בשבע 159: הוי ארצי:

חגי סגל , ד' באלול תשס"ה

טוב ליהודים

הימין הפצוע והמתוסכל ירוויח בכל מקרה מהמלחמות בליכוד. במקרה הכי גרוע, אם שרון ינצח, לפחות נתניהו יבוא על עונשו.

הפסנתרן והכתבת

דניאל בארנבוים הוא פסנתרן יקיר רמאללה, עיירת לינץ' פלשתינית. ידידו הטוב, פרופסור אדוארד סעיד, הלך לעולמו ימים לא רבים אחרי שצולם כשהוא משליך אבנים על חיילי צה"ל בגבול הצפון. בשבוע שעבר התקיים בתל-אביב ערב חגיגי לרגל הוצאת ספר שיחות בין השניים. כתבת גל"ץ כיבדה את המעמד בנוכחותה, ובסופו נדהמה לגלות שבארנבוים מסרב להתראיין אצלה. "זה חוסר טעם להופיע במדים לטקס כזה", הוא נזף בה. בתחנה שלה נעלבו עמוקות ומחו בתוקף, ולא כל-כך ברור למה. זה באמת חוסר טעם להופיע במדי צה"ל לטקס כזה.

משבר אמונה

מוסף '24 שעות' של 'ידיעות אחרונות' עבר לפני שבוע מהפכת עיצוב. עמודי הדעות החדשים שלו מזכירים עכשיו את העמודים המקבילים ב'מעריב'. ככל הזכור זאת הפעם הראשונה ש'ידיעות' מחקה את מתחרהו הוותיק, ולא ההיפך.
במקרה, לגמרי במקרה, חל שם עוד שינוי קטן בשבוע שעבר: אמונה אלון, שגרירת ימין מובהקת במדור זה, הפסיקה לכתוב בו. במכתב לעורך העיתון, רפי גינת, היא הסבירה שנקעה נפשה מהעוינות הגואה של העיתון לציבור המתנחלים. גינת נעלב, ובמכתב תגובה דחה את האשמותיה בזעף. למקרא דבריו מצטייר רושם ש'ידיעות אחרונות' הוא עיתון חסר פניות. גינת לא רואה, למשל, שום פסול בהדפסת מאמרים של עמוס עוז וא"ב יהושע, זה לצד זה, בעיצומה של עקירת גוש קטיף. נראה לו ממש הגיוני שביום הקשה ביותר בתולדות יש"ע יודפסו אצלו בעמוד הראשון שני מאמרים מאת עוכרי התנחלויות ותיקים, ואף לא מאמר אחד של איש ימין.

כמה ימים קודם לכן חתם גינת עצמו על מאמר שמאלני מביך. העורך הראשי הפיח רוח קרב בחיילים העוקרים, כאילו עמדו ערב הסתערות הרת גורל על אויב חיצוני אכזר, ושיסה אותם להיכנס במתנחלים: "אתם, גיבורי הכתום המסתננים ומבעירי השטח, אל תטעו בהבלגה ובשתיקה של אל"מ ארז צוקרמן ושל חייליו. הלילה בחצות הם יפסיקו לשתוק ויתחילו לעבוד" (4.9.05).

כמי שכתב בעבר פובליצסטיקה ימנית בשני עיתוני שמאל, 'חדשות ו'מעריב', אני מבין מדוע אלון לא רוצה עוד לכתוב ב'ידיעות'. אמנם באמצעותו היא נתנה דרור לדעותיה ופורקן לתסכוליה, ומן הסתם אף קיבלה בתמורה שכר סופרים נאה, אך בעקבות הקיץ האחרון איבדה את חדוות הכתיבה בו. קשה לקרוא עיתון שכזה, וקשה שבעתיים לכתוב בו. משבוע לשבוע מתעמקת בך שאט הנפש מסיסמאות הנאצה שמדקלמים שכניך לעיתון. רובם הפסיקו מזמן להתווכח איתך ועברו לקלל אותך, כך שאין עוד טעם בהמשך הדיאלוג הפובליציסטי איתם. מה לך כי תלין במאמריך על התקשורת העוינת, אם העיתון שבו מתפרסם המאמר הוא בעצמו תקשורת עוינת? מה טעם לשכנע את הקוראים שהנסיגות מסוכנות לישראל, כשכל המערכת מגויסת תמידית להדברת רעיון ההתנחלות?

הנה, רק השבוע יוחסה במאמר המערכת של 'ידיעות' אידיאולוגיה של שפיכות דמים למתנגדי הנסיגות. יעל גבירץ, חברה קבועה בצוות הכותבים ההומוגני של המדור הנכבד הזה, השתוללה שם משנאה נגד הימין. בלהטוט לשוני היא קשרה ידיעה ערטילאית על הידוק סדרי האבטחה סביב שרון לתוכניות הפוליטיות הלגיטימיות להדיח אותו: "ישראל לא הוצפה מים כמו בניו-אורלינס, אך היא מוצפת בנחשול אלים של נקמנות פוליטית, התססה והמרדה. ...נקמנות פוליטית שווה אלימות פוליטית. ...המלחמה אינה על הישרדותו הפיזית של שרון, אלא על הישרדות היכולת להנהיג באמצעים דמוקרטיים. לא מאבק על דרך פוליטית, אלא מאבק של בני אור בבני חושך".

אמונה אלון היא אחד מדובריהם הבולטים של בני החושך. לא הגיוני שהם ימשיכו לסייע לעיתון כזה לראות אור. המינימום שמתבקש מהם עכשיו הוא להפסיק לקרוא אותו. זה יהיה קרבן הרבה יותר קטן מהקרבן של אלון.

הצונאמי שאיכזב

תשס"ה כבר מחשבת את קיצה לאחור. הגיע הזמן לעשות קצת סדר במגירות. אופס, הנה גליון ישן של 'ידיעות אחרונות' מאמצע החורף, עוד דוגמה לשנאה שקלקלה שם את השורות. "תסריט האימים", זועקת הכותרת הראשית מיום כ"ד בטבת (5.1.05). מעליה כתוב באותיות נגטיב בוהקות: "מתנחלים חמושים ברובי צבע יירו בעת הפינוי לעבר חבריהם כדי ליצור בהלה כאילו החיילים הם היורים. בתגובה המתנחלים ישיבו באש חיה לעבר חיילי צה"ל". בעמוד 2 יודע איתן הבר לספר: "המתיישבים שעולמם נחרב ייעשו הכול – הכול! – כדי למוטט את שלטונו של אריאל שרון. ישראל, ינואר, 2005, הצונאמי בדרך אלינו".

פנס רחוב

יהושע, נער חביב מניו ג'רסי, נכנס בשבת שעברה בעול מצוות. הוריו החליטו לחגוג את הארוע המשמח בירושלים, וברוב טקס. כמה ימים לפני העלייה לתורה הם קפצו לאחת מערי השפלה, לבקר את סבא וסבתא. בלכתם באחד מרחובות העיר התחכך יהושע קלות בעמוד תאורה, ופתאום נפל עליו פנס רחוב עם כל הקונסטרוקציה סביבו. בחסדי שמים הוא לא נפגע בראש, רק בכתף וברגל, ונזקק לקביים. ידידים ישראלים יעצו להוריו להגיש תביעת נזיקין נגד העיריה, מתקינת הפנס הקטלני. "תוכלו לפחות להחזיר לכם חלק מההוצאות", התלהבו. אבל ההורים של יהושע גיחכו ודחו את היוזמה על הסף. היו בידיהם צילומים מרשיעים מהתאונה ותעודות רפואיות מרשימות, אבל לא עלה בדעתם לאמץ את המנהג הישראלי של ניצול הזדמנויות משפטיות לצורך התעשרות קלה. הם באו הנה, בין השאר, כדי לתמוך כלכלית בישראל, לא כדי להוציא ממנה כסף.