בשבע 158: על דעת עצמי

אבי סגל , כ"ז באב תשס"ה

הטרור של צה"ל

ביום א' האחרון, בעת שנודע על פיגוע ההתאבדות בבאר שבע, הדלקתי את מכשיר הטלוויזיה כדי להתעדכן. האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות: בסך הכול רציתי לדעת מאיזה עם הגיע המחבל המתאבד, מדוע פלשתינים לא יכולים להתאפק ממעשי רצח יותר מיומיים וחצי, מדוע עדיין יש טרור למרות ההתנתקות הנפלאה שעברה עלינו, זה הכול. באמת לא בקשה מוגזמת, לדעתי.
וזה מה ששודר בערוץ 10 בשתי הדקות שבין הדלקת הטלוויזיה לבין כיבויה:
א. כתב אחד הסביר לצופים, כי פיגוע ההתאבדות היה תגובה להרג מחבלים בטול כרם, וכי מעתה אנו עומדים לראות דפוס של פיגועים כתגובה על פעולות של צה"ל.
ב. כתב אחר ציטט מקורות ביטחוניים שהעבירו ביקורת על הרג המחבלים. לטענתם, היה ברור שפגיעה בכל כך הרבה אנשים (חמישה זה הרבה?) יצית את השטח.
ג. כתב שלישי היה נדיב יותר: הוא הסביר שחיסול המחבלים היה מוצדק, כי הוא בא בעקבות קרב.
אף מלה על הקשר בין ההתנתקות להתגברות הטרור, או על הקשר בין נאומי ההסתה של אבו-מאזן להתגברות הטרור, או על הקשר בין יופיו של האיסלאם להתגברות הטרור. אומרים שערוץ 10 מאוזן יותר בחדשות שלו מערוצים אחרים. אז אומרים. בערוץ 2 לפחות לא מאשימים את צה"ל בפיגועי ההתאבדות. שם מאשימים את גדר ההפרדה.

תוכנית ההתפנקות

במאמר במעריב, תחת הכותרת "מקבלים ובוכים", מאשימה יעל פז-מלמד את המתנחלים המפונים בהתקרבנות-יתר. הנה תמצית המאמר, בניסוח חופשי שלי: ממשלת ישראל, בנדיבות רבה, סידרה למפוני גוש קטיף פיצויים נדיבים, חדרים בבתי מלון, משכורות הסתגלות ופנסיה. וכיצד מודים כפויי-הטובה האלה לפילנתרופים מהממשלה? מקימים ערי אוהלים, מתייפחים בטלוויזיה, מסכנים את שלום ילדיהם, ומציבים עוד ועוד דרישות שימומנו על ידי משלמת המסים פז-מלמד. מקבלים ובוכים.
"220 אלף המובטלים במדינה היו חולמים לקבל עשרה אחוזים מכל זה", מדמגגת הכותבת כפי שרק היא ועוד כמה עשרות עיתונאים יודעים לעשות. אכן, כה נפלא מצבם של מפוני הגוש, העשירים המפונקים האלה, שלא ברור מדוע קופחה פז-מלמד ולא הוכנסה בעצמה לרשימת המפונים. אני אפילו בעד משאל עם על עתיד ביתה ומקום עבודתה של העיתונאית, ואין לי שום ספק בתוצאות.
אבל אל תטעו בה, בפז-מלמד. אולי במבט ראשון נראים המאמרים שלה כמו זבל מזוקק, רדוד ומלא שנאה. אבל קריאה נוספת של המאמר מגלה בפנינו כתיבה חתרנית, אמיצה, מתוחכמת ורב-משמעית. מה שנראה על פניו כמו כתב אשמה מופרך נגד המתנחלים, נחשף בהדרגה כטקסט אינטרטקסטואלי מבריק, הרומז על הזדהות אידיאולוגית עמוקה עם המפונים הטריים.

שכן רק לפני חודשיים, יעל פז-לימדה אותנו כי אין רע בהתפנקות. במאמר שעסק במלחמת הצמתים בין הסרטים הכתומים והכחולים-לבנים, חיברה פז-מלמד שיר הלל לאידיאולוגיה השמאלנית של החיים הטובים, של העשייה איש-איש לביתו. "מי שמאמין בחיים, נשאר בבית כדי לחיות אותם", סיכמה אז המטיפה הלאומית.

ואמנם, מסיבות טכניות שאינן תלויות בהם, אנשי גוש קטיף לא בדיוק נשארים בבית. אבל כן, הם מפונקים. הם רוצים לחיות חיים רגילים, לגדל בשקט את הילדים, להילחם את מלחמות הקיום הפרטיות, בדיוק לפי האידיאולוגיה שפז-מלמד מעלה על נס. כשהיא כותבת: "מתנחלי הגוש רוצים לגור יחד, כל יישוב בבית מלון משלו", זאת לא האשמה אלא מחמאה. כשהיא מציינת כי אנשים התנחלו "כדי להיטיב את תנאי חייהם על חשבון משלם המסים הישראלי", זהו לא גינוי אלא שבח.
בפעם הראשונה, לפחות לשיטתה, מקבלת פז-מלמד מהמתנחלים מה שתמיד רצתה: עמידה על עקרונות אוניברסליים שאין להם קשר לחשיבה דתית משיחית. מקבלת ובוכה.

חמסה עלינו

א. שאלה קטנה: האם אותם גורמי מודיעין, שהבטיחו לנו מלחמת אחים קטנה בצפון השומרון, הם גם אלה שאמורים להזהיר אותנו ממלחמה אמיתית, למשל עם מדינות ערב? אני רוצה לדעת, כי יום הכיפורים מתקרב.
ב. בימים האחרונים, החדשות נשמעות קצת משעממות. מה, אי אפשר להמציא משהו? אין מחסן נשק בעיר האוהלים? לא אוגרים תחמושת בבתי המלון? שום אמצעי לחימה בקראווילות? כבר נגמר להם הכוח, לפרשנים הביטחוניים?
ג. אחרי שנים של התעלמות, כביש 6 יהפוך סוף סוף ל'דרך יצחק רבין'. זמן רב מדי עשו עוול לאיש הזה, כשמנעו ממנו את ההנצחה הראויה לו. עכשיו אפשר להיות רגועים.
ד. דווקא שם טוב וקליט, "כביש חוצה ישראל על שם יצחק רבין".
ה. מבזק DVD: למי שעדיין חושב שאנימציה יפנית זה אך ורק 'הלב' של מרקו שמחפש את אימא, אז זהו שלא. בשבועות האחרונים (הו, הבורות) נחשפתי לראשונה לשני סרטי האנימה המרהיבים, המלהיבים והסופר-מצליחים של הבמאי הייאו מיאזאקי – 'הנסיכה מונונוקי' וזוכה האוסקר 'המסע המופלא'. מומלץ בעיקר למבוגרים, עם כוכבית אזהרה: זה ממכר.

יודע את מקומי

אם באחרונה אני נראה שפוף ומריר מהרגיל; אם רמת הציניות שלי עלתה בעשרות אחוזים; אם האופטימיות שלי נעלמה כלא היתה; אם אני מתחיל לחבב את בן כספית; אם כל זה קורה – אל תאשימו הפעם את ראש הממשלה. אם הפכתי להיות שבר כלי, הרי זה משום שאני אוהד קבוצת כדורגל שכרגע מזכירה יותר מכל את הלוזרים מהפועל ת"א. קוראים לה מכבי ת"א.
אני יודע, ברגע זה רובכם (וכולכן) עוברים בדילוג קליל למדור הצרכנות. אני מבין אתכם. אני יודע שכדורגל זה קשקוש, וכדורגל ישראלי זה קשקוש מקושקש. אני יודע שרוב הכדורגלנים ניחנים במנת משכל של מגהץ אדים. אני יודע שכדורגל משוחק בשבת (ובראשון, ובשני, ובשלישי) ואינו מתאים לאדם שומר מצוות. לא צריך לספר לי את כל זה, חברים. אבל תבינו, את החיידק קיבלתי בגנים. ירשתי אותו מקרובי משפחה אהובים, וכעת זה דוגר אצלי ולא מוכן להתנדף. אהדת הכדורגל היא מחלה, ובמקרה של מכבי ת"א הנוכחית – מחלה קשה.
שנים ארוכות חלפו מאז ימי הזוהר של סוף שנות השבעים, השנים שבהן זכינו באירוויזיון, עלינו על המפה, חשבנו שהליכוד היא מפלגת ימין, ותלינו פוסטרים של סטיב אוסטין (אגב, מה נסגר אתו? למה הוא תמיד רץ בהילוך איטי? ואם יש לו עין ביונית, למה תמיד לוקח לו חצי דקה לראות כל דבר?). באותם שנים, מכבי ת"א כדורגל היתה בשיא תפארתה. המלך אז היה נימני – מאיר, לא אבי; הנשיא היה קצב – יהודה, לא מושון; ובמרכז ההגנה שיחקו אבי כהן ואבי ירושלמי, שבזכותם הרגשתי שאני ילד מאוד מיוחד בזכות השם הפרטי המאוד מיוחד שלי.
אבל מאז חלפו הרבה ספסרים באיצטדיון, ומקבוצת פאר גאה הפכה מכבי ת"א למחזה בלתי נעים לצפייה. כשאני רואה את הבעלים לוני הרציקוביץ' צופה במשחקים מהיציע יחד עם בנו הקטן, אני שואל את עצמי מה כולם מתנפלים על השימוש בילדים בזמן ההתנתקות. להביא ילדים למשחקים של מכבי זאת לא התעללות גדולה יותר בקטינים?
אני שומע באוזני רוחי את השמחה לאיד של אוהדי הפועל: 'במשך שנים, אתם המכביסטים הבסתם אותנו, השפלתם אותנו, קראתם לנו לוזרים. עכשיו תרגישו סוף סוף מה שאנחנו מרגישים כבר עשרות שנים'. חסרי לב שכמותם – שום אמפתיה, שום רגישות. והדבר הכי כואב: כוכבי מכבי לשעבר חצו את הקווים, וכיום הם כובשים שערים עבור הפועל. זאת דמוקרטיה? כך מתנהלת מדינה? אני דורש משאל עם, או שאני פורש מכדורגל סופית.