חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 159ראשיהפצה

מדברים מהקירות - בגליון השבוע

חרפה ושבר ● אשר נודע כי ה'עיתונאי' עדי גרסיאל שוקד במסתרין על 'תחקיר' (אינווסטיגעציא) בנושא הנכבד והחשוב – הפשקווילים
08/09/05, 00:00
עדי גרסיאל

* והוא שלא קיבל ברכת רבנינו שליט"א, בכ"ז מוציא מתחת ידיו דבר שאיננו מתוקן, רח"ל * על כן בעצת מו"ר הגדולים זי"ע אנו מזהירין כי אין לקרוא את ה'כתבה' * וכל הקורא הרי זה פורץ גדר ל"ע, ומשחית זמנו ומתחייב בנפשו וד"ל

"כזו שנאה עוד לא ראיתי", אומרת השומרת שעלתה לפני שש שנים מברית המועצות לשעבר. "היתה שם אנטישמיות, אבל לא ברמות כאלה". תערוכת הפשקווילים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שאליה התייחסה שומרת הביתן, מתעדת יותר מ-150 שנה של 'קירות מדברים' בירושלים ובבני ברק. "געוואלד", "מחאה נמרצת", "בושה וחרפה", היו מן הסתם משיבים לה מנסחי פשקווילים קנאים, ומוסיפים בוודאי אזכור קנטרני של ארץ מוצאה.

אבל הפשקוויל הוא יותר מאמצעי מחאה כנגד הטלוויזיה והחילוניות או מכשיר להתנגחויות בין חצרות וזרמים. בהעדר אמצעי תקשורת המוניים אחרים, הפשקווילים במובנם הרחב – 'ספרות קיר', היוו ועדיין מהווים אחד מצינורות המידע החשובים בקהילה החרדית לענייני דיומא, הודעות מטעם גופים שונים, אזהרות, מודעות אבל וגם מודעות פרסום עסקיות לכל דבר.

מרומא באהבה ליישוב הישן
ספק אם מדביקי הפשקווילים בבני ברק או בעיר הקודש ירושלים מודעים לכך שמקורן של מודעות הקיר הללו נמצא לא הרחק מקריית הוותיקן, ברומא. לפני כ-500 שנה הדביק אדם ששמו פאסקווינו מודעות סאטיריות על גבי פסל שנמצא בכיכר במרכז העיר.

פאסקיוונו, שהכיכר נקראת היום על שמו, היה ככל הנראה מורה או בעל מלאכה שגר בקרבת מקום. לשונו החדה והחריפה והביקורת שהטיח במודעות שלו על השלטון וראשי הכנסייה משכו תשומת לב רבה לפסל, ואנשים נוספים החלו להדביק על גביו יצירות משלהם.

הממסד, שלא התלהב מהתופעה, ניסה ללכוד את כותבי המודעות, שכונו פאסקווינטה (ומכאן השתבש השם והפך בהגייה יידישיית ל'פשקוויל'), אך התקשה, כמו במקרים רבים בהיסטוריה, לדכא את רוח החופש. כשהפסל המקורי היה נתון למעקב הדוק מדי עברו מדביקי הפשקווילים לפסלים אחרים ברחבי העיר. באותה תקופה היו ברומא חמישה פסלים ששימשו מצע למודעות, וכונו 'הפסלים המדברים'.
מקורה של תופעת כתבי הפלסתר קדום אפילו יותר, והם מוזכרים כבר בתלמוד (סוכה כט.): "בשביל ארבע דברים מאורות לוקין: על כותבי פלסתר ועל מעדי עדות שקר ועל מגדלי בהמה דקה ועל קוצצי אילנות טובות". רש"י מפרש את הביטוי כותבי פלסתר כאנשים הכותבים "מכתבי עוול לשום דופי על אדם".

תופעת הפשקווילים בארץ ישראל החלה לפרוח בסוף המאה ה-19. היישוב הישן בירושלים, שהורכב מתלמידי חכמים, קנאים ועניים, היה חסר מעמד בינוני שיישא בעול. שיטת ה'חלוקה' הפכה את הפקידים ומנהלי מוסדות הצדקה לכל יכולים כמעט. הדרך היחידה שבה יכלו החלשים למחות על עוולות ושחיתויות היתה באמצעות הפשקווילים. למעשה הם גם היוו מעין תחליף זול לבידור, מעין 'פופוליטיקה מודפסת'. אלטרנטיבות אחרות כמעט שלא היו בנמצא ביישוב הקטן, העני והמסוגר.
תקופת המנדט, שהחלה ב-1918, היתה תור הזהב של הפשקווילים. אנשי היישוב הישן ראו בעיניים כלות את ה'ציויינים' מקימים מוסדות שלטון עצמי ואת התגברות החילוניות בארץ ישראל. אכילת טרפות, משחקי כדורגל ותחבורה בשבת הפכו עם ריבוי העולים החילוניים לדבר שבשגרה.
שימו לב למשל לפשקוויל הבא, מלפני כ-70 שנה, שכותרתו "נבלה בישראל" (השגיאות במקור):
"היות שבשנים האחרונות הכניסו פרצה נוראה בקדושת ישראל נבלה נוראה
"בחירת מלכת היופי בארץ ישראל
"וכלמה תכסה פני ארץ הקודש אל שמע אזנים שגם בשנה זו, מסדרים החפשים בתל אביב את אשפת הפריצות הנוראה של בחירת מלכת יופי".

הקיר גם פוגע
את זעמם הוציאו אנשי היישוב הישן על הרבנות הראשית, שנתפשה בעיניהם כמשתפת פעולה עם ה'ציויינים'. הרב הראשי, הראי"ה קוק, הפך עד מהרה לאחד ממטרותיהם העיקריות של כותבי הפשקווילים.

אחד הפשקווילים המפורסמים ביותר פורסם בשנת תרפ"ז (1927). האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר, שהגיע לביקורו השלישי בארץ, נפגש, כדרכו בשני ביקוריו הקודמים, עם הראי"ה קוק וחלק לו כבוד.

ה'קנאים' הגיבו בפשקוויל יוצא דופן בחריפותו, שעורר סערה כה גדולה, עד שדומה שהדיה טרם שככו גם בימים אלה. הפשקוויל הקצר, שבניגוד למקובל חתם עליו כותבו, מאיר הלר-סמניצר, בשמו המלא, נפתח כך:

"במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב/ המסביר פנים לרשע הרי זה ממרגיזי אל!/ אברהם אברהם לגזירה שווה – לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינות..."
השורה הראשונה של הפשקוויל מצוטטת מהגמרא על פרשת פנחס, שקינא לדבר ה', ומהווה 'היתר' לכאורה לפגיעה באדמו"ר מגור. המשפט השלישי מבוסס על האמרה העממית המצוטטת בתלמוד ובמדרשים: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא מינו". כותב הפשקוויל, בהבלחה שלא היתה מביישת את התיאטרון היידי בימיו הטובים, שיבש בכוונה את סוף הפתגם והפך את "מינו" ל"מינות".

הלשון הארסית והמתקפה הישירה על הרבנים זעזעו את אמות הסיפים. אנשי אגודת ישראל הירושלמית, שהבינו כי הם נכנסים לעימות חזיתי עם חסידות גור הגדולה, ניסו למזער נזקים ופרסמו פשקוויל משלהם, שכותרתו היתה "מאורע מעציב מאוד":
"...מחאה נמרצה מאת הרבנים הגאונים הבד"צ...
"סמרו שערות ראשנו למראה כתבי פלסתר נוראים שהובאו לפנינו, אשר כפי שאומרים כוונו המחרפים לפגוע ח"ו בכבוד צדיק יסוד עולם כ"מ הגאון הגדול האדמו"ר מגור שליט"א..."

על ההתנצלות הזו חתם גם הרב זוננפלד, רב העדה החרדית. אולם חסידי גור לא התרצו ואף לא אפשרו לנציגי העדה החרדית להיפגש עם האדמו"ר. כעבור שבועיים התחוללה בארץ רעידת אדמה, ואנשי גור תלו זאת בכך שכבודו של האדמו"ר נפגע.

שלוש שנים מאוחר יותר, כשהתפרסם 'הספר הלבן' של פאספילד, שר המושבות הבריטי, שגזר על הפסקת העלייה היהודית לארץ, היה נדמה לקנאים כי ניצחו. בזמן שהיישוב כולו הגיב בהפגנות זעם, פרסמו אנשי העדה החרדית פשקוויל עולז, "קרני רשעים אגדע":

"היות שהיום נתקבלו ידיעות שנתבטלו הציונות והלאומיות ונהרס הבית הלאומי שהיתה מקור כל הפריצות והחציפות, חילול שבת ואכילת נבלות וטריפות וכדומה בארצנו הקדושה... עליכם לקחת חלק ולהשתתף בשמחה זו, להודות ולהלל לד' על הטוב אשר גמלנו..." על הפשקוויל חתום, כמיטב המסורת, "המבשר".

סודוקו חרדי
יואל, אספן פשקווילים מזה 17 שנה המתגורר במאה שערים, "בתוך הקסבה", כהגדרתו, אוגר בחדר מיוחד בביתו כעשרת אלפים פשקווילים, העתיקים שבהם מתקופת המנדט.
כמה עולה פשקוויל נדיר?
"המחירים נעים בסביבות 12-20 דולר לפריט. פעם חשבו שיש פשקווילים נדירים, אבל אחר-כך התברר שנשמרו כמה עשרות עותקים מכל פשקוויל, ולכן המחירים אינם גבוהים במיוחד".
מה אומרת המשפחה על החדר שמבוזבז על פשקווילים?
"מבינים את זה – אני שייך לנטורי קרתא. זה חלק מההווי שלנו".
את ההשמצות, טוען יואל, הוא לא אוהב: "יש לי קלסרים של פשקווילים שאני לא מראה אותם לאנשים, בגלל המחלוקות והעלבונות האישיים שבהם".
אז איזה פשקווילים אתה מחבב?
"כאלה שמועילים לציבור, כמו הפשקוויל שפורסם על כך שיש חשש שכובעי פורים הם שעטנז, או כאלה שהם לגופו של נושא, ולא לגופו של אדם".
יש הבדל בין הפשקווילים של בני ברק לאלה של מאה שערים?
"פעם בירושלים היו פשקווילים חריפים יותר. כיום ההבדלים כמעט שלא קיימים".
יואל אינו אוהב את הפשקווילים החדשים: "אין בהם טעם. זה כבר לא מה שהיה. אין מכובדות. בשנה שעברה למשל תקפו את ראש עיריית ירושלים, לופוליאנסקי, במילים בוטות, בגלל מצעד הגאווה (הוא כונה באחד הפשקווילים 'רש"ע ירושלים'). אפשר היה להביע את אותה ביקורת בשפה יותר נקייה". לפי יואל, הולך ופוחת הדור: "כיום יש יותר פשקווילים, אבל הם פחות טובים. המחלוקות כבר לא לשם שמים".

לאחר קום המדינה ועם התפתחותה של 'חברת הלומדים', לא נס לחם של הפשקווילים. למעשה, תלמידי הישיבות והכוללים היו קהל יעד כמעט אידיאלי לספרות זו. קריאה 'מעמיקה' בפשקווילים ובמודעות קיר המבוססים על לשון המקורות הפכה חלק מהבילוי היומיומי, מעין שעשוע אינטלקטואלי שכמעט אפשר לכנותו 'סודוקו חרדי'. ההתעסקות בפשקווילים גם הפכה לחלק מהווייתם החברתית-פוליטית של תלמידי הישיבות והכוללים. גם שעות הלימוד הגמישות עודדו קריאה, וגם כתיבה, של פשקווילים ומודעות קיר.

ובמה עוסקים הפשקווילים בימים אלה? פשקוויל אופייני כורך כמה נושאים יחד:
"...טיולים, פלאפון, עיתונים, מוזיקה רועשת, טלוויזיה, מופעים, רדיו, מחשבים, דיסקים, אינטרנט, חברה וכו'
"אלה הם אבוץ הטומאה!!
"געוואלד!!!
"מגיעים ימי בין הזמנים
"מי שיכול יתעורר לפעול מיד"
על חתום: "המעוררים לאור הניסיון המר".

נושאים פופולריים אחרים לפשקווילים שיצאו בחודשים האחרונים הם: שערוריית הפיאות, העבודות בכביש 6, מצעד הגאווה ועוד.
גרשון מדפוס ישר-קלצ'קין, המדפיס מזה 15 שנים פשקווילים, אומר כי הפשקוויל הטיפוסי יוצא ב-300 עד 400 עותקים. "עם השנים השתכללו טכניקות הדפוס ויש יותר צבעים ופונטים. לשון הפשקווילים, הפכה יותר חריפה. ביטויים שפעם לא העזו להשתמש בהם מופיעים היום בראש כל חוצות".
על המחיר, כמו כל בעל מקצוע טוב, הוא מסרב להתחייב: "זה תלוי בהרבה דברים – סוג הנייר, הגרפיקה, הגודל ועוד". בעיריית ירושלים, הוא מספר, שותפה אף היא לחגיגה וגובה אגרה מיוחדת שנועדה לממן את הפיקוח על הדבקת הפשקווילים, בסך כמה מאות שקלים.

אתם מצנזרים מודעות?
"בהחלט. אם אין חתימה של רב, אני לא מדפיס". ולמרות זאת, הוא מודה, כל מודעה שלישית שהוא מוציא גוררת אחריה טלפונים נזעמים וניסיונות השחתה. אגב, אורך חייו של פשקוויל ממוצע עומד על כמה ימים במקרה הטוב, וכמה שעות במקרה היותר ממוצע.

תקשורת של חברה מסוגרת
מדוע בעצם מחזיקה תופעת הפשקווילים מעמד בחברה חרדית, כשבשאר חלקי האוכלוסייה הפכו מודעות הקיר לשוליות? היועץ המדעי של התערוכה, פרופ' מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר-אילן, החוקר מזה שנים רבות את החברה החרדית, מסביר:

"אחד ממאפייניה של העיר המודרנית הוא הניכור שבין האזרח לסביבתו. שכנים באותו בניין לא מכירים זה את זה. מאפיין נוסף הוא הניידות הפיזית – החלפת מקום המגורים בתדירות גבוהה יותר מבעבר. כמו כן, מקומות העבודה ומרכזי הבילוי והקניות התרחקו מסביבת המגורים הקרובה, וזו אינה מהווה, כבעבר, עוגן חברתי. במציאות זו חל פיחות בתפקידן של מודעות הקיר כאמצעי תקשורת וכמקור מידע".

אחת העדויות לשינוי זה היא היעדרן המוחלט כמעט של מודעות האבל סמוך לבית הנפטר, אומר פרידמן. מודעות אבל הן קריאה לרשתות המשפחתיות-חברתיות של הנפטר ושל ילדיו להתכנסות של ניחומים. אם הנפטר כמעט אינו מוכר לשכניו, וילדיו גרים במקומות אחרים, הרי אין טעם בהפצת מודעות אבל בסביבת מגוריו הקרובה.

כל זה נכון לגבי החברה הכללית. המציאות בגטו החרדי שונה בתכלית. החברה החרדית היא קהילתית במהותה, ונעה סביב בית המדרש ובית הכנסת. שם גם חוגגים את השמחות המשפחתיות. הילדים לומדים לרוב במוסדות לימוד בעלי זיקה דתית-חברתית לבית המדרש, ויינשאו בו בבוא היום, בדרך כלל, לבת למשפחה מאותו זרם. הרשתות החברתיות של החרדים, מסכם פרופ' פרידמן, חופפות ובעלות זיקות משפחתיות וחברתיות.

האיסור בשבת על נסיעה ושימוש באמצעי תקשורת אלקטרוניים מחייב את האדם החרדי ללכת ברגל לתפילות בבית הכנסת. בדרכו הוא פוגש במכרים ומשוחח עמם, וחולף על פני מודעות קיר ופשקווילים וקורא בהם. השבת גם מוקדשת לביקורי חברים וקרובים המתגוררים בסמוך, ולעתים עוסקות השיחות במודעות הקיר.

גם האברך שמקום לימודיו, הכולל, נמצא פעמים רבות סמוך לביתו, עושה דרכו הלוך וחזור כמה פעמים ביום, ופוגש לעתים תכופות במודעות קיר ובפשקווילים. האברך יכול לקרוא בהם ואף לשוחח בעניינם עם חבריו בכולל. תופעה זו היא ביטוי מובהק של התרבות החרדית, וככל שחברה זו גדלה ורמת החיים בה גבוהה יותר, יתבטא הדבר במודעות הקיר – בכמותן ובמגוון נושאיהן.

פרופ' פרידמן, האם יש הבדלים בין הפשקווילים בארץ (בבני ברק ובירושלים), ובין אלו של השכונות החרדיות בניו יורק?
"יש הבדלים גדולים בין המודעות בארץ לבין אלה שבניו יורק למשל. בניו יורק כמעט שאין מודעות גדולות מודבקות על הקירות. רוב המודעות הן קטנות. ברובן הן עוסקות בשיעורים ובאיסוף כספים".

לא כמו האינטרנט
ואולי האינטרנט יחליף את מודעות הקיר. האם אפשר להגדיר את פורום 'חדרי חרדים', למשל, כפשקוויל מקוון?
"בכמה מובנים הוא אכן דומה, אבל בגלל העובדה שחשיפתו לציבור גדול עדיין מוגבלת – בעיקר עקב העובדה שחרדים רבים אינם חשופים לאינטרנט – קשה לראותו כפשקוויל. צריך להבין, לא ההשמצה והחשיפה הוא העיקר בפשקוויל, אלא העובדה שדברים פנימיים מוצגים לעיני כל, וכל עובר ושב יכול לראותם. מבחינה זו פורום באינטרנט אינו קיר מודעות או מודעה הנזרקת ברחוב".

האם חוקר החברה החרדית ניתקל אי פעם בפשקוויל שתוכנו לא היה מובן לו? באופן מפתיע משהו פרופ' פרידמן לא מתבייש להודות בכך. אולי להיפך: "ודאי שהיו פשקווילים שלא הצלחתי לפענח. זה עיקר החכמה, שאנשים ידונו בפשקוויל וילעסו אותו חזור ולעוס. אבל אל דאגה, גם כשלא הבנתי היו תמיד כאלה שעזרו לי ברמזים שונים".

קורה שאנשים מפרסמים פשקווילים נגד עצמם כדי לקבל פרסום, גם אם שלילי?
"בהחלט שיש. אבל זה לא יותר מקוריוז. אין לזה משמעות – בניגוד למה שעיתונאים רבים חושבים (ותמיד דואגים ליידע אותי)".
האם אתה אופטימי ביחס לעתיד הפשקווילים, למרות התחרות מצד הטכנולוגיות החדשות? היית אומר שגם בעוד 50 שנה, נניח, יהיו פשקווילים?

"צריך להגדיר את מושג הפשקוויל. אם כוונתך למודעות לעג, עלבון וכיו"ב, אכן, מספרן קטן יותר היום מאשר בעבר, אם כי הם עדיין 'חיים ובועטים'. לחרדים, על קבוצותיהם השונות והמגוונות, יש היום אמצעי ביטוי רבים ועיתונות עשירה כמעט לכל קבוצה, ובאלה ישנו חופש ביטוי ללא השוואה ביחס לעבר (אם כי אין להשוות בין חופש ביטוי בעיתונות חרדית לחופש ביטוי בעיתונות ישראלית כללית).
"מאידך גיסא, אם כוונתך למודעות קיר, כלומר, למודעות מסחריות, מודעות אבל, מודעות של קהילות שונות (חסידיות ולא חסידיות), מודעות של אוטוריטות דתיות, מודעות בילוי ובידור – כל אלה הם שדה שהולך ומשתכלל בגלל קלות הגישה לדפוס (מחשב ומדפסת), אפשרויות ההדפסה בצבע והעלייה הניכרת ברמת החיים. קיר המודעות היום הוא הרבה יותר גדול, צבעוני ועשיר מאשר אי פעם בעבר. בעתיד הוא עוד יגדל ויפרח".

מדברים בפשקווילית
לפשקווילים יש ניחוח מיוחד, המושך אליו לא רק תיירים סקרנים אלא גם חוקרים שונים, כמו היסטוריונים, פרסומאים ואפילו בלשנים, מסבירה הלשונאית, ד"ר צפורה שפירא. שפירא בחנה כ-100 מודעות, ובהן אזהרות, השמצות, זעקות מחאות וגינויים.
אחת התכונות הבולטות שמצאה שפירא היתה ריבוי שגיאות כתיב ושיבושי לשון, כגון "להחינוך החרדי", טלביזיא, היסתורי (צ"ל היסטורי), השבת תובע את עלבונו (צ"ל תובעת את עלבונה). השגיאות נובעות כנראה מחוסר בקיאותם של הכותבים בעברית המודרנית.
אחד המאפיינים של הפשקווילים, המשותף גם לצבא הגנה לישראל ר"ל, הוא ריבוי ראשי התיבות. קהל הקוראים אמור להכיר את הקיצורים, ולכן יכולים הכותבים לנצל את הבקיאות לחיסכון בדיו.
מגוון לדוגמה: נו"ט – נבלות וטרפות, אעכו"כ – על אחת כמה וכמה, זלדר"א – זיכרונו לדיראון עולם, (רבנים) מטעה"מ – מטעם הממשלה, רח"ל – רחמנא לצלן.
אבל גולת הכותרת של לשון הפשקווילים היא ללא ספק הכותרות ושמות התואר המוגזמים, שמתעלים, או ליתר דיוק יורדים, לרמתם של הצהובונים: "אזהרה גדולה מטעם רבנו הגאון האדיר", "שר התורה", "אביר הרועים זקן הרבנים".

הגינויים, בהתאמה, מופרזים לא פחות: "זוועה", "התנקשות נוראה", "המסית ומדיח המחזיק בעמדת הרשעים, שצפורן אחת של החפשים חשובה אצלו יותר מכל היהודים החרדים", "כלי המשחית הטמא, תועבת ה' הטלביזיא המשוקצת, שעשתה שמות בעולם הגדול", "אנו מודיעים על התפגרותו של אותו רשע מרושע, בן בליעל, אשר חטפתו מיתה משונה, לאחר יסורים קשים... הסתפג בכוס תרעלה שנחת עליו ממרומי בית בתו".

כותבי הפשקווילים מפגינים לעתים כתיבה יצירתית שלא היתה מביישת קופירייטרים מקצועיים. הפשקוויל הבא הוא דוגמה מאפיינת: "אשה יקרה! אל תוציאי לגברים את העינים. זה גורם שתפגעי מ'עין הרע'. בשוק יש בשר תאוה לעינים, וברחוב יש בשר לבן על שתים".

פשקוויל של פורים
מזה חצי יובל שנים מחזיק משה קופל, פרופ' למחשבים בבר-אילן, בתחביב מיוחד: הוא מחבר אחת לשנתיים, יחד עם שותפו דני גוטמאכר, פשקוויל פורימי היתולי, ומדביק אותו בי"ד באדר בשכונות החרדיות בירושלים (יום לפני פורים בעיר).

"יש פשקווילים שלי בתערוכה?" שואל קופל בתקווה. התשובה מורכבת במקצת: אמנם איש לא התבלבל וטעה לחשוב שהפשקוויל הפורימי הוא אמיתי, אך התברר שליצירה של קופל יש מקור קדום: לפשקוויל פורימי ששואל "וכסף ציוני מי התיר להם" הקורא להחרים את שטרות הכסף שעליהם דיוקנאות של מנהיגים ציוניים, יש אב קדמון מלפני עשרות שנים.

בשנה שעברה פרסם קופל פשקוויל האוסר על שתיית מים, כיוון שאינם כשרים. "לא עבר חודש", הוא מספר, "ובניו יורק אכן יצא איסור כזה".
בשנה הראשונה, אומר קופל, המדפיס עשה את העבודה בפנים חתומות. זה היה פשקוויל 'מחמיר' שלקח את נושא הצניעות צעד אחד קדימה וקרא לא לאפשר לנשים לצאת בכלל מהבית. שנה אחר-כך חזרנו אליו, וברגע שנכנסנו הוא הכריז: 'הנה הליצנים של פורים. כולם כבר מחכים לכם'. כיום אנשים נכנסים שבוע לפני פורים לדפוס כדי לברר אם הפשקוויל של פורים כבר יצא.

הפשקוויל על החרמת הכסף הצליח להטעות את כתב עיתון 'דבר', נח זבולוני, שפרסם ידיעה על הנושא, והשתכנע שמדובר במתיחה רק אחרי שקופל כתב מכתב למערכת.
יש כמה קנאים שמחפשים אותנו, מספר קופל, וטורחים להוריד מיד את המודעות, אבל תמיד שורדות כמה.
תערוכת הפשקווילים ננעלת בעוד כשלושה חודשים, אחרי יום כיפור. קופל מבטיח להגיע לביקור, "כדי לקבל קצת רעיונות".