בשבע 158: יוה"כ של הציונות הדתית

הדיבורים על "ניצחון הרוח" אינם תורת ארץ ישראל. ההנהגה שכשלה במבחן הארצי והישגיה הם "ערבי שירה בכפר מימון בניצוח רבנים", חייבת ללכת הביתה

הרב אברהם וסרמן , כ"ז באב תשס"ה

* כדאי לחשוב וללבן קצת לפני שמספקים לנוער תשובות על המשך הדרך – אין 'חשבון נפש אינסטנט'

השורות הבאות נכתבות בכאב גדול לאנשים טובים שהתמסרו שנים רבות וסבלו לא מעט עבור הציבור אותו הם מנהיגים, וזכויותיהם בבניין הארץ רבות. אבל יש דבר חשוב אף יותר מההערכה האישית לכל אחד ואחד מהנושאים בעול, והוא הצלת המפעל החלוצי שהם עצמם דאגו לבנייתו, ובעצם הצלת המדינה. חובתו המוסרית של כל מי שהיה לוקח קרדיט על הצלחת המאבק (לו היינו מצליחים), לקום היום ולומר – נכשלתי! לבקש סליחה מהציבור שהובל על ידו לכישלון, ולשים את המפתחות על השולחן. כל אחד יחזור לתפקידו המקורי כראש מועצה מחנך או רב, ולא יעסוק עוד בהנהגה ציבורית ומדינית. בפיקוח נפש של האומה אין חולקים כבוד לאישי ציבור ולרבנים. לא יועילו השאלות הרטוריות : האם היתה ברירה אחרת ? מה היה אחר עושה במקומי. על כישלון משלמים בהתפטרות. זה המינימום המוסרי שההנהגה חייבת לציבור. אין צורך לגלות 'אחריות' כלפי הציבור, יבואו אחרים שיש להם כיוון חדש, תנו לאחרים לנסות. אתכם כבר הובסנו.

בעייתם החמורה של חלק מהמנהיגים היא שאינם מוכנים להודות בכישלון. חלקם אף אומרים "הרוח ניצחה". סליחה, את מה בדיוק הרוח ניצחה? אותו "ניצחון הרוח" היה לנו בכל החורבנות, הגירושים והפרעות. תמיד היינו יותר רוחניים ויותר בוכים, ועל זה מקוננים ומתאבלים עד היום. האם נוכל לפחות להתנחם שנולדה כאן רוח חדשה שלא היתה? לא ולא, זו הרוח שכולנו מכירים אצל הנוער הנפלא שגדל על אידיאלים ומוסר את נפשו במקומות המסוכנים בהם חלק גדול ממנו חי. כל עיקרה של שיבת ציון היא ניצחון החומר, וכפי שהגדיר הרב קוק: "שכחנו שיש לנו בשר קודש לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש". זה החידוש של חזרת האומה לארצה, לא הארץ הרוחנית שבה תמיד היינו אלא הפיזית. לפי ה'מנצחים' האלה, הרי גם אם נגלה מארצנו בשלישית ח"ו, נוכל לומר שהרוח ניצחה. וכבר אמרו חז"ל שביום שנחרב הבית, נולד משיח ומה צריך יותר מזה?

רבותי היקרים – אין זו תורת ארץ ישראל. כאן ההצלחה נמדדת בקשת יהונתן ובחרב שאול שלא ישובו ריקם, ובחרב גלית שבידי דוד הרודף את אויביו עד כלותם. מצוות יישוב הארץ, אותו הרמב"ן שעליו גדלנו, אינה גילוי רוחניות ערטילאית, אלא גילוי הארץ הקדושה הנענית לבניה-בוניה, ואשר מהרסיה ומחריביה יצאו מאיתנו.

איפה הרבבות מכפר מימון?
השמאל הישראלי מתגאה באנשי-המצפון שלו שלא יעשו דבר נגד הצו המצפוני האנושי. אבל אצלנו - כמה מפקדים בכירים או בכירים למחצה סרבו פקודה לצו לא אנושי, לא מוסרי ולא תורני? כמה חובשי כיפות היו מוכנים לשלם מחיר? חלק ממנהיגינו ומחנכינו מחבקים את קציני הגירוש ורוקדים איתם. האם יש להתחבק ולרקוד עם אנשים כאלה? הם הכישלון הצורב ביותר של החינוך הציוני, ואם הם דתיים זהו כישלון של החינוך הדתי. לא פלא שחלק גדול מהנוער מאוכזב מהרבנים וטוען שהם היו חלק ממערכת הגירוש. אל תספרו לי על מסרים מורכבים, הנוער מבין מסרים מורכבים ויש לו אוזן חדה לשמוע צרימה במנגינה. היחידים שסירבו פקודה ומשלמים את המחיר בבתי-הכלא הם מפקדים זוטרים וחיילים מן השורה. ממש כמו במלחמת יום כיפו,ר כשהדרג הבכיר קרס והדרג הזוטר עצר בגופו את צבאות האויב, להבדיל. היתה זו שעתם היפה של חלק מבנינו שהצילו במעט את כבודה של הציונות הדתית. לא נשכח גם את כל החיילים והקצינים שהצהירו מראש שלא כדאי לנסות אותם ובכך פטרו יחידות גדולות מעיסוק בחורבן.

איפה הרבבות מכפר מימון?

קיים פער בלתי מובן לכאורה בין ההמונים בכפר מימון, אופקים וכיכר מלכי ישראל לבין מה שקרה ביום פקודה. האם אין כאן כשל מנהיגותי חמור של מי שיש לו גייסות גדולים וביום פקודה אינו מצליח להוציא אפילו עשרה אחוזים מהם? יש מי שמתגאים ב"הישג אי-האלימות בכפר מימון" ורואים בזה "ניצחון". את גודל האבסורד היטיב לבטא אחד הכותבים ב'ידיעות אחרונות' המנהל נגדנו מאבק למעלה משנות דור. הוא שאל בפשטות, מאימתי יש להתפאר באי-אלימות ? רק מי שהטמיע בתוכו את השמצותיו השקריות של היריב כאילו אנחנו אלימים וכוחניים – יכול להעלות בדעתו רעיון מוזר כזה.

לנצח בעולם הזה

"היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, ומה הוא בודק? בקנקנים ברורים שאפילו מקיש עליו כמה פעמים – אינו שוברו" (ע"פ בראשית-רבה פרשה נה). חז"ל ביטאו בתמצית את העיקרון הבא : אין ניסיון שלא נוכל לעמוד בו אם ננהג נכון. אמנם ייתכן שניכשל, אבל היה לנו סיכוי. אם לא כן, לא היה הקב"ה בא בטרוניה עימנו. יש בנו הכוחות לעמוד בניסיון הדבקות בארץ, ולעצור את המשך החורבן, אבל עלינו לתקן את השגיאות. יש ליצור הנהגה חדשה שאינה תלויה בממסד, אינה פוחדת מהשמצות היריב, ונחושה בדרכה. היא שתוביל את הציבור המסור הזה להגנה יעילה ונכונה על שאר ההתיישבות. הנהגה שרוצה לנצח בעולם הזה ולא בעולמות עליונים. הנהגה שלא תראה את פסגת הישגיה בארגון "ערב שירה בניצוח רבנים" בכפר מימון ואופקים. מי שחשב שדמעות וטראומה יועילו לעצור משהו – מתבדה מיידית כשהממשלה מדברת על "מומנטום גירוש", למרות ואחרי כל המראות, וכשהוא רואה איך חיילים מגרשים ובוכים. הם ימשיכו לגרש ולבכות. תוך כדי ולאחר המאבק המוצלח בעז"ה להצלת ההתיישבות - ההנהגה החדשה תבנה את הציבור האדיר הזה כגורם שלטוני. עד היום הממשלות הנבחרות על ידינו מפנות לנו עורף בדברים החשובים ביותר, שלמענם בחרנו בהם. עלינו ליצור ולעצב את מוסדות השלטון במדינה כך שיוציאו לפועל את עיקר שאיפותינו ולא רק את חלקן הקל לביצוע.

לחכות עם התשובות
במקביל ותוך כדי בניית הנהגה חדשה יש לחשוב על הכל מחדש: על יחסנו לתהליך שיבת ציון החילוני, יחסנו למדינה ומוסדותיה שהוכתמו בכתם הנורא זה עתה, ועוד נושאים מהותיים. קשה לי להבין איך תוך כדי החורבן כבר יש רבנים ומחנכים שיודעים לענות על שאלות הנוער הדתי אחרי ההתנתקות. רבותי החשובים, האם כבר הספקתם לארגן את המחשבות? לא כדאי קצת לחשוב ולשוחח בינינו על מה שהיה מוסכם וברור? אם כישלון וחורבן כאלה לא גורמים לנו לקיים "נחפשה דרכינו ונחקורה" וכל הדיון הוא רק איך להעביר לנוער מסרים חינוכיים, מה כן יגרום לנו לחפש את דרכינו ולחקור? האם אפילו על פתחה של גיהנום בוערת אנחנו לא עוצרים וחושבים "מה זאת עשה אלוקים לנו" ? כולם אשמים ורק לא אנחנו? מעשי-ידינו טובעים בים ואנחנו מסתפקים בשירה ובכי? לא צריך לחזור בתשובה על הכישלון החינוכי עליו הצבעתי לעיל?

באשר לנוער - אל תדאגו, יש לנו שני מסרים מידיים: א. להחליף את ההנהגה שכשלה. זה מראה לנוער שאנחנו אמיתיים ומוסריים. ב. לשבת לחשוב ולבדוק את עצמנו, זה מראה לנוער שאנחנו לא מיושנים וקופאים על שמרינו. אלה המסרים החשובים ביותר. לשאר התשובות הם יחכו בסבלנות, יש להם את זה. לאט לכם אל הנוער. אגב, הנוער לא יקנה את החומרים הישנים, גם לא בלבוש חדש, הוא פיקח מדי ואמיתי מדי.