בשבע 160: מאחז בבצלאל

בין עבודות הגמר של הסטודנטים בבצלאל בלטה השנה עבודתה של רבקה ליבוביץ, תושבת חברון. החדר שעיצבה, שכלל ´סדרת ספרים לילדים שמאלניים´, פסיפס של פינוי מאחז וכריות עליהם רקומים הסכמי אוסלו לא מותיר את הקהל אדיש.

עתיה זר , י"א באלול תשס"ה

ליבוביץ מאמינה שאפשר וצריך להשפיע מבפנים על עולם האמנות – לטקס פתיחת התערוכה היא מופיעה בחולצה כתומה.

גלריית המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. תערוכת סטודנטים מסיימי שנה ד´ פרושה על הקירות, על הרצפה, על ספסלים שנבנו במיוחד לצורך הצגת העבודות.
בבסיס עבודותיהם של הסטודנטים עומד בדרך כלל רעיון או תפיסת עולם, שאותו הם מביאים לידי ביטוי בעבודתם. בין כלי הגשה יצירתיים, אריחים בשילוב מגנטים וגופי תאורה מעוצבים, בולטת עבודתה של רבקה ליבוביץ, תושבת חברון, שסיימה את לימודיה במסלול פיסול.

מי שנכנס לחלל שרבקה עיצבה, נתקל קודם כל בתמונת פסיפס גדולה, שבה ניתן לראות שני שוטרים גוררים ילד. לאורך שני קירות החלל נבנו ספסלים, שעליהם הניחה רבקה כריות רקומות בדוגמה של סעיפים מתוך הסכם אוסלו.

על הספסלים מונחים שני ספרי ילדים. רבקה קראה להם ´סדרת ספרים לילדים שמאלניים´. הספר האחד מספר על ילדה המתקשה להירדם בלילה מפחד המתנחלים הנמצאים מתחת למיטתה. אביה מנסה להרגיעה בשלל התבטאויות כנגד המתנחלים, והדבר שמרגיע לבסוף את הילדה הוא ההבטחה שיביאו זרנוקים, בולדוזרים, ואמצעים נוספים לסילוק המתנחלים.

הספר השני מספר על ילד שאביו התגייס למילואים כדי לפנות מתנחלים. הילד גאה באביו, והוא ואמו משתעשעים יחדיו בהמצאת חרוזים על המתנחלים הרשעים. כל ההתבטאויות בספר הן בעצם ציטוטים שנכתבו על המתנחלים בעיתונים הארץ וידיעות, על-ידי כתבים כמו יואל מרקוס, אבירמה גולן ועוד.

רשע בעטיפה יפה
רבקה, למה בחרת דווקא בנושא הזה לפרוייקט הגמר שלך?
"לאורך שנות הלימודים בבצלאל", מסבירה רבקה, "היו לי הרבה ויכוחים עם סטודנטים אחרים. תמיד כשהייתי אומרת שהסכם אוסלו הביא עלינו את הרעה הזו, היו עונים לי: ´עזבי את אוסלו, זה היה מזמן, אוסלו מת´.

"מאוד התקוממתי על זה. הרי כל הצרות, כל ההרוגים, הכל התחיל מהסכמי אוסלו, שהיו עטופים ומנוסחים בכל-כך הרבה מילים יפות. היה כתוב בו כמה רובים, כמה אקדחים, כמה נשק יינתן לערבים – וישמש אותם רק להגנה עצמית, מי יפעיל את הקנטינה במסוף רפיח, כמה שוטרים יהיו ואיזה אימונים הם יעברו.

"זמן קצר אחרי ההסכם נתן רבין נאום מרגש, שבו הוא דיבר על תום עידן השכול ופתיחת עידן השלום. אנשים שנרצחו אחרי ההסכם נקראו קרבנות שלום. בימי נתניהו כל הנסיגות נקראו ´פעימות´, וגם היום יש ´התנתקות´, דברים כל-כך נוראים מצופים במילים כל-כך יפות.

"הרגשתי שאני חייבת להמחיש איך דבר כל-כך נורא יכול להימכר בעטיפה יפה, עד כדי כך שאתה מתבייש להגיד שהוא רע. כתבתי דווקא על כריות סעיפים מההסכם הזה, וכתבתי ספרי ילדים, שזה משהו מאוד רך ונחמד, אבל בתוכם יש ציטטות נוראות – שאגב, ככל שההתנתקות מתקרבת הביטויים הולכים ונעשים גרועים יותר, ועשיתי פסיפס, שזה משהו אומנותי, מזכיר בית כנסת עתיק ודברים כאלה, והוא גם לא כל-כך ברור ברגע הראשון".
שם התערוכה, אגב, הוא ´מזרח תיכון חדש´.

יש פוליטי ויש פוליטי
איזה תגובות את מקבלת על התערוכה?
"רוב האנשים לא נשארים אדישים. בדרך כלל הם מזדעזעים בעיקר מהספרים. היתה כאן אישה שהסתכלה עלי, ושאלה אותי אם התערוכה שלי. עניתי בחיוב, והיא שאלה מאיפה אני. עניתי שאני מחברון, והיא אמרה: ´אני רק שומעת את זה, הפיוזים שלי עולים. אנחנו שני עמים´".

בשיחה מתערבת זהר, חברתה לספסל הלימודים של רבקה: "איזו חוצפה, ככה להתקיף? אני שמאלנית קיצונית, שלא תחשבי. אבל ככה להתבטא? האמת, גם אמא שלי היתה פה וממש התקוממה כשראתה את הספרים". זהר ורבקה צוחקות. אחד הסימנים להצלחה של אמן הוא הסערה שעבודותיו מסוגלות לייצר.

נוכחותה של זהר כלל לא מפריעה לרבקה להתבטא בחופשיות על רשעותם ואטימותם של השמאלנים.
בצלאל ידוע כמקום חילוני ושמאלני, איך בעצם אישרו לך להציג עבודה כזו?
בהתחלה באמת לא אישרו לי, אבל יש כל מיני שלבים בהגשה, ואני התעקשתי לעשות דווקא את זה. באחד השלבים, שהיה יותר פומבי, הצגתי את העבודה, וזה היה יותר מדי בוטה אם לא היו מאשרים לי אותה. אבל מה שכן, באחד הימים של התערוכה נכנס איש אחד, ראה את התערוכה והתחיל לצעוק: ´מה זה, מי אישר לכזו תערוכה להיות מוצגת?´ שאלתי מה הבעיה, והוא ענה: ´זו כזו תערוכה פוליטית!´ טענה שהיא ממש מגוחכת, כמובן, כי לפחות חצי מבצלאל זה עבודות פוליטיות, והוא אמר ´אבל זה מוגזם! זה נגד הממשלה! צריך להוציא את העבודה הזו מפה!´

"כשראש המחלקה הגיע וסיפרתי לו על כך, הוא אמר: ´אה, זה טרטקובר´. הסתבר שזה דוד טרטקובר, שהיה חתן פרס ישראל לאומנות, והוא ידוע דווקא כאמן פוליטי, שמאלני כמובן. היצירות שלו הן מאוד בוטות. אבל ככה זה, יש פוליטי ויש פוליטי".

אחת מחברותיה של רבקה אכן הציגה תערוכה פוליטית בנושא הריסת בתי ערבים, שבה הציגה בין השאר שברי לבנים. רבקה שאלה אותה: "למה לך לעבוד קשה, אני אביא לך שברים ממצפה יצהר". תגובת החברה היתה נזעמת: "אצלכם זו סתם פרובוקציה, אצלם זה החיים שלהם!"
התערוכות שהוצגו בבצלאל נסקרו בעיתונים הגדולים. התערוכה בנושא הריסת בתי הערבים זכתה לסיקור, עבודתה של רבקה לא הוזכרה כלל.

הם מרביצים גם ליהודים
טקס פתיחת התערוכה הוא טקס חגיגי, שאליו מגיעים הסטודנטים ובני משפחותיהם במיטב מחלצותיהם. רבקה חשה כי בשל התעסקותה בפרוייקט הגמר, לא היתה שותפה מספיק במאבק נגד ההתנתקות, ולכן היא ואחיה הופיעו לטקס הפתיחה לבושים בחולצות כתומות של קייטנת מעשיהו. "הסתכלו עלינו כעל אחד המוצגים", היא מספרת בחיוך.

הפסיפס שהציגה רבקה הוא תמונה שצולמה בפינוי מאחז חזון דוד בקרית ארבע. רבקה עיבדה את התמונה לתמונת פסיפס, והכנתו היתה מלאכה שדרשה תכנון רב ומדויק, החל מבחירת הגוונים, דרך הכנת אבני הפסיפס, הכנת הציור ורישום מדוקדק של צבע כל משבצת. בהמשך היתה עבודת נמלים של הדבקת האבנים. לצורך עבודה זו התגייסו בני משפחה וחברים, עד לקיבועו לקיר.

"כשהרמנו את הפסיפס כדי לקבע אותו לקיר נעזרנו בערבי שעובד בבצלאל. כשסיימנו, הוא הסתכל על התמונה ושאל: ´מה, גם לכם השוטרים מרביצים?´ אז אבא שלי אמר לו: ´לנו הם מרביצים יותר חזק´".

חייבים להשפיע דרך האמנות
למה בחרת ללמוד דווקא בבצלאל?
"קשה לי עם זה שהציבור הדתי תמיד עושה ´דרכים עוקפות´ לבעיות. רציתי ללמוד במקום מקצועי, ולא לתת לזה שאני דתית או מתנחלת להוות מחסום עבורי. אבל אני לא חושבת שכולם יכולים לעמוד בזה. את נמצאת עם הסטודנטים המון שעות כל יום, וזה לא נוח להיות תמיד השונה והאחרת. פגשתי דתיים שמאוד הושפעו, ולא לטובה.

"כששואלים אותי אם ללמוד בבצלאל, אני אומרת שאדם צריך לדעת עד כמה הוא מושפע מלחץ חברתי, עד כמה המשפחה שלו תחזק אותו, אם הוא מחובר לקהילה או אם יש לו רב. אני גרתי כל השנים הללו בבית, ונסעתי יום יום. חברון זה פשוט הקונטרה של בצלאל. וגם החלטתי שאני לא יוצאת לבלות עם החברים שלי, אפילו אם הייתי איתם שעות רבות במשך היום".

בשנה הבאה רבקה מתכוונת לפתוח סטודיו בירושלים. "הייתי רוצה להיכנס לברנז´ה של האמנים, אבל זה מאוד קשה, במיוחד עם העבודות שלך לא פרו-פלשתיניות או אנטי-דתיות. לצערי, הציבור הדתי והימני לא מודע למידת ההשפעה של האמנות על עיצוב הזהות של מדינת ישראל. האליטה של האמנים משפיעה מאוד על כל מה שקורה כאן".