בשבע 159: למה להרוג טורקי?

הסרט הזה הצליח להפיל אותי מהכיסא: איזו מקצועיות, איזו עלילה, אלו שחקנים. רוצו לראות את ה'הרפתקה באיסטנבול'

אמציה האיתן , ד' באלול תשס"ה

במאי טוב הוא במאי שמצליח לבנות סרט אחיד ומעניין מהרכב מגוון של סיפורים, שחקנים ודמויות. במאי מעולה לוקח מרכיבים שאולי נראים סותרים ממבט ראשון, ובונה מהם סרט ייחודי שיישאר בדמיונכם זמן רב. קרדיט מהסוג הזה מגיע לאריאל כהן ושחר בן חור – הבמאים של ה'מיני סדרה' נשק שחור.

עלי להודות שהם הצליחו להפתיע אותי, ובגדול. ראיתי את החלק הראשון (מתוך ארבעה), וכבר תכננתי לעצמי כיצד אכתוב על עוד סרט מתח חרדי, מלא באקשן, מצולם בחו"ל ורווי בשחקנים שכולנו מכירים. אמת, הוא עשוי בצורה די מקצועית, אבל בינינו, ראינו בתקופה האחרונה כל-כך הרבה סרטים כאלה, שלא ממש נפלתי מהכיסא.

הנפילה הגדולה (שלי, מהכיסא) החלה בחלקו השני של הסרט. אז התברר שכל מה שנראה טבעי בחלק הראשון, הופך להיות אחר לגמרי. הסרט מורכב בעצם משניים: החלק האחד הוא העלילה הבסיסית, של שני סוכני מוסד ישראלי היוצאים להציל את עם ישראל מציפורניו של מחבל מעונב עם נשק קטלני ביותר.

המרכיב השני בסרט הוא ה-'making of', ביטוי שאין לו ממש מקבילה בעברית, אך משמעותו היא סרט המציג כיצד הפיקו וצילמו את הסרט העיקרי. כמעט לכל סרט קולנוע היוצא בשנים האחרונות מתלווה סרט נוסף, המציג את מה שאירע מאחורי הקלעים, ומספר על השחקנים ועל מה שהביא את הבמאי להפקה; אך בעלילת 'נשק שחור', הסרט שמאחורי הקלעים משולב בתוך העלילה הראשית, וזה מה שהופך אותו לכל-כך מיוחד.

אני ממש לא רוצה לקלקל לכם את החוויה, ולכן אשתדל לגלות כמה שפחות. בכל חלק מארבעת חלקיו של הסרט חלה תפנית משמעותית בעלילה, ולמרות שהתאמצתי, לא הצלחתי לגלות חוטים פרומים בסיפור. הפרטים משתלבים זה בזה וסיפורי המשנה שזורים בצורה מעוררת התפעלות.

במדור הקודם סיפרתי על סרט עם בעיה חריפה ב'המשכיות', והנה פה נעים לגלות שיש מי שטורח מאוד כדי שלא תיווצר שום בעיה, והצופה לא יתקומם כנגד פרטים בלתי הגיוניים (אמנם מצאתי טעות אחת קטנה, אך אני מאמין שהבמאי ימצא אותי כדי שאוכל לגלות את אוזנו). המעבר בין צילום הסרט לבין הקטעים של 'מאחורי הקלעים' נעשה בצורה חלקה, וההבדל בין הצילומים נותן את התחושה הנכונה, למרות שבנושא הסאונד אין לעשות פשרות, וגם בקטעים 'פחות חשובים' הסאונד צריך להיות מושלם.

השימוש בסרט שמציג את אחורי הקלעים מאפשר ליוצרים לתאר בפנינו את הדילמות העומדות בפני כל יוצר דתי או חרדי בעולם הקולנוע. הכל מובא בהומור חביב, ולמרות שצפיתי לבד, בחלק מהמקומות אפילו פרצתי בצחוק גדול. אחת הדמויות החביבות ביותר בתסריט היא דמותו של יניב, או בפיו של הבמאי סימנטוב. יניב חיים מגלם (בחן רב) שחקן חדש במקצוע, שמנסה ללמוד מהוותיקים את רזי המשחק, מעיר הערות היכן שלא צריך, ואפילו צועק 'cut' במקום הבמאי – מעשה אשר לא יעשה בשום אופן.

כל מי שעוסק בתחום הווידאו יבין היטב את התסכול של הבמאי, ויצחק בכיף – כמובן, כל עוד לא מדובר בשחקן שנמצא על הסט שהוא מנהל. כהן ובן חור גם לא חוששים להעלות על המסך את אותן בעיות רגישות המתעוררות בכל סרט תורני מצוי: "לעצור את הצילום, נכנסה אישה לפריים". גם ההתמודדות עם שחקנים דתיים וחילוניים נעשית אל מול פני המצלמה, וכמובן הנושא המעסיק את כל היוצרים, ובעיקר את המפיקים – תופעת צריבת הסרטים. תקבלו כאן בקשה אישית לוחצת מהבמאי, שלא לפגוע בהכנסות הסרט וביכולת להפיק סרטים נוספים. אני מצטרף בחום.

ישנה כאן תופעה נוספת די נדירה: כל השחקנים בסרט משחקים מצוין, ולכן לא אתעכב על כולם אלא על דמות אחת שמזמן רציתי להתייחס אליה: אבי הורביץ. ראינו אותו כבר בכמה סרטים (בעיקר של נסים ורטה, שמופיע כאן בסרט בתפקיד חייו). למרות שהתפקידים שמילא היו לכאורה בצל המצלמה, כישרון המשחק שלו מרשים ביותר. גם כאן הוא מופיע רק בחלק קטן מן הסרט, אך עדיין קשה להתעלם מהמקצועיות שבה הוא נכנס לדמות.

ניתן עוד להאריך בנפלאותיו של הסרט, באווירה המרתקת של טורקיה, בעריכה ובמוסיקה, אבל במקום כל זאת אני מעדיף פשוט להמליץ בחום. לא, אינני מקבל אחוזים, ואפילו לא נסיעה לאיסטנבול. אם אני נהניתי, אין סיבה שגם אתם לא תיהנו.