בשבע 158: כן, כמו בשואה

יואל אליצור היה בכפר דרום בעת חורבנה השני. עכשיו הוא מבקש מכל יפי הנפש שלא יגידו לו מה הוא יכול לחשוב ומה לא: הגירוש היה אותו גירוש כמו באירופה הנאצית. הפתרון: התגייסות ממוקדת של כל הכוחות, כבר מעכשיו

יואל אליצור , כ"ז באב תשס"ה

היום – יום שלישי, י"ח באב – יהיה עבורי כנראה יום צום, עד שנחזור שוב אל נאות אלוקים שמהם גורשנו. הרדיו משמיע סיכומים מלומדים, רגועים, של ראשי הצבא והמשטרה לסיכום 'המבצע'. גם אני מרגיש צורך לסכם, לאחר רעידת האדמה שחווינו: "מבול, שבילה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מגבוה לנמוך". ויש לי גם החלטה קטנה: איש לא יחייב אותי עוד לצנזר את מחשבותי, בין הלב לפה ובין הפה למקלדת. אני אכתוב בדיוק מה שאני מרגיש וחושב.

הייתי בשבועיים האחרונים בכפר דרום. אין מילים בפי לתאר את העוצמה האמונית שהיתה שם. איש לא ארז דבר, החממות פעלו כמימים ימימה, בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום והמה תורה ותפילה מעומק הלב, האחווה בין המקומיים לבין ה'משובחים' היתה פסגה של אהבת ישראל.

ביום הגירוש, בשש וחצי בבוקר, הודיע הכרוז: כוחות הגירוש מתקרבים ליישוב. כל אחד מתבקש לתפוס את המקום המיועד לו. אני מיהרתי למזכירות; תפקידי היה הסברה במערכת הכריזה.

בעוד אני מתכונן לתפקידי, הנה אני רואה – כמו באירופה של אז! – נחילי אדם לבושים בשחור, שרוולים ארוכים, קסדות, מבט אטום בעיניים, צועדים בשורות, בסדר מופתי, אל מרכז היישוב. במקביל אליהם חיילים בחאקי, גם הם בשורות ובמבט אטום. עדיין לא פוגעים באיש – סדר חייב להיות. מחכים לפקודה. נעלתי את הדלתות והתחלתי לשדר במערכת הכריזה.

פונים אל הראש, הלב איננו
החומר העיקרי באמתחתי היה הקוד האתי של צה"ל, הקובע מפורשות: "חייל לא ישתמש בכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". הוספתי והקשיתי: אב, אם וילדיהם בנווה דקלים או בכפר דרום הם בני אדם שאינם לוחמים. אם תפרוץ את דלת חדר האמבטיה שבו מתחבאים מפניך הילדים שנולדו בבית הזה, ותגרור אותם מביתם בכח, אתה פוגע בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם. היש מענה לוגי לטענה הזאת?
דיברתי אל המיקרופון. ניסיתי להסב את תשומת לבם של החיילים והשוטרים לבתים ולירק שסביבם, לפיקוס הגדול, לנדנדות ולמגלשות. אמרתי: אתה החייל, אחרי שתגמור כאן את העבודה, תצא בוודאי לשישי-שבת. ואז תגיע אל החברה שלך שגרה בבית בדיוק כזה. לא יפריע לך אז להיזכר שמבית כזה סילקת נערה אחרת שנולדה בו? אתה השוטר, אחרי המשימה תצא אל אשתך וילדיך באשדוד או באשקלון, ואז תיזכר שאתמול גררת מכאן אישה וילדים מבוהלים ובוכים. תוכל לעמוד בזה?
אל מערכת הכריזה הגיעה רעות אמיתי, שאיבדה את אמה בפיגוע רצחני בכפר דרום. היא פנתה אל לבם של המפנים, שלא יהרסו שנית את המשפחה ואת הבית. היא בכתה ואנחנו בכינו איתה. האם יש לב שמסוגל לעמוד מול פנייה שכזאת?

כולנו דיברנו במשך כל התקופה שלפני הגירוש על תפקידם הקריטי של המתיישבים. אמרנו להם: העיקר שאתם לא תישברו. הרי אי אפשר להחריב באחת בית שבו כל הרהיטים וכל הספרים במקומם, שבו הסיר עומד על האש והילדים יושבים ליד השולחן ואוכלים קורנפלקס עם חלב.

אבל האטומים עברו מבית לבית והמשיכו לעבוד, כמו מכונה משומנת. כמעט בלי שום בעיות (היו כנראה ארבעה מקרים של סירוב בכפר דרום. אחד מהם הוכה באכזריות ונגרר על הארץ בידי שוטרי יס"מ למען יראו וייראו). אשר מבצרי, ממייסדי היישוב, המסמל באישיותו, בעדינותו, בלמדנותו, באידיאליזם שלו, את המיטב של גוש קטיף, נקטף מביתו עם נאווה אשתו ועם ילדיהם בין הראשונים, ללא כל עכבה וללא קושי.

וכך, בזה אחר זה, אין 'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו', אין חמלה ואין בכלל הקשבה. הקטיף נמשך והיישוב מתרוקן. קצין בכיר הזדעזע כאשר אייל חדד השליך בבוז מתוך הבית למרחק רב עיטור שקיבל מ'גולני', אבל בסופו של דבר העיטור הצבאי כאב לו יותר מאשר לאנשים שמאחוריו. השמש זרחה, השיטה פרחה והמגרשים גירשו.

לא היה רצח. היה גירוש
המהירות והקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר, עם או בלי התנגדות, לחסל עולם שלם בחמש שעות, מזכירות מאוד את מה שקרה בהונגריה ב-1944. בערב נכנסו ונתנו את ההוראה, ובבוקר אספו את כל היהודים אל הרכבות. נכון, הפעם זה רק גירוש, בלי רצח. יש הבדל. אבל מה בדבר זכויות האדם? איך נרמסו כל המחסומים הדמוקרטיים?

כמו שם, גם כאן נעשה במשך שנים רצח אופי קיבוצי של המתנחלים בכל אמצעי התקשורת: קריקטורות, גיוס כללי של כל המערכות השלטוניות, המשפטיות והתקשורתיות. היה לנו ערוץ רדיו אחד שדיבר בשפה אחרת, והוא נרדף עד שנסגר. כשהגיעה שעת המבחן, כבר לא היינו זכאים להגנה. לא ספרו אותנו. היינו אנשים מחוקים.

כמו שם, גם כאן מערכת דיקטטורית שולטת בכל. לה המשטרה והצבא, בידה המשפט והעיתונות. ואנחנו, כה זעירים לעומתה. רוב הוויכוחים שבהם התמקדנו בתקופה האחרונה הפכו לזוטות: האם מועצת יש"ע בסדר או לא בסדר? האם להיות יותר מיליטנטי במאבק?

ובכן, התוצאות שוות בכל מקרה. גם אם היינו מכניסים עוד 30 או 50 אלף אנשים לתוך הגוש, הגירוש היה מתרחש, כמעט באותו פרק זמן. אם היינו יוצאים מרצון או אם היינו יורים אש חיה, הגירוש היה יוצא אל הפועל בערך באותו משך זמן ובאותם נהלים. הכמות האדירה והמקצועיות המבהילה של כוחות הגירוש היו גדולים עלינו בעשרה מספרים.

כאשר נודע על הקמת עיר האוהלים למפנים ליד צומת גמא, קרא לנו מטה 'בית לאומי' לבוא למקום: "כל אחד ייקח בידו מוט אחד של אוהל וישליך אותו במרחק של קילומטר מהמקום". מה שלא הבינו היהודים היקרים האלה הוא שמדובר למעשה בשתי ערי אוהלים, ענקיות ושמורות היטב, המוקפות בשתי גדרות באיכות של גדר המערכת, וביניהן שטח סטרילי רחב.

הצבא והמשטרה ידעו לבחור ל'משימה' את כל אלו שיש להם הרבה מה להפסיד – צוערים בקורסים יוקרתיים מצד אחד ואנשי קבע מצד שני. הם השקיעו המון בשטיפת מוח מסודרת, עם פסיכולוגים ומומחים מן השורה הראשונה ואינספור תרגולים והדמיות.

"היה לא תהיה"?
אני רוצה ללמד זכות על הרבנים שהבטיחו שהאסון לא יקרה, ועל החברים שחיכו לעצרת ההודיה. המציאות שמולה עמדנו היתה כל-כך משוגעת, כל-כך בלתי טבעית. כל המערכת השלטונית עברה אל הקצה השמאלי ביותר של המפה. נתניהו, לבנת, סילבן, גילה גמליאל, יובל שטייניץ וכו' וכו' – כל האנשים שלא מזמן דיברו אלינו מעל הבמה בהפגנות האינסופיות שהשתתפנו בהן, מילים נהדרות על ארץ ישראל ועל הגיבורים בגוש קטיף, כולם כולם בגדו. המשפט נעשה בריש גלי למשפח, ללא שום ניסיון אפילו להסתיר. התשקורת שיקרה והסיתה כל הזמן במצח נחושה והובילה את מכונת ההרס, "הכל סר יחדו נאלחו".

ומול כל זה עמדה צדיקות וקדושה טהורה. לא צדיקות של אומרי תהלים בטלנים, אלא של חקלאים, אנשי מעשה, מפעילי המפעל החקלאי המרשים ביותר של מדינת ישראל, מאמינים וזורעים, ואיתם "כל אשר צרת העם ללבבו נגעה". בני האור מול בני החושך, שני קטבים זה כנגד זה. כמו הרגע שלפני סצנת השיא במחזה קלאסי. מציאות תנ"כית דרמטית.

כשמגיע רגע כזה, אחרי ששת אלפים נסים שנראו בגוש קטיף – באחרון שבהם נפלה הפצצה בטעות בבית חנון והרגה ילד ערבי ופצעה את בני משפחתו של אחד משרי אש"ף – מה יותר ריאלי מאשר נס?

מה הלאה?
הרשעים חוגגים עכשיו. חלקם עדיין עושים פרצוף של השתתפות בצער, אחרים מוותרים על כך. אין ספק שהתגלית הזאת, שכל-כך קל להרוס ולעקור, ממלאת אותם סיפוק – ואדרנלין: "אך זה היום שקוינוהו, מצאנו ראינו". חבל לוותר עכשיו על הכוחות המיומנים שכבר קיימים. הרבה מוחות כבר מכינים את המערכה הבאה. האם אנחנו יודעים איך להתכונן? איך להתגונן?

לא באתי בסוד ה', ואינני יודע לענות על השאלה המקראית העתיקה: "מדוע דרך רשעים צלחה", "למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". אבל אני מרשה לעצמי לצטט את המארח שלי בכפר דרום, אייל חדד, שילוב של חקלאי מחוספס שהוא גם מאמין עיקש. אייל ציטט את דבריו של בר כוזיבא לקב"ה: "לא תסעוד ולא תכסוף" – אל תעזור ואל תפריע. אייל אמר: אני מבין את בר כוכבא. כשעושים מלחמה מול כוחות עדיפים, צריך להתנהג כאילו הקב"ה לא קיים! אסור לחשוב: אני אעשה 'השתדלות' והקב"ה כבר יפתור את הבעיות. צריך לעבוד בכל הכוח, להפעיל את השכל עד הסוף ולא להרפות.

בניתוח לאחור, נדמה לי שהדבר היחיד שיכול היה אולי למנוע או לעכב את הפורענות, היה התגייסות כללית שלנו, בכל הכוחות, לפעול במפורש וללא מורא, למנוע את הציות העיוור של החיילים והשוטרים.
החיילים והשוטרים הם עם ישראל. היתה כאן פוטנציאל למין משאל עם בתנאים קשים מאוד. כאן כשלנו. אחוז גבוה מן הרבנים שלנו וממנהיגי הציבור היה במקרה הטוב מסובך ומסבך, ובמקרים הגרועים מכשול של ממש. זכינו והיה לנו מגדלור בדמותו של הרב אברהם שפירא, שהראה את הדרך ללא התפתלויות ובניסוח חד וחלק.

אילו איחדנו כוחות והתגייסנו כולנו בכיוון הזה, בלי לטעות ולהטעות ובלי לאבד כוחות בפעולות אחרות, שהתבררו כבלתי אפקטיביות, ייתכן שהיה לנו סיכוי – "כולי האי ואולי". זוהי ההמלצה שלי לקראת המאבקים הקשים הצפויים לנו בעתיד הלא-רחוק.