בשבע 159: נחפשה דרכינו ונחקורה

הציבור הכתום חצוי בין מי שקוראים לשינוי בהנהגה ובדרך לבין מי שמפטירין כדאשתקד ● האם חיילי צה"ל עדיין עומדים על משמר ערי אלוקינו? ● המחנה האקטיבי כבר לא מוכן לוותר על דרכו ● תושבי ניו-אורלינס יפונו ברגישות ובנחישות

עמנואל שילה , ד' באלול תשס"ה

בשבועות אלו יושבים פורומים שונים כדי ללבן את משמעויותיו השונות של חורבן גוש קטיף וצפון השומרון. הדיון הציבורי בגירוש ובלקחיו הוא חשוב מאין כמוהו. הציבור הדתי-לאומי בוחן את דרכו, במישור האידיאולוגי ובמישור המעשי. כצפוי, הדעות חלוקות והמסקנות שונות בהתאם.

יש מי שדוגלים בשיטת מפטירין כדאשתקד. מבחינתם, שום דבר משמעותי לא היה טעות. לא האופן שבו הוקמה ההתיישבות ולא הדרך שבה נוהל המאבק להצלתה. וגם מחר לא צריך לשנות כלום. פשוט להמשיך להתיישב איפה שאפשר ותחת אותה הנהגה, לפתח ולבנות, וה' יעשה הטוב בעיניו. להמשיך בעשייה היפה של הציונות הדתית בכל שדרות העשייה הלאומית והחינוכית, ולא לשנות אף פסיק בתפילה לשלום המדינה וב'מי שברך' לחיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו. נכון, לפעמים החיילים גם מחריבים את ארצנו ואת ערי אלוקינו, אבל אירוע נדיר שכזה, גם אם הוא חמור מאוד, לא צריך להוביל לשינויים מרחיקי לכת.

מבחינתם של הדוגלים בשיטה זו, הבעיה העיקרית זה הנוער. הנוער נמשך לאמיתות מוחלטות. הוא מתקשה לעכל את המורכבות המוזרה של צבא גירוש שראשיו מחובקים בידי מי שנחשבים למנהיגי המאבק. הוא לא מבין איך מצד אחד מכנים את הגירוש פשע, ומצד שני לא דורשים מחיילי צה"ל להימנע מלקחת בו חלק. הוא מלא זעם גם על חלק מהרבנים, שנתפשים בעיניו כמי ששיתפו פעולה עם כוחות הגירוש ושברו את רוח ההתנגדות של הדור הצעיר. לנוער יש גם מסירות, והוא מתקשה להזדהות עם מאבק פושר שאינו חותר לניצחון בכל דרך אפשרית. אז מה עושים? מנסים להרגיע את הדור הצעיר בדיבורים יפים ובמחמאות. אבל הבנים והבנות מתקשים להתנחם ממנגינות ערבות. הם רוצים לראות את התגשמות האידיאלים שעליהם גדלו. הם לא יכולים לראות את הרשעה מנצחת, ועוד כמעט ללא קרב.

את השיטה הזאת יהיה עכשיו קשה הרבה יותר למכור. כל מי שבונה היום בית ביהודה ושומרון מרגיש שהוא בונה על קרקע הרבה פחות יציבה. מי שרוצה להקים בית כנסת אינו יכול שלא לשאול את עצמו האם גורל המקום הקדוש הזה אינו עלול להיות כגורל קבר יוסף או כגורל בתי הכנסת של גוש קטיף. מי שימשיך להביא את יקיריו לקבורה בבתי הקברות שמעבר לקו הירוק לא יוכל להימלט מהספק המציק שמא אין זו מנוחת עולמים, ובעתיד ייאלץ לעקור את שרידי גופתם ולהתאבל עליהם שוב. חלום הבלהות הזה כבר קרה, ואי אפשר עוד להתעלם ממנו. אולי בגלל זה לא נשמעת קריאה רצינית מצד ראשי יש"ע לאנשי גוש קטיף לבוא להתיישב בשומרון או ביהודה. טוענים שהסיבה לכך היא הצורך שלהם להיות באזור הדרום. ודרום הר חברון – זה לא דרום הארץ?

המחנה האקטיבי מתארגן
ויש מי שאומרים: נכשלנו. היינו צריכים לפעול אחרת. במועצת יש"ע מכנים אותם 'קופים', קיצור של קיצונים, וטוענים שהם מיעוט קטן. האמת היא שבמאבק הזה הם בדרך כלל חרקו שיניים, ויתרו על דעתם והתיישרו לפי הקו המתון של מועצת יש"ע ומטה גוש קטיף. הם מיעטו לעשות נפשות להשקפתם, ולכן לא מיצו את פוטנציאל התמיכה בהם. בקרב הנוער, אין ספק שיכולה להיות להם תמיכה גדולה פי כמה. אבל הם קיבלו על עצמם את הנהגתה של מועצת יש"ע, גם למען האחדות וגם משום שלא היו ערוכים מספיק ולא הכינו ארגונים ומקורות מימון משל עצמם. לקראת האתגרים הבאים, נראה כי בכוונתם של ה'קופים' להתארגן ולהתכונן.

יהיו ביניהם מי שיקראו תגר על הנהגתה של מועצת יש"ע וינסו להקים לה אלטרנטיבה. הם יחזרו על הטענות המוכרות בעניין הבעייתיות המובנית של מועצת יש"ע כגוף מוביל מאבק. במישור המוניציפלי, הצלחתם של ראשי המועצות בתפקידם תלויה בכספי מדינה ובהחלטות ממשלתיות. גם אם כלו כל הקיצין, הם לעולם לא יוכלו להכריז על מרי אזרי. וישנה גם הטענה הדמוקרטית: מועצת יש"ע היא בעצם ועד של ממונים מטעם עצמם. ראשי המועצות לא נבחרו בזכות כישוריהם המוכחים בניהול מאבק פוליטי ואידיאולוגי ברמות הארציות. עוד לא שמענו על ראש מועצה שהעמיד במרכז הקמפיין שלו את תרומתו העדיפה כחבר במועצת יש"ע. האיש החזק במועצת יש"ע, זאב חבר (זמביש) הוא איש רב זכויות, אבל אינו נבחר ציבור אפילו במישור המוניציפלי. ובכלל, למה הנהגת הימין החוץ-פרלמנטרי צריכה להיקבע בבחירות מוניציפליות שרק תושבי יש"ע משתתפים בהם? מה עם נאמני ארץ ישראל ברחבי הארץ? ומה עם החילונים? האם ניהול המאבק בידי נבחרים מוניציפאליים באזורים מסוימים מאוד אינו מרחיק מההנהגה כוחות חזקים יותר, אישי ציבור שמעדיפים לפעול במישור הכלל-ארצי?

עכשיו אפשר כבר לספר שרוב הפעילים המרכזיים שעבדו עם מועצת יש"ע במאבק הזה לא היו מרוצים מקו המאבק. קציני השטח, אלה שעשו את רוב העבודה ואינם שייכים למנגנון הקבוע של מועצת יש"ע, לחצו כל הזמן למאבק תקיף הרבה יותר. כמה פעמים עמדו הדברים על סף פיצוץ ואיומי פרישה. רבים מהפעילים הללו מחפשים כעת את דרכם. הם מבקשים להתארגן מחוץ להנהגתם של זמביש, ולרשטיין, ליברמן וחבריהם. להיות לא רק מוציאים לפועל אלא גם מתווי דרך ומקבלי החלטות. הם חשים כי דרכה של ההנהגה הנוכחית נכשלה, והסירוב לשנותה עלול להביא לחורבנות נוספים. בחודשים הקרובים נדע אם המחשבות הללו יבשילו לכלל מעשה.

אמריקה אינך לבד
בהתחלה לא הבנו כיצד בדיוק תוכל ישראל לסייע לידידתה הגדולה בשעתה הקשה.
מילא כשמדובר במשלחת הצלה לטורקיה. נכון שאצלנו רעידות אדמה מתרחשות לעיתים קרובות רק בזירה הפוליטית, אבל הרי מה שלא עושה הגיאולוגיה עושה הישראבלוף. כבר התמחינו בחילוץ נפגעים מחורבות בניינים שהתמוטטו - אם לא בגלל איתני הטבע אז בסיוע רשלנות אנושית פושעת.
אבל הוריקן? שיטפונות? מה אנחנו מבינים בזה, עם כל הכבוד להצפה השנתית הקבועה של נתיבי איילון בכל חורף?

כעת הכל ברור. רוב תושבי ניו-אורלינס נטשו מזמן את בתיהם, אבל יש כאלה שחוששים לגורל רכושם, או שפשוט אין להם לאן ללכת, והם מתעקשים להישאר בעיר המוצפת.

ראש העיר הורה לפנות את כל האזרחים, אם צריך – בכוח, בגלל הסכנה הבריאותית הצפויה לכל מי שנמצא בה. אלא שארצות הברית היא מדינה מתוקנת, ושם חיילים לא מגרשים אזרחים. הצבא האמריקני, כך קראנו, הודיע כי החיילים הנמצאים בעיר יספקו מים ומזון לאזרחים, אבל לא יקחו חלק בפינוי, שיבוצע רק בידי המשטרה. ומה אם כוחות המשטרה לא יספיקו?

כעת הבנו למה התכוון ראש הממשלה כשאמר שישראל לא תוכל לעמוד מנגד כשארה"ב זקוקה לעזרתה. לצבא האמריקני אסור לפנות אזרחים, אבל לצבא הישראלי תחת שלטון אריאל שרון והיועץ המשפחתי מזוז אין שום בעיה. מי שהטיל מצור צבאי על כפר מימון יכול גם לצאת למסע כיבוש בניו-אורלינס.

אז תתכוננו שם, ידידינו מוכי האסון באריזונה. בקרוב יגיעו אליכם גדודי ג'ובניקים, מג"בניקים וצוערי קורסים, שיאוחדו במסגרת חטיבות מיוחדות. הם יוציאו אתכם מבתיכם בנחישות וברגישות.
אז אם אתם צריכים קצת סודה קאוסטית, תתקשרו ליענקל'ה מכפר דרום.