חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 160ראשיהפצה

זו היתה ממש שתיקת הכבשים - בגליון השבוע

הרב רפי פוירשטיין לא חשב ללכת בדרכי אביו הפרופסור לפסיכולוגיה, אך כשנולד לו בן עם תסמונת דאון מצא עצמו עמוק בתוך התחום. הוא מכהן כרב קהילה, עובד על דוקטורט בפסיכולוגיה, אבל שמונה ילדים וגם יו"ר הנהלת ארגון צהר.
15/09/05, 00:00
עדי גרסיאל

"זו הייתה שתיקת הכבשים", הוא אומר על יחסו של המחנה הנאור להתנתקות, "ייקח עוד הרבה זמן עד שישתקם האמון שלי במוסדות המדינה". ולמבקרים את שתיקתו של ארגון צהר בנושא הוא משיב: היינו קרועים בתוך עצמנו, אך לא רצינו להפוך לארגון פוליטי

בסלון של משפחת פוירשטיין בשכונת הר נוף בירושלים אפשר לשמוע את קולם הנעים של פעמוני הרוח. בזמן שהמתנתי לבעל הבית – הרב רפי פוירשטיין, שאיחר מעט, כדרכם של אנשים עסוקים מדי, הפתיע אותי השקט. כמעט כל ילדי הבית, שמונה במספר, נכנסו ויצאו, אירחו חברים, שיחקו, הכינו שיעורים וגם קצת רבו, אבל על כל זה שרתה אווירה של עשייה שלווה ובוטחת. ואל יקל הדבר בעיניכם: הרב פוירשטיין, יו"ר ארגון רבני צהר ורב קהילה, הוא גם פסיכולוג, ואצל לא מעט מהאחרונים מתקיים הכלל שהסנדלר עם הדיפלומה הולך יחף.

רבנים בלי פוליטיקה
הרב רפי עצמו, לעומת זאת, מוטרד מאוד. שני הדברים שמקשים עליו להירגע הם החשש מ'סכינאות' פנימית בתוך המחנה הדתי-לאומי בעקבות העקירה, והניכור ההולך וגובר בין הציבור הדתי והחילוני.
אלא שיש גם מי שמאשים את רבני צהר עצמם בניכור: בכנס של צהר בנתניה, שנערך לפני כמה שבועות – לפני העקירה – לא נידון הנושא כלל. הרב פוירשטיין אף עלה לבמה וטרח להסביר מדוע. הדבר עורר ביקורת לא מעטה, גם בתוך הארגון עצמו, כפי שהרב רפי מודה, ובכל זאת הוא מאמין שעשה את הדבר הנכון:
"כפרטים, כל אחד מרבני צהר היה מעורב במאבק. אבל היינו קרועים בתוך עצמנו אם כארגון עלינו לצלול לתוך המערבולת. זה היה יכול להרתיע את הזוג הצעיר שמגיע להתחתן אצל הרבנים שלנו, שפתאום היינו הופכים לארגון פוליטי. אולי הם היו נוסעים לקפריסין במקום. אל תשכח שיותר מ-10,000 זוגות התחתנו באמצעותנו.

"עשיתי פעם חשבון שבמשך שנה אחת משתתפים בחתונות של צהר כ-750 אלף איש – יש כאן קידוש השם גדול. האם שווה לצבוע את כל זה בכתום? הרי מתחת למודעות בעיתון 'בשבע' חתומים כל-כך הרבה גופי מאבק: מועצת יש"ע, מטה מאמץ, ועד רבני גוש קטיף ותא כתום... לא נרוויח כלום אם גם צהר יהיה חתום שם.

"מצד שני, ניתפס כמתנכרים לציבור אם 'נתעלם' ממה שקורה. זו היתה הדילמה שלנו. בכל מקרה, היה קשה לבטא עמדה מוסכמת בנושא, גם בגלל שיש דעות שונות בין מאות הרבנים בצהר. יש כאלה שתמכו בסרבנות ואחרים שהתנגדו, והיו גם כאלה שתמכו בהתנתקות. לא קיבלנו מנדט מהם".

אז איך בכל זאת פעלתם?
"בעשרות ראיונות בתקשורת צעקנו על רמיסת הדמוקרטיה ועל הצדדים הבלתי מוסריים של המהלך. ניסינו לפנות גם אל הלב של אלה שתמכו בהתנתקות. נפגשנו גם עם ראש הממשלה בנושא, וזעקנו את זעקת האנשים. שאלנו אותו איך הוא משקיע מיליארדים בפינוי, אבל שום דבר בתכנון איך לא לפורר את העם". הוא טוען שהרגיש שהדברים נקלטו.

לחבר ולא להרוס
"חברה במשבר היא כמו משפחה במשבר", הוא אומר, "היא מתפרקת או שהיא מתעלה. אם נתקע סכינים אחד בשני, בנוסח: למה מועצת יש"ע היתה פסיבית מדי; ואיך בכפר דרום התעמתו עם החיילים; וכיצד העזו לחסום כבישים; ולמה לא כולם סירבו – נהרוס את המפעל של הציונות הדתית".

אתם הרי עמותה – לא בחרו בכם. איך אתם מקבלים החלטות?
"יש לנו מעגלי התייעצות רחבים. לכן אנחנו עורכים כנסים ומפגשים, כדי לחוש את השטח. נכון שאי אפשר לומר בפסקנות שכל אמירה של הנהלה צהר מוסכמת על כל חברי הארגון, אבל אנחנו חותרים כל הזמן למטרה של הפיכת היהדות מדת של בתי כנסת ובתי מדרש לכזו שרלוונטית ומוטמעת בכל שדרות החיים".

לפני כתריסר שנים החלה חבורת רבנים צעירים, בוגרי מרכז הרב, שעמה נמנה הרב פוירשטיין, לחולל את מה שהוא מכנה "רנסנס תורני": הקמת המדרשות התורניות, תנועת אל-עמי, בית מדרש לסטודנטים בבית הספר לקולנוע 'מעלה' ועוד. בין החבורה נמנים הרבנים דוד סתיו, יובל שרלו, צחי להמן ושי פירון. בהמשך צמח ממנה ארגון רבני צהר, שהרב פוירשטיין משמש כיו"ר ההנהלה שלו.
רצח רבין, אומר הרב רפי, חולל רעידת אדמה שהביאה להקמתו של צהר. "המוטו של הארגון הוא לתפוס את הפער בין עולם התורה למציאות כאתגר ולא כבעיה. זה מחייב אותנו ליצור עולם רוחני שיוכל להגיב למציאות שסביבנו. זה מימוש של חלום להוציא את התורה מד' אמותיה למרחבי החיים כולם". גם אז, הוא אומר, נשאלו שאלות כמו: איך אפשר לזרוק לשולי החברה את הציונות הדתית כולה.

ציבור במשבר אמוני
איך אתה מייחס ל'משבר האמונה' של הנוער בעקבות הפינוי?
"אני לא בטוח בכלל שדווקא הנוער הוא שמצוי במשבר. אולי אלה המבוגרים שמנסים להשליך את זה על הצעירים. זה כמו הסיפור על ההוא שבא לשאול את הרב ופותח: 'יש לי חבר עם בעיות אמונה...' כשבעצם הבעיה היא שלו. יש כאן לא מעט היבטים: מקומם של הרבנים, לאן לוקחים את החזון, איפה היה הקב"ה ומה יחסנו למדינה, לממלכתיות.

"לדעתי, השאלה הקשה מכולן היא יחסנו למדינה. יש משהו מעליב בכך שאדם שנשאר בביתו אחרי תאריך מסוים הופך פתאום לעבריין. אנשים שהיו עד אתמול שלוחי המדינה הם לפתע 'פושעים', ומי מוציא אותם מהבית? הצבא שהם קידשו אותו במשך שנים.

"אני חושב שבשלב הזה לא צריך לנסות לענות על השאלות הללו. קודם כל עלינו לעבד את הכאב. אי אפשר לעשות עכשיו ניתוחים רציונליים. האנשים עדיין מבולבלים וכואבים. רק בהמשך נוכל לבחון את תפיסת העולם שלנו".

ואז...?
"אני לא חושב שאדם שחטף 'זץ', יכול להישאר אותו אדם. אם לא הייתי משתנה אחרי מות אמי לפני שנתיים, זה היה מעיד שמשהו בי פגום. זו גם תפיסת היהדות – לבחון את עצמנו.

"הכיוון צריך להיות חידוד האבחנה בין האידיאה למימושה. כשבאנו ואמרנו שלמדינה יש ערך דתי, לא 'ספרנו' את חילול השבת, מכירת החזיר ומצעדי הגאווה. אבל מרגע שנגעו בציפור נפשנו, ההתיישבות, פתאום הלכה לנו המדינה. האמת היא שגם קודם לכן היתה אידיאליזציה של המדינה. לא תפסנו שיש פער בין המציאות לחזון.

"אנחנו אמנם צועדים לכיוון המימוש, אלא שזה קורה בצורה קופצנית ומסובכת לאורך השנים. לא הגענו עדיין למנוחה ולנחלה, וזה גרם לנו לעשות טעויות: היחס המתנכר כלפי אחינו החרדים, וחוסר הערנות לבעיות המוסר והצדק החברתי במדינה, כמו הפרטה ופגיעה ברווחה ובקצבאות הילדים".
שזה אחד מהדגלים של צהר.

"אני לא רוצה להגיד 'אמרנו לכם', אלא לדבר כאחד מהציבור. אם היינו מבינים שאנו בעיצומו של תהליך, הנפילה היתה פחות כואבת, פחות פוגעת בתשתית האמונית שלנו.
"מצד שני, לא התייחסנו מספיק לאחינו החילונים. גילינו בדרך הקשה שאי אפשר ללכת בלי עם ישראל, בלי להתנחל בלבבות. הפרוייקט של 'פנים אל פנים' כבר היה מאוחר מדי מכדי להציל את הגוש, אבל הוא בכיוון הנכון, כי הוא מעיד על כך שתפסנו שהבעיה אינה רק באליטה השלטת בלבד. אריאל שרון לא היה יכול לעקור את היישובים אם לא היתה לו תמיכה שקטה של הרוב הדומם. לכן אנו צריכים לחזק את רקמת החיבור בינינו לציבור החילוני".

איך אפשר להתקרב גם לחרדים וגם לחילונים – אתה לא סותר את עצמך?
"לא בהכרח. המפגש שלנו עם החילונים חייב להיות הרבה יותר עמוק ממה שהוא היה קודם. אפשר בקלות להגיד שהציונות הדתית היא גשר, ולעצום עיניים כדי להתעלם מהדברים שאנחנו לא אוהבים לראות. קשה להיות גשר כשלא מעגלים פינות. הפתרון הוא להידבר עם החילונים לא רק מעמדה מתנשאת ומחזירה בתשובה, אלא מתוך הקשבה.

"אתן דוגמה, אולי מעט פשטנית: בכנס רבנים שנערך לאחרונה קמה רבנית ואמרה – כשהשמאל הפגין נגד שרון אחרי סברה ושתילה והתקומם נגד הדרך שבה הוא הוביל את הצבא לפאתי ביירות, הציונות הדתית קיבלה אותו בשירה וריקודים. ואגב, אני הייתי ב'מרכז' בזמן ששרו לשרון 'אריק מלך ישראל'.

"אם נדע להבין – בעיניים של תורה – את אחינו החילונים, נוכל ללמוד מהם לא מעט. אפשר ליצור חיבור עמוק ולא מטייח, שחותר למצוא מכנה משותף עמוק. שיהיה ברור, לא נוכל להכריח אחד את השני. זה ייקח זמן".

אתה מאמין שאם צהר היה גדול פי מאה, אני שואל, ההתנתקות לא היתה באה לעולם?
"זו שאלה היפותטית, והתשובה עליה רחבה יותר: אם הדרך שלנו היתה בת 100 שנה, המדינה היתה הרבה יותר יהודית, אם כי לא בטוח שזה היה מוביל בהכרח לחשיבה מדינית אחרת.
"הניכור בין הציבור הדתי והחילוני היום הוא כל-כך גדול שיש קהילות שלא מוכנות שחילונים יעשו אצלן בר מצוות. ואני מבין אותן – הם מחנים את האוטו ליד בית הכנסת, ובאמצע התפילה מצלצל הפלאפון וזה מקלקל את האווירה היפה של שבת. אבל אם נדחה אותם, לא נוכל אחר-כך לבכות על ההתנתקות".

שרק לא נסתגר
הרב פוירשטיין, שנפגש מתוקף תפקידיו עם בכירים במגזרים שונים, מאוכזב מאוד מהתנהגות האליטות סביב תכנית ההתנתקות: "זו היתה ממש שתיקת כבשים. לבית המשפט העליון לא היתה אפילו אמירה מוסרית אחת בקשר לעקירה. איפה אנשי הדמוקרטיה ואבירי איכות השלטון כששלחו חיילים נגד אזרחים בכפר מימון? כשעצרו אוטובוסים וסילקו מקניונים נערים ונערות עם סרטים כתומים?

"פתאום אני מתחיל לשאול את עצמי אם הדמוקרטיה היא רק כלי שרת לאידיאולוגיה מסוימת, שמשחקת בצורה לא הגונה. לי באופן אישי ייקח עוד הרבה זמן עד שישתקם האמון הבסיסי שלי במוסדות המדינה".
אז אולי, כמו החרדים, ננתק מגע מהמדינה?
"אני ממשיך לטעון שצריך לחתור להשתלבות במדינה".
השתלבות או השתלטות?
"הדיבורים על השתלטות הם לא רציניים. אבל אדרבה, תתפסו את ההנהגה. עם מי בדיוק תעשו את זה? עם חמשת המנדטים של המפד"ל, השניים של הציונות הדתית ועוד כמה מהאיחוד הלאומי? בסופו של דבר זה לא ילך, אלא אם תהיה כאן הבנה הדדית בין הפלגים. אי אפשר להשיג מטרות אמיתיות באיומים.

"אני חושש מתגובה נמהרת של הסתגרות הציונות מהדתית מפני המדינה. הדבר דומה לאדם שחלילה נלקח ממנו מישהו קרוב, והוא מחליט לא להביא יותר ילדים לעולם. הכיוון צריך להיות חזרה למדינה, מתוך תחושת שייכות וביתיות עמוקה. והכל מתוך האבחנה בין האידיאל לבין המימוש, שהוא בהכרח פגום".

חינוך, רבנות, אמנות
רפי פוירשטיין נולד לפני 46 שנה בירושלים. אביו, חתן פרס ישראל פרופ' ראובן פוירשטיין, פיתח שיטות ייחודיות לשיפור תהליכי חשיבה ולמידה, והקים את מכון פוירשטיין, או בשמו הרשמי: 'המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה' (ראו מסגרת).

תחומי העיסוק של משפחת פוירשטיין נעים בין שלושת קודקודי המשולש: פסיכולוגיה, חינוך ואמנות, עם קשר הבדוק ליהדות: אחותו של הרב רפי, נועה, היא פסיכולוגית קלינית. דודו הוא פרופ' יעקב רנד, חתן פרס ישראל ואביו של השחקן שולי רנד. האח אהרון הוא שחקן ואיש טלוויזיה (כיום ב'קשת'), והאח דני הוא עורך דין שעוסק כיום באמנות ונשוי להדר גלרון (לשעבר נורית הדר מהצמד 'נויה ונורית', גם הוא לשעבר). אח נוסף הוא ד"ר שמואל פוירשטיין, ששימש כמפקח ארצי על לימודי התנ"ך במשרד החינוך.

כילד, התחכך הרב רפי בפרופסורים לפסיכולוגיה וחינוך שבאו להחליף דעות עם אביו, אך גם עם ילדים בעלי לקויות שטופלו במכון, ויצאו ובאו מן הבית. "לא היתה הפרדה בין הבית לעבודה", הוא מעיד. "היה בבית שילוב מיוחד בין מצוינות מדעית וחסד".
הוא למד בנתיב מאיר והמשיך אחר-כך במשך שמונה שנים במרכז הרב. שם קיבל סמיכה לרבנות, ובהמשך, בשנת תשמ"ו (1986), התחתן ושנתיים מאוחר יותר הפך לר"מ בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים.

לכאורה נראתה דרכו סלולה במתווה התורני, אולם הולדת בנו השני, בשנת תשנ"ב, חוללה בו מהפך. הבן, אלחנן, נולד עם תסמונת דאון. "התאוששנו מהר מהמכה שחטפנו, ובעזרת השיטות שפותחו במכון קידמנו את אלחנן להישגים יפים: בגיל שנתיים הוא כבר ידע לדבר; הוא לומד עכשיו בחטיבת ביניים בישיבה; הוא גמר את הש"ס-משניות עשר פעמים ולומד גמרא".

רב בקיבוץ, רב בעיר
המגע הישיר עם שיטות הטיפול של אביו חולל שינוי אצל הרב רפי. "עד אז היה לי קשר עקיף עם המכון של אבי. כדרכם של בנים לאנשים גדולים, ניסיתי לסלול לעצמי דרך שונה מזו שלו. אבל הטיפול באלחנן משך אותי ל'עסק המשפחתי', והתחלתי ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, במקביל לעבודתי בישיבת הקיבוץ הדתי".

כיום הוא משלים את הדוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנת חופש שלקח מהישיבה לצורך פעילות במכון, נעתר הרב פוירשטיין להצעה לשמש כרב הקיבוץ עין צורים, אך המשיך בפעילות במכון. כמה שנים אחר-כך עבר לירושלים.

בנוסף לעבודתו במכון ולפעילותו בצהר, משמש הרב רפי גם כרב קהילה בשכונת מגוריו, הר נוף בירושלים. "היו לי לא מעט הצעות מאתגרות אחרי הרבנות בעין צורים", הוא אומר, "אבל כיוון שרציתי להקדיש מזמני למכון ולצהר, החלטתי לקחת משרת רבנות יותר 'קלה'".
רבנות של קיבוץ, הוא אומר, היא משימה מאתגרת מאוד, במיוחד כשמגיעים בשנת שמיטה לקיבוץ שמעולם לא היה לו רב: "בשבילי תפוח עץ היה משהו שקונים בסופר", מעיד הרב רפי, "ופתאום אני צריך לטפל במחרשות, טרקטורים, רפתות עם סוגיות שבת מורכבות, עורלה, מטבח ענק, מפעל שצריך להנחות אותו אם לעבוד בחול המועד. וכל זה חוץ מעבודה עם הנוער, המבוגרים והטיפול בסוגיות המיוחדות של חברה קיבוצית סגורה".

אולם גם בעיר, הסתבר במהרה שהרבנות ה'קלה' כלל אינה כזו. "מתברר שלאנשים יש המון שאלות וצרכים בכל התחומים. בגלל שאני יושב על התפר בין רבנות לפסיכולוגיה, העומס גדול עוד יותר. לפעמים אני שואל חברים חילונים: איך משפחה חילונית או קהילה כמו קיבוץ מסתדרת בלי רב? למי הם פונים כשהם במצוקה?

הוא אב לארבעה בנים וארבע בנות: הבן הקטן בן 8 חודשים, והבת הגדולה החלה לאחרונה שירות לאומי. אשתו, טל, בת קיבוץ טירת צבי, היתה מחנכת שנים רבות, וכיום עובדת במכון לשיקום פגועי ראש שבמרכז.

פסיכולוגיה רבנית
פרוייקט נוסף שעליו הוא שוקד באחרונה הוא ניסיון ליזום תכנית שילוב של רבנות ופסיכולוגיה. "בארה"ב התחום הזה מוכר, ונקרא 'פסיכולוגיה של אנשי דת'", הוא אומר. שני כנסים בנושא כבר נערכו בחודשים האחרונים יחד עם המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף מכון שילה של הפסיכולוג הדתי צבי מוזס.

"שני הצדדים צריכים להכיר אחד את השני. הפסיכולוגים נוטים לזלזל בלימודים של הרבנים, בנוסח: מה כבר למדתם שם בישיבה – איסור והיתר? וגם לרבנים אין מספיק ידע על הפסיכולוגיה המודרנית. יש עוד הרבה מה לעשות. כמו שיש פסיכולוגיה חינוכית וקלינית וכו', כך צריך להיות מסלול לימודים ל'פסיכולוגיה רבנית'".

אבל יש גם קונפליקטים לא מעטים בין שני התחומים.
"הכי פופולרי זה לדבר על הסתירה, אבל לדעתי הבעיה היותר עמוקה היא הנתק בין הפסיכולוגים לרבנים. לאחרונה טיפלתי בשאלה הלכתית בתחום הפריון. דבר ראשון שעשיתי היה להתקשר לפרופ' בתחום הגנטיקה שמטפל בזוג. אחרי שקיימנו שיחה ארוכה ומועילה, הוא אמר לי: במשך השנים הרבות שאני עוסק בתחום, אתה הרב השני שאי פעם פנה אלי כדי להתייעץ ולשמוע את הנתונים. הרבה רבנים פנו אלי וניסו להתערב בעבודה, אבל אתה השני שבאמת מקשיב. האדם שמבקש את העזרה מהרב או הפסיכולוג בעצם סובל מהנתק הזה".

הכנס הראשון, שבו נכחו יותר ממאה אנשי מקצוע, נועד לשבור את הקרח, אומר הרב פוירשטיין. והוא מאמין שעקורי גוש קטיף כבר יצאו נשכרים משיתוף הפעולה בין הפסיכולוגים לרבנים שטיפלו בהם.
אבל איך בכל זאת פותרים את הסתירה?
"הקונפליקט הוא תוצר של התנגשות בין שתי הגישות: הפסיכולוגיה יוצאת מנקודת מוצא של האני ועוסקת בצרכיו, ואילו היהדות שואפת להעלות את האדם לאלוקים. לדוגמה: יכול להיות שמבחינת צרכיו הפסיכולוגיים של המטופל עדיף שהוא יתנכר להוריו, אבל יבואו הלכות כיבוד הורים ויאסרו זאת. הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת את האדם לקבל את חולשותיו, והיהדות שואפת להתגבר עליהן. אם למישהו יש בעיה עם המסגרת המשפחתית, יבוא הרב וייעץ לו להתמודד ולשפר, והפסיכולוג יכול לומר לו 'לזרום'.

"זה למעשה קונפליקט מובנה. שורש הפתרון הוא שהפסיכולוגים יבינו שהאמונה הדתית היא חלק מהצרכים של האדם – האדם מחפש משמעות. למשל: רגש האשמה הוא מטרה קלאסית של חצי הפסיכולוגים, כי הוא כביכול חוסם ומעכב את ההתפתחות הנפשית. אבל ביהדות אנו משתמשים בו, ובחודש אלול ובימים הנוראים במיוחד, לצורך התעוררות רוחנית.
"הפסיכולוגים חייבים להבין את העוצמות, גם הטיפוליות, של האמונה. אם ניקח את הדוגמה של ההתנתקות, אנשי תקשורת רבים דיברו על 'המניפולציות של הנוער הדתי' ושאלו למה עושים רעש כל-כך גדול ממשהו שהוא 'בסך הכל מעבר דירה'. זה בגלל שהם לא מבינים את שפת האמונה, ואת הכוחות הנפשיים הרבים שהיא מייצרת. מעבר דירה כל אדם יכול לדמיין ולהעריך, אבל את ההתעקשות להיאחז בפיסת אדמה מוכת פצמ"רים אפשר לתפוס רק במובנים דתיים, בשפת האמונה".
ואולי הם מפחדים מכוח האמונה?

"יכול להיות. אחרי רצח רבין השוויתי את המעשה לדליפה בכור אטומי. האנרגיות והעוצמות בציבור הדתי כל-כך חזקות שהן עלולות להיות מסוכנות, אם לא יכוונו אותן. הרי יש אצלנו נכונות להתמסרות ללא סייג לערכים, תוך ויתור על הפרט. לכן התקלות אצלנו עלולות להיות מסוכנות. אם תהיה נזילה באורח החיים המערבי, לעומת זאת, המקסימום שיצא משם זה מיץ פטל. זה שורש המשבר הנוכחי: חושבים פונקציונלית – מה הם מקטרים? הם מקבלים פיצויים טובים – ואין הבנה של חשיבותם של הערכים בנפש האדם".

לומדים לחשוב
במרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה, שהמטה שלו בשכונת רחביה בירושלים, מועסקים 160 עובדים ויש לו 80 סניפים ברחבי העולם. המכון הוקם בשנות החמישים על-ידי פרופ' פוירשטיין, כששימש הפסיכולוג של עליית הנוער. הוא נוכח לדעת שהעולים החדשים, ביניהם ניצולי שואה ועולים מארצות המזרח, אובחנו על-ידי המבחנים הרגילים כבעלי פיגור שכלי. בעקבות זאת הוא פיתח את שיטת האבחון הדינמית והקים את המכון.

למרות שהוא מזוהה בציבור עם טיפול בילדים הסובלים מפיגור, הוא עוסק בתחומים רחבים הרבה יותר. "למעשה, המכון עוסק בחשיבה. התיאוריה שפיתח אבי גורסת שהאינטליגנציה האנושית היא ברת שינוי. כלומר שה-IQ, מבחני המיון והגדרות כמו 'מפגר' ו'לוקה בתסמונת דאון' משקפות במקרה הטוב את המצב הקיים, אך לא יכולות לנבא את הפוטנציאל העתידי. פעם מפגר – לא תמיד מפגר, ואפילו פעם אוטיסט – לא תמיד אוטיסט".

הרב פוירשטיין רואה בשיטה של המכון לא רק תיאוריה מדעית, אלא גם תורה בעלת יסודות רוחניים. "האדם אינו רק יצור ביולוגי, שמושפע מהגנטיקה שלו בלבד. באנלוגיה למחשב אפשר לומר שאת החומרה אי אפשר לשנות, אבל את התוכנה כן! החומרה היא הגנטיקה, אך את התוכנה יוצר החינוך. אם נשדרג את החינוך נגיע לתוצאות טובות, למרות מגבלות החומרה".
השיטה מיושמת לא רק על אנשים פגועים, אלא גם עם אנשים מאוד מתוחכמים, טייסי חיל האוויר, למשל. "כל מדריך טיסה של חיל האוויר מקבל פעמיים בשנה שבוע תחקירים באמצעות השיטות שלנו. המטרה היא לשפר את ביצועי החניכים.
מורים ופסיכולוגים גם הם עוברים הכשרות במכון, ואפילו במגזר החרדי יש מאות מורים שהוכשרו ללמד באמצעות השיטה".
הרב פוירשטיין, המכהן כיום כסגן נשיא המכון, מעיד כי עד לפני שנתיים המכון לא דרש תשלום עבור הטיפול.

אז איך מימנתם את המשכורות לעובדים?
"מתרומות, ממכירת חומרים בעולם, מהכנסות מקורסים וכד'. היו כמה יהודים שנעזרו בשירותינו וידעו להוקיר טובה. היו כאלה שבאו לאבא שלי ושמו מיליון דולר על השולחן. היו גם אחרים, שיכלו לתרום 10 מיליון בקלות, ולא נתנו כלום".

בשנים האחרונים יש 'מגיפה' של לקויות למידה, בעיקר באזורים מבוססים. איך אתה מסביר את זה?
"אני אומר בצחוק שבפריפריה יש פחות, כי כנראה שהגנטיקה שם יותר בריאה. מובן שהאמת שונה – ההורים העשירים מרפדים לילדים את הדרך על-ידי אבחונים. כך הם מקבעים לילד את הזהות כדיסלקטי או לקוי ולא מאפשרים לו להתמודד. זאת אחת הסיבות לכישלון של מערכת החינוך. אבא שלי היה אומר: 'אל תקרא ליקויי למידה, אלא ליקויי הוראה'. חבל שוועדת דברת לא התייחסה לכך.
"יש כאלה שרוצים לתת דגים לנזקקים. אחרים כבר יותר מתוחכמים ומציעים לתת להם חכות. אנחנו אומרים: בואו נלמד אותם לייצר בעצמם את החכות – לייצר בעצמם את כלי החשיבה שלהם", מסכם הרב פוירשטיין.