט מי שהחליט שאין שום סיבה שהמשפחה תשוכן בחדרים צמודים. אחרי כמה צעקות הבעיה הזו נפתרה. "הכי חשוב שכולנו יחד, 40 משפחות מנוה-דקלים. פתאום תפשתי ביום שיש בבוקר שזהו זה. אני חי כאן על המזוודות, אני פליט. התחלנו להמציא בדיחות על איך למצוא במינימום זמן את הבגדים מתוך כל התיקים והמזוודות".
לא שיתפתם פעולה עם המינהלת, אז יגידו לכם 'איך אתם יכולים לבוא בטענות'.

"נכון שלא ניהלנו משא ומתן באופן פרטי, אבל היו עורכי-דין שדנו עם המינהלת על פתרון קהילתי, ואת זה לא קיבלנו. הגיעו לכאן אנשים מטעם המינהלת וניסו לפתות אנשים לחתום על כמה טפסים ולקבל במקום 50 אלף שקלים. החלטנו שאף אחד לא מדבר איתם. אנחנו דורשים פתרון קהילתי. אם נישאר מאוחדים, זה יחייב את המדינה לדאוג לנו באמת".

הלקחים של הרשטיק ליישובי צפון השומרון שנכון לזמן שיחתנו טרם נעקרו הם "שכל אחד יילחם בצורה שלו. באופן אישי, אני לא יכול להרים יד על חייל, אבל מי שנלחם, כמו החבר'ה בכפר-דרום, אין לי בעיה עם זה – ובלבד שלא תהיה שפיכות דמים". חשבון נפש? עוד מוקדם מדי, ובכל זאת הרשטיק אומר ש"כל אחד חושב יותר מדי על עצמו, עושה את התפקיד שלו, וזהו. התגלה שהמסגרת של השלטון היא חזקה. ברוך השם שיש לנו שלטון חזק. זו מסגרת של פלדה, אבל מבפנים היא חלולה. התפקיד שלנו הוא למלא אותה בתכנים. איך עושים את זה, צריך עוד לחשוב. מה שבטוח הוא שכדאי לבחון שוב את דרך ההשתלבות במערכות הקיימות – הוכח שכל מי שהשתלב נצבע בצבע שלהן".

"הארץ לא געשה"

נעם כהן יושב בחדר בהמשך המסדרון, כמו אבל בשבעה. קרובים ממעלה-אדומים הגיעו לבקרו והתלוצצו: אל תדאג, כולנו איתך, אנחנו הבאים בתור. הומור שחור.
למשפחת כהן, שלא ארזה כלום, סייעו לבסוף החיילים לפרק את הארונות ולארוז חלק מהדברים. אחרי כמה שעות עבודה, שאליה הצטרפו בנות המדרשה מהמקום, הוכנסו רוב הדברים לתוך ארגזים.
המשפחה הועלתה על אוטובוס לאשקלון, כיוון ששני בני הזוג עבדו במערכת החינוך באזור, בכפר-דרום ובעצמונה, והם מעוניינים להמשיך להתגורר באזור. "כך סוכם מראש עם מזכירות היישוב", מדגיש נעם. "אבל במחסום כיסופים פגשנו כל מיני פקידים בקרוואן של המינהלת, שאמרו שכבר אין מקום בכפר הנופש באשקלון, והציעו לנו לנסוע למלון 'הייאט' בירושלים.

"השעה היתה כבר אחרי חצות, וחששנו שכשנגיע ל'הייאט' יתברר שגם שם מלא. ביקשנו שיתקשרו למלון, אבל לא היה להם מספר הטלפון. רק אחרי תחנונים מרובים ואחרי שהשגתי בשבילם את הטלפונים של המלונות מ-144, יצאנו לדרך.
"היינו מותשים לגמרי והגענו לירושלים בשעה שלוש לפני בוקר. כמה מתנדבים ועובדות סוציאליות עזרו לנו לפרוק את הציוד ולהתארגן.

"בקומה שלנו יש כמה משרדים של המינהלת ויושבים בהם כמה חיילים. היה לנו קשה לראות לידינו את לובשי המדים, שרק לפני כמה ימים גירשו אותנו מהבתים. לזכותם ייאמר שלפחות לחדר-האוכל הם יורדים בבגדים אזרחיים", מספר כהן.

גם לכהן הוצע מענק מהיר של 50 אלף שקלים תמורת "חתימה על כמה טפסים", אבל הוא לא נכנע לפיתוי. בהמשך יצאה הוראה ממזכירות היישוב לא לחתום על דבר.
מה היית אומר לאנשי צפון השומרון המועמדים לגירוש?
"כתושבים, הם כבר לא יכולים לעשות הרבה. התקווה שלנו היתה שביום פקודה ניסוי הכלים המפורסם יוכיח את עצמו. אין לי הסבר למה הארץ לא געשה. אני לא חושב שתוספת כוח למאבק תועיל. זה לא מה שיעצור את הפינוי. כמות החיילים והשוטרים שירדה לגוש היא פשוט מדהימה. אם היו משקיעים עשירית מהכמות הזו למיגור הטרור, מזמן היינו מחסלים אותו. רק מאבק עממי נרחב יכול עוד להועיל.
"צריך לחשוב מחדש על הממלכתיות שלנו", אומר נעם, ומזכיר דבר התורה שנאמר על פרשת ואתחנן: "כמו משה רבנו שהתחנן להיכנס לארץ, כך אנחנו התחננו ולבסוף הקב"ה אמר לנו 'רב לך, אל תוסף דבר אליי'. אבל ה' גם ציווה את משה שיחזק את יהושע והוא ילך בדרכו. מה הדרך – עלינו עוד לחשוב, אבל מה שבטוח שהתשובה תהיה אצל הדור הצעיר ולא אצל ההנהגה הוותיקה המקובעת".

שבע שעות מהגוש לירושלים

משפחתה של מיכל ולדמן סולקה מביתה ב-11:30 בלילה, שעה לפני מועד פקיעת 48 השעות שהוקצבו לה בצו. רק ב-8:15 בבוקר שלמחרת הגיע אוטובוס המגורשים למלון 'הייאט ריג'נסי'. בזמן הזה הם יכלו לטוס לאירופה ולחזור, אולי גם להביא שי צנוע ליונתן בשיא מהדיוטי פרי.

הם ידעו לאיזה מלון יגיעו, "אבל לא בזכות מינהלת סל"ע אלא בזכות מזכירות היישוב". במחסום כיסופים הורידו אותם, ובתה של ולדמן נשאלה ע"י איש המינהלת להיכן הם נוסעים. "להייאט", ענתה לו. "הייאט?", השתומם האיש, "אין מלון כזה. לי כתוב שאתם הולכים לריג'נסי".
"במקום להתייעל ולחלק את המשפחות לפי היעד שאליו הן מובלות, הכניסו לאותו אוטובוס את אלה שנשלחו לאשקלון ואת אלה שלירושלים", מספרת ולדמן. "בכפר הנופש באשקלון הורידו חלק מאיתנו, ואז נגמר לנהג זמן הנסיעה שלו. וגם הדלק נגמר. הוא לקח אותנו לתחנה המרכזית באשקלון, הוריד אותנו שם, תדלק, ואז התחלף עם חבר שלו, כי היה אחרי 20 שעות נהיגה. רק ב-7:00 בבוקר יצאנו, כל המשפחות, לירושלים".

אלא שבמלון ציפו להם הפתעות נוספות: ראשית, לאחת המשפחות נמסר שלא נשארו חדרים עבורה. "אז לא נרד מהאוטובוס", הם התעקשו. ואז נמצאו חדרים. שנית, "החתימו אותנו על התחייבות שאנחנו מתארחים כאן רק עשרה ימים, והכריחו אותנו למסור את מספרי כרטיסי האשראי למקרה שנהיה כאן יותר מעשרה ימים".
במילים אחרות, אם לא יימצא לכם בית אתם תשלמו?
"זה מה שהם רוצים. לא ייתכן שינצלו אדם ויחתימו אותו על טופס נבזי כזה כשהוא עייף ותשוש, אחרי שגורש מביתו. אין לי טענות כלפי המלון, אני חושבת שהמינהלת היא שהוסיפה סעיף כזה. עשרת הימים שלנו נגמרים בערב שבת, האם אני אמורה לצאת עם שישה ילדים לרחוב? לא נצא, שיביאו יס"מניקים להוציא אותנו גם משם".
אז את לא יודעת להיכן תעברו לאחר עשרת הימים.
"לא. המינהלת אומרת שלא פנינו, אבל היא זו שלא הגיעה אלינו. היום היה נציג שלהם ששיקר בשידור וטען שהם מצאו פתרונות לכל מי שפנה מראש, אז אני העדתי שמושב בדולח פנה במרוכז לפני שמונה חודשים וחתם איתם, אבל גם עבורם אין פתרונות דיור. ההתנהלות בלתי יעילה, בדרגה שפלה שלא מכבדת את מדינת ישראל".

עוד כמה ימים יחול האחד בספטמבר, האם ידוע לך היכן ילמדו ילדייך?
"יש לי חמישה ילדים בגיל בית-הספר וילדה בגן, ואני לא יודעת איפה הם ילמדו".
לא דיברו איתכם על זה?
"לא".
האם ידוע לך על מקרי ביזה בבתי התושבים?
"שמענו על מקרי ביזה. היה למשל גנב שהתחזה לאדם דתי, הסתובב ביישוב ונתפס עם תכשיטי זהב. הובטח לנו שהצבא ישמור וזה לא קרה, אז נערים התנדבו לשמור".

שהמניקה לא תברח

"אחרי שהוציאו אותנו מהבית, ייבשו אותנו שעתיים ברכב שלנו שעמד ליד האוטובוס, הצטרכנו לחכות ואסור היה להתרחק", מספר יובל אונטרמן ממורג. "כששאלנו למה מייבשים אותנו שעתיים בחוץ בחום הזה במקום שיתנו לנו לחכות בבית, לא קיבלנו תשובה. היתה חשדנות עד הסוף. אשתי הצטרכה להניק, אז חיילות ליוו אותה לבית נטוש וחיכו ליד הדלת.
"לא היה לנו דלק להמשיך לנסוע ברכב שלנו והבטיחו לנו שיתנו למלא בכיסופים, אבל שם לא הרשו לנו. בסוף באו קצינים ואישרו, אבל הצמידו לנו ליווי אל משאבת הדלק.
"כשהגענו לחניון רעים, שם נהגנו לעשות פיקניקים, ראינו מאהל של משטרה וצבא. שאלנו לאן אנחנו צריכים לנסוע, הם ענו שזה שטח צבאי סגור. ואז הגיעו שני קצינים בכירים, והם נתנו לנו טלפונים של המינהלת, ששלחה אותנו לשלושה מקומות שונים".
תושבי מורג, שהובלו בשני אוטובוסים, מצאו לעצמם פתרון: הם החליטו לנסוע ליישוב עפרה שבחבל בנימין. שם, באולפנה, מתגוררים כעת אנשים, נשים וטף. "המלונות הם זוועה", מסביר אונטרמן את הבחירה בעפרה, "חברים שלנו בוכים שם. מחתימים אותם על מסמכים, לא נותנים להם לצאת עד שיחתמו ולא מאפשרים לאורחים לבקר אצלם".
לפני הגירוש, יובל עבד במתנ"ס בגוש קטיף, אשתו מיכל היתה מורה בעצמונה. כעת הם לא יודעים מה יהיה על פרנסתם. "אם המוסדות יקומו מחדש אז יהיה לנו איפה לעבוד", אומר יובל, "אבל אם לא נגור קרוב, תהיה בעיה".
בני הזוג אונטרמן הם הורים לשישה ילדים בגילאים ארבעה חודשים עד תשע. לאלו מוסדות חינוך ילכו? גם זה לא ברור: "נציגי המינהלת לא היו פה ולא דיברו איתנו. אנחנו עדיין לא יודעים כלום. יונתן בשיא צריך ללכת לכלא, היתה לו שנה וחצי להתכונן, והוא לא עשה כלום".
עם מיכל שומרון מנוה-דקלים שוחחנו מעט לאחר שגורשה מביתה, בשעת הנסיעה למלון 'גולד' ביום ראשון השבוע. נוה-דקלים נפלה בשבוע שעבר, אבל משפחת שומרון עשתה את השבת עם עוד כ-300 תושבים ושב"חים ביישוב, לאחר שכוחות הגירוש נכשלו שלוש פעמים בניסיונות לסלק את המשפחה מביתה.

"אחרי שיחות של למעלה משעה, החיילים הלכו מאתנו בוכים. הם אמרו שיחזרו, ולא חזרו. הורדנו מהקיר את תמונת משפחתי, אוד מוצל מאש, בשעת קריאת מגילה בגרמניה ואת תמונת אחייניתי אביטל ובעלה אבי פולנסקי, שנרצחו בפיגוע. לידי עמד בן שהוא מ"פ בצבא ובן שעושה מבדקים לטיס. אמרתי לחיילים: 'זאת המשפחה שאתם באים לגרש'".

באשר לפרנסה, מיכל עובדת במושב תקומה, אבל כיוון שהיא עדיין לא יודעת היכן תגור, לא ברור אם תוכל להגיע לעבודתה. בעלה מוטי, חבר מזכירות נוה-דקלים, הוא אגרונום של 'עלי קטיף – חסלט'. "נכון להיום אין עלי קטיף", היא אומרת, "אז בעשרה בחודש לא תיכנס משכורת". ולאן ילכו אחרי המלון? "אנחנו לא יודעים איפה נגור ואם נוכל לגור עם החברים שאיתם הקמנו את נוה-דקלים לפני 22 שנים".

התנחלו בלבבות, ונשארו בלי בית

ח"כ צבי הנדל, ותושב גני-טל ואיש הציבור המזוהה ביותר עם הגוש, גר במלון ירושלמי. ילדיו שוכנו בבית-ההארחה בחפץ-חיים. הציוד של משפחת הנדל פרוש על פני חצי מדינה: במחסן באשדוד (בתשלום), אצל בני משפחה בתקומה, בחצר של הרב יצחק לוי בכפר-מימון, במלון ובבגאז' של המכונית.
למרות תחושת הפליט, הנדל מוצא נקודות אור גם בתוך העצב הגדול: "היקף האהבה שהעם משפיע על תושבי הגוש הוא חסר תקדים, אולי דומה לזה שהיה כלפי חיילי צה"ל אחרי מלחמת ששת-הימים. זה חוצה מגזרים ומרחקים.

"מעבר לאמפתיה הציבורית, אנחנו דורשים לשמור על המרקם החברתי", אומר הנדל. "כרגע יש למעלה מאלף משפחות בפתרונות מאולתרים. גם אם ייבנו יישובים חדשים במהירות, זה יקרה רק בעוד שנתיים. הרי אי אפשר להישאר כל כך הרבה זמן בבתי-מלון".

אז מה עושים בינתיים?
"חייבים להישאר ביחד, רק כך לא ישברו אותנו. אני מציע שיעבירו אותנו לכמה בסיסים של צה"ל, שבנויים ברמה גבוהה. החיילים יועברו למקומות אחרים למשך הזמן הזה, אולי למאהל ברעים שהשקיעו בו כל כך הרבה כסף".
הנדל סבור שהדרך שבה עמדו תושבי הגוש היתה "שיעור באמונה לכל עם ישראל. הרי איימו עלינו בהפסדים כספיים עצומים. עמד מולנו גדוד מיומן של פסיכולוגים, כולם שמאלנים, שגויסו לצורך זה, ואני עומד מאחורי הדברים. ובכל זאת 95 אחוזים מהתושבים נשארו בבתים עד ה-15 באוגוסט". את הביקורת הוא מפנה לציבור שלא יצא לרחובות כמו בקייב או בביירות.

למה לדעתך הציבור לא יצא לחסום כבישים?
"כי רק אחוז קטן מוכן לפעול באמצעים כאלה, וזה בכל מקרה לא היה עובד על שרון. רק מחאה ציבורית עממית יכלה להועיל. מי שקיווה שאנשי הגוש יעלו על בריקאדות התבדה. אני לא ציפיתי שזה יקרה, אלה לא האנשים שיתנגדו באלימות".

אז עדיין לא התנחלנו בלבבות.
"זה אולי היה נכון עד עכשיו, אבל אחרי כפר-מימון, שדרות, אופקים, השרשרת, החיבוקים והבכי עם החיילים, אני מאמין שהתנחלנו בלבבות".
אז מתיישבי גוש קטיף התנחלו אולי בלבבות, אבל נשארו בלי בית.@