בשבע 159: על דעת עצמי

אבי סגל , ד' באלול תשס"ה

ימי בנימין

א. כשצפיתי במסיבת העיתונאים של בנימין נתניהו, התחלתי למלמל חרישית: "ברוך שעשה לי נס וביטל את הבחירות האישיות לראשות הממשלה". הייתי מעדיף לטפס על הגג ולשפוך על עצמי סודה קאוסטית מאשר להתלבט בבחירות בין נתניהו לשרון.

ב. אומרים שבימי נתניהו כראש ממשלה, היו לנו ביטחון והדדיות. נכון, וגם לחיצת יד לערפאת, ושכחו להיות יהודים, וכולם פה ליכודניקים, והם מפחדים, ובואי שרה'לה, והסכם חברון, והסכם וואי... הו, הגעגועים.

ג. אכן, בתקופת נתניהו כראש ממשלה היו פחות פיגועים מאשר אצל רבין ופרס. אבל מי אמר שזה הושג בזכות ראש הממשלה? אולי ההישג הוא של מי שהיה אז שר הביטחון? אולי אנו צריכים לבחור באיציק מרדכי?

ד. מדוע באמת היתה אז ירידה בפיגועים? בזכות ממשלת הימין הצרה, שלא אפשרה לנתניהו מרחב תמרון מדיני גדול מדי. כשיש קיפאון מדיני, אנו כבר יודעים, יש פחות פיגועים.

ה. לימים, הביע נתניהו חרטה על שלא הקים אז ממשלת אחדות.
ו. צריך לומר דבר אחד בזכות נתניהו: הוא הפך להיות אחד הפוליטיקאים הישרים ביותר בפוליטיקה הישראלית. כשרואים אותו מדבר, מבינים שהוא פשוט איבד את היכולת לעבוד על כולם. מה שאתם רואים בטלוויזיה – זה מה שיש: טריקים ושטיקים.

ז. כשבימין באים אליו בטענות, הוא תמיד ייאחז בתירוצים טכניים. "אני מעולם לא תמכתי בנסיגות. הסכם חברון? זאת היתה ירושה מהממשלה הקודמת. חוק יישום ההתנתקות? לא הוחלט על הפינוי בפועל". טכנית, נתניהו הוא מנאמני ארץ ישראל הגדולים בעולם.

ח. חזרה למסיבת העיתונאים: לא אכפת לי שיזיע, שימצמץ, שידבר בצירה במקום חיריק, ושיגיד אלף פעם "אנ'רוצה להגיד לכם משהו". רק מספיק כבר עם השימוש המלאכותי והבלתי מבוקר בידיים ובתנועות הראש. שום אדם עם טיפת כנות לא מדבר ככה.

ט. נתניהו לא באמת שונא פודיומים. הוא גם לא אוהב אותם. הוא גם לא שונא ולא אוהב את תוכנית ההתנתקות. אהבה ושנאה הן אמוציות, תחושות ולא מחשבות. אצל נתניהו הכול מחושב. לא בחוכמה, אבל מחושב. אם הוא יהיה ראש הממשלה הבא, זה רק משום שגם מצביעי הימין – בניגוד למה שאומרים עליהם – הם לא רק אמוציונליים אלא גם מחושבים.

י. והיה אם ייבחר לראשות הממשלה, והיה אם התקשורת תחזור לשתות לו את הדם, והיה אם יתחילו החקירות במשטרה, והיה אם הוא לא יזכה לרגע אחד של שקט – בימין כבר לא ימהרו לסנגר עליו כפי שעשו בקדנציה הקודמת. בנימין נתניהו, זה שיכול היה למנוע את העקירה ולא עשה זאת, יישאר כמעט לבד. אולי עוזי כהן יישאר אתו.

י"א. ואם כל זה יקרה, אני רק מקווה שהתקשורת תתבגר קצת ותעזוב את שרה נתניהו במנוחה.

מותו של הצורר מהסרטים

יש להניח, כי רוב הקוראים לא שמעו מעולם על השחקן מייקל שירד, שמת בשבוע שעבר ממחלת הסרטן. שירד עשה בעיקר תפקידים משניים בקולנוע ובטלוויזיה, כולל סצינה בלתי נשכחת בסרט 'האימפריה מכה שנית', שבה חונק אותו דארת' ויידר הנורא. סצנה שתוארה באובייקטיביות על ידי מפיק הסרט כ"סצנת המוות הטובה ביותר בקולנוע".

אבל שירד, יליד סקוטלנד, גילם דמויות נוספות ולא מאוד מלבבות בקולנוע ובטלוויזיה. חמש פעמים הוא גילם את דמותו של אדולף היטלר (בין היתר ב'אינדיאנה ג'ונס') ועוד שלוש פעמים הופיע בתפקיד היינריך הימלר. פעם אחת הוא גילם גם כפיל של הרמן גרינג, אבל בואו נהיה לארג'ים ולא נחשיב לו את זה. בכל זאת, הבנאדם הלך לעולמו, לא נעים.
אז איך מספידים שחקן שהתפרנס מגילום טיפוסים שכאלו? "הוא העניק יופי לדמויות"? "הוא מת, אבל דמויותיו ייחקקו בלבנו לנצח"? "ההצדעות שלו במועל יד היו שוות אוסקר"? מה גורם לבנאדם להסכים להיות היטלר והימלר כל החיים? ואם כבר, אז למה לקפח את מנגלה, הס, אייכמן?
הדינמיקה ברורה: בכל פעם שמפיק הוליוודי חיפש היטלר, הוא ישר חשב על שירד. מי שהוא דיקטטור פעם אחת, כך הוא יישאר בתודעה לתמיד, בסרטים ובחיים. ואם זה נשמע כמו רמז פוליטי, או התייחסות לנושאים אקטואליים, הקישור הוא על אחריותו של הקורא בלבד.

יודע את מקומי

רגע לפני שנעמדתי בשער גן הילדים והזדכיתי על הילד, הספקתי לקחת אותו לספארי.
עד לשבוע שעבר, מעולם לא הייתי בספארי, ורוב הידע שלי בתחום נרכש על ידי צפייה בנשיונל-ג'יאוגרפיק. על מסך המכשיר המשוקץ מצטיירים אזורי הספארי כפראיים ואקזוטיים, מקומות שבהם רואים את הכל בגודל טבעי ומלא: זברות רצות יחד לשומקום; היפופוטמים יושבים יחד ופותרים תשבצים; איילים אוכלים ארוחת בוקר; ג'ירפות אוכלות ארוחת צהריים; נמרים אוכלים את הרכב ונוסעיו לארוחת ערב.

אבל המציאות הישראלית הרבה פחות רומנטית. אמנם ההיפופוטם נראה בדיוק כמו בטלוויזיה, אם הכוונה היא למכשיר 14 אינץ'; אך בעל החיים היחיד שהעז להתקרב למכוניתנו לא היה נמר אלא יען, ללא ספק החיה המטומטמת ביותר בעולם. עשר דקות תמימות ניסה היען לנשנש את החלון האחורי של הטרנטה, ומשהתייאש – עבר לחלון של מכונית אחרת. הייתי משלם הרבה כדי לראות את תגובתו ביום שבו יצליח לנגוס באחד החלונות.

צריך להיות הוגן עם אנשי הספארי, ולהודות כי זהו מקום בילוי נדיר שבו מקבלים תמורה מלאה לכסף. לכך תורם גן החיות הוותיק המצורף לשטח הספארי, מקבל יחס של בן חורג (שום קרדיט בכניסה) אבל תופס את רוב זמן הבילוי. למרבה הצער, המתקנים בכניסה לגן החיות משכו את בני לא פחות מהחיות עצמן.

"רו-צה 'התגלץ'!" קרא הפעוט בתקיפות והתנפל אל המתקנים. התחננתי לפניו לעזוב את המגלשות, הבטחתי לו שעוד מעט נראה אריות, אבל רק אחרי מאתיים סיבובים בקרוסלה וחמישים התגלשויות ארצה - עשרים מהם בלי תיווך המגלשה - הסכים הקטן לראות גם כמה בעלי חיים. "א-יות", אמר, ואני התפללתי שבאמת יש אריות בגן החיות הזה. זה מה שחסר לי, להיתפס על ידי הילד באי אמירת אמת.
גן החיות הוא מקום נפלא להעשיר בו את אוצר המילים של הילד. במקום לומר לו "תראה קנגורו" או "הנה נמר", אפשר לעשות לו היכרות ראשונה ומעמיקה עם אנטילופה הודית, דררה אלכסנדרונית וחומט כחול-לשון. ובכן, ברור שלא עשיתי את זה.

"תראה, הנה גמל!" הצבעתי על אלפקה. "וזה יען", לחשתי באוזנו למראה ננדו אמריקני. "אתה רואה?" הנפתי את היורש מול פניו הנדהמות של למור הצווארון האדום, "זה שימפנזה!" הצהרה שגרמה מבוכה קלה לכל הצדדים, שכן דקה מאוחר יותר הגענו לכלוב של השימפנזים.
"מה שאתה רואה עכשיו", אמרתי ברוב תושייה, "זהו למור הצווארון האדום". לשימפנזה המסכנה לא היה צווארון, ובטח לא אדום, אבל היורש לא שאל, ואני העדפתי לא לפתח את הנושא.

"אי-פה א-יות?" תבע הפעוט, אבל לא ראינו שום אריות בגן החיות. רק לאחר שיצאנו מהגן והמשכנו לנסוע בשטח הספארי, הודיע לנו שלט קטן כי אנו בדרך לאריות. רגע לפני היציאה ראינו אותם: רחוקים, קשים לזיהוי, נטולי רעמה ונטולי מוטיבציה, אבל די דומים לסימבה ומשפחתו. "הנה, תסתכל!" הפניתי בהתרגשות את תשומת לבו של הילד. "מה זה?"
הוא העיף מבט, חשב לרגע ואז ענה את התשובה שממנה חששתי יותר מכל: "רו-צה 'התגלץ'!"