בשבע 159: אחים לא מפקירים

מדינת ישראל הוכיחה שהיא יודעת לגרש, אבל נכשלה בהכנת תשתית ראויה לטיפול במגורשים ● אל תוך הוואקום הזה נכנסה תנועת המתנדבים "למען אחי", שהפעילה רבבות מתנדבים בעזרה לפליטים שנותקו מביתם, רכושם ומקומות עבודתם

עפרה לקס , ד' באלול תשס"ה

* הם ארגנו תרומות של כסף וציוד, סייעו באריזת הרכוש שנותר מאוחר, ייצגו את העקורים מול רשויות השלטון, ודאגו לתעסוקה ופעילות תרבותית לקטנים וגם למבוגרים * בשלב הבא יובילו את הארגון נציגי העקורים, שיעסקו בעצמם בשיקום היחיד והקהילה ובבניית העתיד שלהם

במטה 'למען אחי' בירושלים הצליחו ליצוק תוכן אחר למושג 'שמונה עד ארבע'. בימים הראשונים אחרי עקירת היהודים מגוש קטיף פשוט עבדו שם משמונה בבוקר ועד ארבע לפנות בוקר.

בשעה שכולם עוד היו עסוקים בתפילות אחרונות למניעת עקירת תושבי גוש קטיף, המטה כבר החל לפעול: בודק את סידור החדרים במלונות, את תנאי הלינה ואת אפשרויות הכביסה עבור העקורים. לחרדתם גילו אנשי המטה כי איש לא נתן את דעתו ברצינות ל'יום שאחרי'. הרשימות לא היו מדויקות, אנשי רווחה לא הגיעו למלון (וגם לא לאוטובוסים של העקורים) ואף אחד לא חשב על כך שהמפונים צריכים לאכול גם את ארוחת הצהריים שלהם במלון, ושגם אחרי עשרה ימים עדיין לא יהיה להם לאן ללכת.

הפער הגדול בין הסדר שבו פעל הצבא לכאוס שבו התנהלה מנהלת ההתנתקות התמתן מעט בעקבות סיועם של אלפי מתנדבים מכל הארץ. חלקם אפו עוגות ואחרים הציעו שירותי הסעות, חלקם תרמו בגדים וכלי רחצה ואחרים הפעילו ילדים או מבוגרים. היו כאלה שהציעו אוזן קשבת, ואחרים שירותי רפואה. את כולם איגד, ועדיין מאגד, המטה הארצי של 'למען אחי', שפשוט החליף לכמה שבועות את מדינת ישראל.

למען הפליטים
יום רביעי, בניין עמותת 'יד שרה' בירושלים. השעה היא שעת בוקר לא ממש מוקדמת, אבל הבניין הגדול והמרשים עדיין מתנמנם. באחד המסדרונות בקומה השלישית, בין שני שלטים מוזהבים המכוונים את הבאים ליחידות שונות, תלוי דף 4A בכתב מעוגל של סניף תנועת נוער, ובו כתוב 'מטה למען אחי'.

כמה צעדים נוספים והמבקר נכנס לתוך אולם לא גדול אך רוחש פעילות. כולם עסוקים מאוד וממהרים, ולמרות גיל הנוכחים, שנע בין תלמידות אולפנה לסטודנטים, אווירת הסחבק מדירה את רגליה מכאן. החבר'ה האלה, שצמידיהם ולבושם עדיין כתום, מתרכזים בעיקר בעשייה.

יצחק הוא מדריך פסיכומטרי בימי חול, ופעיל ביחידת הציוד בימי פוסט-עקירה. הוא יושב מול המחשב, עורך רשימות. "אנחנו כותבים מהם הצרכים של המפונים, מהקטן עד הגדול. מציוד אלמנטרי, כמו שמפו, טיטולים ואוכל, שקודם היו צריכים אותם יותר והיום פחות, ועד לתנורים, כיריים ומקררים".
במלונות יש היום שירות כביסה וארוחות, אך אנשים שמתגוררים בפנימיות, או ששכרו דירות באופן עצמאי, נזקקים לציוד ביתי. יצחק ושותפותיו ליחידת הציוד מדברים עם נציג העקורים ועם נציג המטה בכל נקודה בה יש מפונים, ומבררים צרכים. אחר-כך הם חוזרים אל אנשים שביקשו לתרום או להתנדב, ומתאמים את סוג התרומה ואת השינוע שלה אל המקומות הנדרשים.

"הרעיון הוא לא להעמיס על המפונים למשך שנים, וגם לא להפוך אותם לנזקקים", אומר יצחק משפט שיחזור כאן בווריאציות שונות. הכבוד למפונים וההסתכלות אליהם בגובה העיניים הוא כאן אל"ף בי"ת.
הצצה למחשב של איציק מגלה את הלוגו: "למען אחי, אגודה בינלאומית לסיוע לפליטי עזה וצפון השומרון". בדיחה מקאברית? לא בטוח שזה רק זה.

הדס היא סטודנטית שמתנדבת כרגע במחלקת ההסעות. אם באיזשהו מקום מתקיים טיול או סיור לתושבים, מתנדבים צריכים לרדת לגוש או לאזור הדרום כדי לפרק חממות או לסייע באריזה, הכל עובר דרך כאן. העלויות הן גבוהות, וכך גם הצורך לתאם את הפרטים עד הסוף. "המדיניות שלנו היא להציע עזרה, אבל אנחנו לא כופים את עצמנו. אנחנו משתדלים לא להיכנס איפה שלא רוצים".

סמדר, שלומדת באולפנה, היא אחת האחראיות על התרבות במטה 'למען אחי'. סמדר וחברותיה דואגות לתעסוקה בשעות הפנאי הרבות של הפעוטות, הילדים, הנערים וכן, גם המבוגרים. היא מתווכת בין צרכיה של האוכלוסיה בכל נקודה ונקודה ובין עמותות שמבקשות לסייע. היא פונה אל אנשים שהציגו את עצמם כבדרנים והציעו את עזרתם כדי לשעשע את הילדים.

בהתחלה, מסבירה סמדר, היתה פעילות תרבותית ענפה יותר למבוגרים. היום הם עסוקים בשאלה מה הלאה, ולאן הולכים מכאן. גם מספר המתנדבים הולך ופוחת, וזאת בגלל שהמודעות איננה גבוה כפי שהיתה. סמדר היתה פעילה בחמ"ל יש"ע בזמן העקירה, וכעת אני שואלת אותה אם הפעילות שלה ב'למען אחי' מסייעת לה במשהו להתגבר על השבר.

"זה עוזר להשלים עם העובדה. הפעילות הזו מכניסה למודעות שזה קרה, שהם לא נמצאים יותר בגוש, ושאתה עוזר להם עכשיו להתעסק בדברים אחרים, ואפילו ללכת הלאה".

ליווי עוד מהגוש
הרב דוד אנסבכר היה סגן ראש ישיבת מקור חיים לפני שהלך ללמוד בבית ספר למנהיגות חינוכית. היום, כמו אנשים אחרים, כל עתותיו מוקדשות למטה 'למען אחי'. כשאנסבכר נכנס לאולם, מגיעים אליו הנוכחים עם כל השאלות והבעיות החריגות. הוא עונה לכל אחד בסבלנות, אם כי במהירות. גם השיחה עם 'בשבע' מתנהלת במין זריזות. הזמן קצר והמלאכה מרובה.

איך הכל התחיל?
"הייתי בגוש קטיף ב-12 הימים האחרונים שלו, במחיצתם המופלאה של אנשי גוש קטיף, אנשים שרוח בם. ניהלתי מטה של רבנים שהוקם על-ידי הרב עזריאל אריאל והרב אורי גנזל. הרבנים הבינו שהמשפחות עומדות לעבור תהליך לא קל, ושחשוב שיהיו שם רבנים שייתנו סיוע פרטני לכל משפחה בכפוף ובתיאום עם ההנהגה הרבנית בגוש.

"היה ברור שההנהגה הרבנית המקומית לא תהיה פנויה, כי כל צרכי הציבור עליה, ובכל זאת היה צורך להיכנס לכל משפחה. הרבה משפחות היו בסיטואציה של אבל, של משבר והתמודדות. ההתלבטות אם לארוז או לא לארוז יצרה הרבה פעמים קשיים בתוך המשפחה. ניסינו למפות כל משפחה ולראות כיצד אפשר לסייע לה בעניינים טכניים או בעניינים אמוניים רוחניים: שאלו אותנו אם לעקור מזוזות, אם לקרוע קריעה, מה לעשות כאשר יש חילוקי דעות בתוך המשפחה, אם לצאת מהבית, להסתגר או לפתוח את הדלת.

"היה טוב שיש אנשי חינוך שיכולים להשיב, שיכולים לתווך ולהעביר מידע, כשצריך, לגורמים מקצועיים. העבודה היתה מאוד משמעותית, ואני חושב שהיה חיבור מאוד משמעותי לנו ולתושבים". אנסבכר מדגיש כי כל העזרה לא באה מגישה של תומך ונתמך: "יש משפחות רבות ששאבנו מהן כוח ולמדנו מהן".

כשהתקרב מועד הפינוי בכוח, תפסו הרבנים שקיימות משפחות שעזבו את היישובים עוד לפני הזמן הנקוב בצו הגירוש. הרבנים תהו אם מישהו דאג להם לעירוב, לבית כנסת ולניהול העניינים הדתיים בכלל. היום, במבט לאחור, אפשר לומר שהיתה אופטימיות במחשבה שהבעיה של העקורים תהיה מניין של שחרית.

"שלחנו אליהם רב", משחזר אנסבכר, "ואז הסתבר שהם זרוקים לא רק במובן הדתי אלא גם ברובד האישי. פתאום גילינו שאין שם מים, הרצפה עקומה ואין להם ציוד. תזכרי שאנחנו מדברים על ניצן, שזה ישוב קרווילות מסודר לכאורה, ושהאנשים האלה שיתפו פעולה עם המנהלת הברוכה".

מאה אלף מתנדבים
מטה הרבנים, שהבין שאם המצב הוא כזה באתר 'מסודר', באתרים זמניים יהיה הרבה יותר גרוע, החליט שצריך לתת מענה רבני בכל מקום שאליו יתפנו העקורים. עם נקיטת הצעד הזה החלו ממדי המחדל להתגלות, ומדינת ישראל נחשפה – ולא בפעם הראשונה בפרשיית עקירת גוש קטיף – במלוא מערומיה.

הרבנים, ששובצו בכל 'אתר קליטה', חזרו בעצם לתפקיד המסורתי של רב העיירה: המקשיב, המארגן והמתווך בין רשויות המדינה לקהילה. הם גילו פעמים רבות שאין שירותי כביסה, אין עובדי רווחה ואין נציג של המדינה. הם החלו לעשות עבודת הכנה כדי להקל על הקליטה במקום, "ובעצם", אומר הרב אנסבכר, "הקמנו מנהלה תוך יומיים בהיקף ארצי ובאפס תקציב.

"לא ספרנו את המתנדבים, אבל ההערכה שלנו היא שפקדו אותנו 100 אלף מתנדבים. אנחנו מפעילים 3000-2000 מתנדבים ביום. בכל מלון יש רב, מנהל לוגיסטי, מנהל פעילויות, מנהל תחום נוער כולל תחום שמרטפות, וגם מטה ארצי שמאגד את כל העניין. רק מערך ההסעות שאנחנו מפעילים עולה 300 אלף שקל. אנחנו נותנים מענה ל-22 נקודות, בין אם זה מלון, אתר קרווילות או מוסד חינוכי שקלט אנשים.

"אנחנו גם מנסים להגיע לאנשים שאינם נמצאים בקבוצה. מי ששכר דירה באשקלון זרוק לא פחות ממי שנמצא באתר קרווילות, כי הוא לכאורה 'בגד' בקהילה שלו ושיתף פעולה עם מנהלת ההתנתקות, אבל בסופו של דבר הוא נזרק לכלבים כמו כולם, ואין לו את החוסן הקהילתי ואת העזרה שמושטת לקבוצות".

יש אנשים שממש נזקקים?
"בכל אוכלוסיה יש נזקקים; אבל יש משפחות שבהן ההורים הם חקלאים, אנשי חינוך או תעשייה או בעלי עסקים, שפתאום אין להם פרנסה. נכון, יש עיכובים ביורוקרטיים, וחלקם גם עוד לא משתפים פעולה עם המנהלה, וזה לגיטימי בעיני, אבל אנחנו עוד לומדים את העניין. יש כאלה ששואלים אותי מי ישלם את חשבון הפלאפון שלהם, או הם ישלמו עבור ארוחת הצהרים שהם פספסו במלון בשל פעילות ציבורית. כשמישהו חוזר למלון אחרי הזמן הקבוע אין לו אוכל. האנשים האלה אוכלים חסכונות. אז אנחנו משתדלים לסייע, וכאן נכנס לתמונה ארגון 'פעמונים'. אבל צריך להבין שיש אנשים שעל לא עוול בכפם הגיעו ממקום בטוח, תורם ומשמעותי למדינה למעמד של אוכלוסיה בסיכון.

הצונאמי היה ידוע מראש
הטלפון במטה לא מפסיק לצלצל. הרבה חבר'ה צעירים מבקשים להתנדב, מספרים בני כמה הם ובאיזה אזור בארץ הם מתגוררים, ואנשי המטה מנסים להתאים להם משימות לפי מה שכתוב על הלוח המחיק: "ביד בנימין צריכים שינוע של ציוד ומבנים", "ליד תקומה צריכים עזרה בהקמת חממות" ו"במלון קיסר זקוקים לביגוד חם".

הצרכים משתנים והלוח נמחק ומתמלא חליפות. בכל פעם צץ משהו חדש, וכעת, עם תחילת הלימודים בבתי הספר ובישיבות, יהיה צורך בפחות הפעלה לילדים, אולם במקביל מספר המתנדבים יפחת משמעותית. כן, עדיין יש צורך בסיוע בתחומים רבים: לוגיסטיים, פיזיים ותרבותיים.

בשבוע שעבר התנהל דיון בוועדה לביקורת המדינה בעניינם של העקורים. גם הנציגים של 'למען אחי' היו שם, והרגישו שמישהו שומע אותם, גם אם מדובר בהקשבה שלאחר מעשה. "נשאלו שאלות טובות", מספר הרב אנסבכר. "האם עובדי משרדי הממשלה עבדו במתכונת חירום או היו בחופשה? מדוע איש לא נתן את דעתו על כך שעלול להיווצר חוסר אמון בין התושבים ובין אנשי המנהלה ומשרדי הממשלה השונים? לא נבנה גוף זריז וגמיש שיתן פתרונות אד הוק, כשבעצם זה מה שצריך במקרה כזה. למשרדי הממשלה היו תכניות מגרה על כך שיהיו שישה מרכזי קליטה, ולמעשה יש עשרות. צריך שיהיה חדר מצב, אבל פה אין חדר מצב.

"היה פה צונאמי ידוע מראש, והתפקוד של המערכת היה יותר גרוע מאשר טיפול בסופה בלתי צפויה. הרי התכנית נטוותה שנה וחצי מראש. המנהלה פעלה בצורה שהיא שערורייתית בכל הקשר. זרקו את האנשים לכלבים, בלי שום דאגה, וזו התנהלות שצריכה להיבדק".

על הכוונת של מבקר המדינה
הרב אנסבכר מזכיר את המחדל הגדול שבניהול ההסעות, מיד לאחר הוצאת האנשים מבתיהם. "על האוטובוס ישבו משפחות עקורים, שבזה הרגע חרב עליהם עולמם והם יוצאים בדמעות שבורים וקרועי בגדים, כשמשפחה אחת צריכה להגיע לאשקלון, משפחה אחרת צריכה להגיע לירושלים ובנוסף יש גם שב"חניקים, וכולם על אוטובוס אחד.

"רק עד כיסופים ארכה הנסיעה שעתיים, ועד ירושלים 5 שעות. אבל אף אחד לא נערך לנסיעה של 5 שעות, האנשים לא ידעו. על האוטובוסים לא היו שום אנשי מקצוע, האנשים נזנחו לנפשם. תוך שעתיים הקים שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש עציון בשיתוף עם מנחם גרנית, מטה של מתנדבים במרכז שפירא, שבו היה יעוץ פסיכולוגי, אוכל, קבלת פנים חמה ומיון. כל האנשים הגיעו לשם ומוינו. למה משפחה שבה הילדים בוכים וההורים בוכים צריכה לנסוע דרך אשקלון לירושלים? איפה הראש? למה אף אחד לא חשב על הדבר הזה?"

הסיפורים המזעזעים על הנסיעה הארוכה באוטובוס בלי רשות לצאת ולהתפנות, ועל סירוב של נהגים להמשיך בנסיעה, או על משפחות שהיטלטלו בין מלון אחד לשני, עוד ימשיכו להיות מדוברים זמן רב. אולי קשה לעכל, אבל דברים כאלה קרו כאן ועכשיו, לאזרחים שומרי חוק.

בימים הראשונים קיבלו משרדי הממשלה את הנתונים ממטה 'למען אחי'. משרד החינוך נעזר בהם כדי למפות את התלמידים, מנהלת ההתנתקות הסתייעה בהם כדי לנתב מתנדבים וגם כדי להודיע על מועד אריזת הבתים ופירוק החממות. מדהים לחשוב שמדינת ישראל סמכה על טוב לבו של עם ישראל, שלמרבה המזל היה שם.

איך חברי הועדה לביקורת המדינה קיבלו את הנתונים שהצגתם?
"חברי הוועדה לא היו צריכים את הנתונים. לשבחם ייאמר שהם עושים עבודה נפלאה. יו"ר הוועדה, מלי פולישוק-בלוך, ומבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, יוצאים לשטח ומוציאים צוותים תוך כדי תנועה. הועדה בעצמה שמעה אב שכול שאומר: 'אני עדיין לא יודע מתי הלוויה של הבן שלי, שצריכה להתקיים היום אחר הצהרים'. עם סיפורים כאלה לא צריכים את הנתונים שלנו".

מי צריך ארוחת צהרים?
צהריים במלון היאט ריג'נסי בירושלים. כאן שוכנות כבר כמעט שלושה שבועות 55 משפחות מנווה דקלים. השקט בלובי מופרע רק על-ידי קולות פכפוך המים ושיחה שקטה. ארבע נשים שמטפחות לראשן משוחחות זו עם זו בטון שדומה ללחישה. אחר-כך הן מתפזרות.
מישהי עוברת בלובי, נאנחת. מחר תהיה הלוויה של קרוב משפחה שלה, שהוצא מקברו בגוש, והיא מודאגת היכן היא ומשפחתה ישבו שבעה. היא חשבה על פינה בלובי, אבל המלון הוא לא ביתה, ואפילו החלטה בסיסית כזאת צריכה לקבל אישור. "נראה לך שיאשרו לי?" היא שואלת אותי באין אונים.
לפתע נכנסת ללובי אחת המתנדבות בצעדים נמרצים, שואלת בעדינות את בת שיחי מה נשמע. לשמע ההתלבטות, היא מציעה לה לרדת איתה ל'קומה שתיים', מילה נרדפת לחמ"ל המתנדבים, ולהתייעץ. האישה נרגעת. הרב יוסף צבי רימון מגיע לפני שהן מספיקות לרדת, מקשיב לבקשה ומבטיח שיהיה בסדר. וכך אכן יהיה.

הרב רימון הגיע להיאט ריג'נסי לאחר שצלצלו אליו ממטה הרבנים בגוש קטיף. רימון, ר"מ בישיבת הר עציון ורב השכונה החדשה באלון שבות, חשב שיישאר במלון כמה ימים, אבל בילה בו את כל 'בין הזמנים', לרוב תוך כדי הליכה, משולבת עם דיבור בפלאפון, עריכת רשימות ובעיקר הקשבה וסיוע לאנשי נווה דקלים.

"בי' באב התקשרו אלי", משחזר הרב רימון. "ביקשו שאארגן את קליטת העקורים במלון ומסרו לי את הטלפון של המנהלה. התקשרתי למנהלה, והם לא הבינו כל-כך מה אני רוצה. אבל אז התחלתי לשאול שאלות, למשל: מה קורה עם הארוחות. הם אמרו שהאנשים יקבלו חצי פנסיון. שאלתי: מה זאת אומרת, אין ארוחת צהריים? מילא אם אנשים באים ליומיים, אפשר להסתדר, אבל הם באים לתקופה! חובה שתהיה ארוחת צהריים. ואז האישה במנהלה אמרה: 'נבדוק'.

"שאלתי מה עם כביסה, אז הגברת אמרה שאין שירותי כביסה במלון. שאלתי: מה זה אין כביסה? משפחה חייבת כביסה. גיליתי שהכשרות היא לא מהדרין, ואמרתי לה שאם כך חצי מאנשי נווה דקלים לא יאכלו, וחייבים לפתור את הבעיה הזו. ואז התחלתי לדבר איתה מה עושים עם תינוקות, ילדים פעילויות. והסתבר שאנחנו נצרכים ביותר".

באותו לילה קרא הרב רימון לכ-20 אנשים, שישבו בביתו כמה שעות ודנו בדברים. בין הנוכחים היו גם כמה ממפוני ימית, שתרמו מלקחיהם. "התחלנו לכתוב מערכת מסודרת, על כל שלב ושלב".
הרב מוציא מתיקו דפים ובהם הוראות מדויקות כיצד לקבל את פני המפונים, עד לפרט הקטן: כמה אנשים מלווים משפחה, מה לכתוב על השלטים, לחבק אבל לא לשיר וכו'. הרב ואנשיו הכינו מפה של בתי כנסת ומקוואות בעיר, כולל טלפונים ושעות פתיחה, וגם טלפון לתיאומים טכניים ושאלות הלכתיות. כל משפחה קיבלה עוגה ביתית מאנשי אלון שבות, וגם משפחה מאמצת.

קומה שתיים תסדר
גם כאן המקום תפקד ביומיים הראשונים כמו חמ"ל. מהקשבה לאנשים שהגיעו בטראומה מהנסיעה, דרך התמצאות במלון ובירושלים, הסעות לסידורים הכי קטנים ועד למלחמות הכביסה (עד שהלחץ פעל על המנהלה והיא אישרה קבלת שירותי כביסה). למרות שהרב רימון מעיד כי המלון בא לקראת המפונים עד כמה שניתן, ידי המתנדבים עדיין מלאות עבודה.

הם הכינו פינת שתייה חמה ועוגה למי שרוצה לטעום משהו שלא בשעות הארוחה, הם מפעילים את הילדים במופעים ובמשחקייה מצוידת בצורה מעוררת קנאה ומארגנים טיולים והפעלות לנוער ולמבוגרים. הם הושיטו יד בכל הנוגע לסידור ההלוויות, וכמובן מסייעים בכל נושא האריזה והפירוק.
צבא המתנדבים הוא גדול, ולא כללנו בו את הרופאים המקצועיים שמגיעים לפי דרישה, את הספר והספרית ואפילו המסאז'יסטיות שמגיעות להרגיע את הנשים. רוב המתנדבים המבוגרים במלון הזה, ראוי לציין, מגיעים מאלון שבות.

הפרוייקט הבא של אנשי 'קומה 2' הוא לעזור במציאת עבודה למפונים. "אם לשני בני הזוג אין עבודה, זו בעיה קשה, ולא מדובר רק בכסף", רומז הרב רימון. המנהלה, אגב, מחזיקה במקום עובדת, אך אין בכוחה לעשות רבע ממה שמתנדבים והרבה רצון טוב יכולים לפעול.

"שלשום ארזתי את הבית", מספרת ציפורה, תושבת נווה דקלים לשעבר. "מכמות המתנדבים שהיתה איתי יכולתי להקים את הגוש מחדש. היו שם צעירים ומבוגרים, ממש בכל הגילאים. כשיצאתי מנווה דקלים התקשרתי ליוני מ'למען אחי'. תוך שעה הוא ארגן עשרה מתנדבים שיפרקו את הכל. הרגשתי כמו מנהל עבודה: הם לא עזבו את המקום עד שלא דאגו שהכל יהיה מסודר כמו שצריך. זה ארגון שעושה חסד בצורה מדהימה".

נורית, גם היא מן היישוב, מוסיפה: "הם פשוט מרוממים אותנו. הם מרימים את מצב הרוח שלנו, עוטפים אותנו מכל הכיוונים. אני פוחדת מה יהיה כשנצא מפה, איך נסתדר בלעדיהם. כרגע אנחנו לא יודעים בכלל מה יהיה".

מחזירים את המושכות
באיחור של כמה שבועות ובסרבול ביורוקרטי אופייני, נכנסו סוף סוף משרדי הממשלה לתמונה והם מתחילים לנסות ולשלב את המפונים בבתי ספר, להפנות אותם לגורמי רווחה ולסייע להם למצוא מקומות דיור. גם ארגוני מתנדבים ותיקים מתחילים לתפוס את מקומם בסיפור הזה, אולם למצער, תפקידו המרכזי של מטה 'למען אחי' עדיין הכרחי ומשמעותי, וגם הוא עובר שינוי בימים אלה.
"מלכתחילה", מסביר הרב אנסבכר, "חשבנו שהתושבים יהיו בהלם ראשוני, ואנחנו נצטרך לסייע להם. אבל האמת היא שהכי נכון שהתושבים ינהלו את ענייניהם. הם לא יתומים. יש להם קול ויש להם דעה, ומהיום הם יתפסו את המושכות בארגון 'למען אחינו'. זו הדרך הכי נכונה, הגיונית ושיקומית".
לדברי אנסבכר, רכזי הנוער שטיפלו בנוער של הגוש הם אלה שצריכים לעבוד איתו, ולא אנשים חיצוניים. אם היו רבנים מקומיים, הם אלה שצריכים לשאת בעול, וכך הלאה.

בימים אלה ממש הופך מטה 'למען אחי' לארגון 'למען אחינו', ומשכנו מועתק לשכונת גבעת שאול בירושלים. מי שמנהל אותו הם אנשי מועצה מהגוש. בראש המועצה עומד רפי סרי, שנבחר לתפקיד הזה לפני שנה וחצי, בעוד הגוש עומד על תלו.

סרי: "אנשי 'למען אחי' זיהו ואקום מאוד קשה בזמן הגירוש. באצילותם ובצניעותם הם מצאו את ההנהגה האותנטית של גוש קטיף, ואנחנו עוסקים כיום בצרכים רבים, כמו נוער, חינוך, דוברות ועבודה, בליווי פרטני של אנשי הגוש, בשמירת ה'רוח הכתומה' ובבניית הגוש החדש". סרי מסביר כי לאנשי 'למען אחי' המקוריים יש הרבה מקום בארגון החדש. עבודתם לא תמה ולא נשלמה, בעיקר בכל הנוגע לליווי הפרטני של אנשי הגוש. "הם פה, והם חלק מההנהגה הפעילה".

איך, ברמה האישית, אפשר להתגבר על טרגדיה כזו ולשאוב מחדש כוחות לעשייה כל-כך אינטנסיבית?
"מה שעובר עלינו דומה לתהליך של אבל. יש שלב של הלם וכאב, ויש שלב שבו מתחילים לעמוד על הרגליים וללכת הלאה. כיום יש דיונים סוערים היכן יוקם הגוש מחדש, ואנחנו רואים את האנשים הולכים קדימה. העשייה הזאת, גם היא חלק מתהליך השיקום".
ofralax@walla.co.il