גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 157ראשיהפצה

על דעת עצמי

25/08/05, 00:00
אבי סגל

מכתב לכתומים

אחיי ואחיותיי לאידיאולוגיה, לאמונה ולדיכאון; אתם שמחיתם דמעה בתוך היישובים הנעקרים או ליד כלי התקשורת הקרוב; אתם שהרגשתם כי המדינה בגדה בכם, בעצמה ובערכיה; אתם הזועמים על הממסד, על היריבים הפוליטיים, על תמימותכם שלכם; אתם החוזים את סוף דרכה של הציונות החילונית; אתם שמאסתם בלהיות נחמדים אך לא משפיעים; אתם שנמאס לכם להיות מיעוט נצחי בכל זרועות השלטון; אתם החושבים כי הגיע הזמן לחלק את העם, להתנתק חד צדדית ממדינת ישראל הרכרוכית, המושחתת והמנוונת - שלום לכולכם.

אני אתכם, לגמרי, בתחושות. כל רגשות הכעס והצער, הרוח המיליטנטית, הרצון לשבור הכול, לפרק את החבילה, לבעוט ולמרוד – כל אלה מבעבעים בי במהלך כל הימים האחרונים. אלו תחושות טבעיות, אינסטינקטיביות. הן נוסכות בנו ביטחון, עוזרות לנו להיות גם צודקים וגם קדושים מעונים. הרעיון לשבור את הכלים ממכר, בייחוד לאור האלטרנטיבה: המשך הקיום המשפיל לצד מחריבי בתינו. איך אמר היהודי השייקספירי: "אם תדקרונו, הלא נדמם?" יש לי עוד כמה ציטוטים, אבל נדמה לי שהכוונה ברורה.

אלא שלפנטזיה על גוף נפרד, על ישות אמונית המנותקת מהמדינה, אין בעיניי שום קסם. כן, אנחנו
מצוינים בלהתפצל ולפרק, והוכחנו זאת לא פעם בעבר. מפלגות ימין התפצלו בלי סוף, חב"ד התפצלה, ישיבת מרכז הרב התפצלה, דתיים מגדפים דתיים מדי יום באינטרנט, ומאות קוראים ימניים ביטלו מנוי על עיתונים ימניים בגלל מאמר שלא מצא חן בעיניהם. כי כשאנחנו צודקים, אנחנו הכי צודקים בעולם. ומה יקרה הפעם, אחרי שנתבדל ונתפצל? כנראה נתפצל עוד פעם.
תחושות העלבון הקשות והמוצדקות, כמו גם ההשתלטות הרגעית של רשע, שחיתות וקהות חושים על המדינה, אינן מצדיקות פרישה כה נמהרת של הציבור הדתי-לאומי מעמו ומדינתו. הדרך להיבדלות ולאנטי-ממלכתיות חייבת להיות הרבה יותר ארוכה, ועם הרבה יותר מחשבה. ומי שחושב מעבר לתקופה השחורה הנוכחית, מבין כי אנחנו באמצעו של תהליך קשה המצריך סבלנות ואופי חזק.
מי שמנסה לנתק את הכיפות הסרוגות מהמדינה, מנסה לעצור את המהפכה הגדולה של הציונות הדתית, את החדירה המתרחבת שלה לכל תחומי החיים, ואת ההשפעה הגדולה שלה – אם לא על זרועות השלטון – אז בוודאי על החברה הישראלית הכללית. ושלא תהיה שום טעות: החברה הישראלית זה לא מוסי רז או אבשלום וילן. אוי, רגע, זה מזכיר לי לכתוב גם להם משהו. חכו כאן לשתי דקות, ואחר כך נמשיך.

מכתב לכחולים-לבנים

אני לא כותב כאן לשמאל הישראלי, אלא אך ורק לערלי הלב וגדושי השנאה שבין הפוליטיקאים, אנשי התקשורת והאזרח הקטנטן; אתם שלא הצלחתם למצוא בקרבכם שמץ אהדה למתיישבים שאיבדו את עולמם; אתם שהילכתם עלינו אימים עם תרחישים של מתנחלים יורים והתאבדויות המוניות; אתם שלא חזרתם בכם גם לאחר שהפינוי עבר בשקט מפתיע, אלא המשכתם להסית, לחרחר מלחמה ולחפש דם בפינצטה; אתם שקפצתם מאולפן לאולפן בפנים מדושני עונג, וחוץ מלרקוד פיסית על השולחנות עשיתם שם הכול; אתם שלא פספסתם הזדמנות לדרוך על יבלות ולשמוח לאיד; אתם החוגגים היום את כאבם של אחרים.

שמעתי אתכם בטלוויזיה וברדיו, קראתי את מאמריכם בעיתון ואת תגובותיכם באינטרנט, ורציתי לכתוב כאן מה אני באמת חושב עליכם, אבל אני לא רוצה לקלקל את המוניטין שלי כבחור עדין נפש. אז פשוט תנסו לדמיין – פשוט תחשבו על נתן זהבי ביום רע. מה אגיד כאן בכל זאת? ברוך שלא עשה חלקי עמכם, ברוך שלא שלח אותי למסגרות החינוך שהוציאה אנשים כמוכם, ברוך שלא עשה אותי ואתכם אחים באמת. מכם אני מוכן להתנתק בכל מקום, בכל שעה.

מכתב לכתומים (המשך)

אז איפה הייתי? לא משנה. הנה רגע לא נעים בחיי: בשבוע שעבר, צפיתי בעימות טלוויזיוני בערוץ הכנסת, בין שני מנהיגים צעירים משני צדי הקשת הפוליטית. נציג הימין בדיון התנהג בבוטות, בגסות, בגודש של זעם ושנאה. הוא השתלט על הדיון בטון מתלהם, בחוסר תרבות, גידף את יריבו, ואפילו השתמש בידיים כדי למנוע מהמגיש להפסיק אותו. מולו נראה איש השמאל המום ודי אומלל, אבל גם עדין ומפויס, וככל שהעימות נמשך, מצאתי עצמי מגלה אמפתיה גדלה והולכת דווקא ליריבי הפוליטי המובהק. כמה עצוב.

אני יודע: יכול להיות שבמצב אחר, נניח אם היו הקיבוצניקים מגורשים מביתם, היה דווקא איש הימין יושב בנינוחות מול עצביו הרופפים של איש השמאל. אבל זאת לא השאלה. השאלה היא מה נשיג אם נהפוך לקבוצה אחת הנבדלת מקבוצה אחרת, ובעיקר מי יהיה באיזה צד.
כשאני קורא את מאמרו הרגיש של ארי שביט בהארץ, מאמר התוקף את אטימות הלב בשמאל ובבית המשפט העליון; כשאני שומע את השדר אברי גלעד מציע לקרוע קריעה כהזדהות עם תושבי הגוש; כשאני קורא את טוריו החמים של הדתל"ש אראל סג"ל; אני לא יודע איך אפשר לחשוב על שבירת הכלים, על ניתוק והיבדלות וחברה חדשה. אגיד יותר מזה: הרי פעם הדתיים עוד יגיעו לשלטון. אחרי הכל, הדמוגרפיה אתנו. ומה אתם חושבים שיקרה כאן אז, שקט ושלווה ושלום עלי אדמות? או אולי יש סיכוי גדול יותר למלחמת אזרחים בין מחנה אורלב למחנה אפי איתם?
בהצלחה במחשבותיכם,
אבי.

יודע את מקומי

כרוניקה של עקירה:
"תראו מה זה, יש כאן ילדים שעדיין אין להם בית ספר לשנה הבאה!" (אייל ארד מנסה לשכנע את נוער הגבעות שהתנתקות זה אחלה)
"סליחה, יש לכם חסה מתוצרת בתי המלון?" (כותב המדור מחפש בנרות ירקות ללא תולעים)
"מי כאן יודע להגיד לי מה זה? אף אחד? שימו לב, זהו פעמון!" (תדריך לקציני צה"ל , על הפטנט החדש שעשוי להפסיק את שיטת הדפיקות בדלת)
"התמונות והמראות מגוש קטיף יישארו עמי עוד הרבה שנים" (חייל שבזז את הדברים התלויים מקירות הבתים המפונים)
"אולי תעבירי ערוץ? אני כבר לא מסוגל לראות את זה. אני לא יכול לצפות בזה. זה ממש פשע נגד האנושות! תראי איך הוא הורס את הבית! מה הגברת הזאת צורחת? די, אני מתחיל לבכות..." (ערב שגרתי של צפייה ב'כוכב נולד')
"אתה לא אויב שלי! אני אוהב אותך! נעבור את זה יחד!" (עוד ניסיון כושל שלי לפטם את היורש באוכל בריא)
"זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. בשלב מסוים של המלחמה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד. עלינו לשם בכוח של שתי פלוגות. לא ידעתי היכן האחרים כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו" (אחד החיילים השבוע, רגע לפני שגילה כי הטלוויזיה קצת הפריזה בתיאורי האלימות הצפויה)
"מה אעשה עכשיו? כל החיים שלנו נהרסו! מה יקרה עם הבן שלי עכשיו? איך הוא יסתדר? איך אני יכול עכשיו לעזור לו?" (ראש הממשלה מבכה את סיום הפינוי)
"נתניהו טוב ליהודי לא מגרש יהודי" (בנימין נתניהו פוזל ימינה לקראת הפריימריז)
"אני יכול לומר בגאווה, שלכל האנשים יש מקום שבו הם יכולים להניח את הראש" (מנהיג המהפכה הצרפתית)
"אומר זאת כך, יונית: האם ראית אותי פעם שומר על אתרוג?" (אמנון אברמוביץ' מסיר את רשת הביטחון)
"עכשיו, אם ייפול עליהם פצמ"ר, אנחנו מכניסים את זה" (עורך עיתון גדול מזכיר לעובדיו כי מפוני גוש קטיף הם כבר לא מתנחלים)