בשבע 160: הטוב שברופאים...

מועצת יש"ע לא הייתה מספיק נחרצת במאבקה - היא אימצה את כללי המשחק של הממסד ולכן לא יכלה לנצח. בקרוב נצטרך לבחור בין השתיים: מדינת ישראל או תורת ישראל

הרב גדי בן זמרה , י"א באלול תשס"ה

אני כותב מאמר זה כתגובה למאמרם של אחי היקר והחביב צ'יקו בן זמרה וידידי הקרוב יעקב שטרנברג, 'הרופא לא אשם'. דרכם אני פונה גם לשאר החברים במועצת יש"ע.

את דברי חז"ל – התמוהים לכאורה – שבכותרת, מפרש המהרש"א: "דהיינו, שמחזיק עצמו לטוב ולמומחה שברופאים שאין כמוהו, וסומך ביותר על מומחיותו מתוך גאוותו, ולפעמים הוא טועה בטבע זה החולה וממית את החולה ברפואותיו... אבל יש לו לישא וליתן עם שאר הרופאים כיון שהוא סכנת נפשות".

הביטחון המופרז כי רק שיטת טיפול אחת בכוחה להציל את החולה מביא את החולה עד שערי מוות, ולכן סופו של אותו רופא מומחה – שאינו נועץ בחבריו – לגהינום (בהקשר שלנו, לא כפשוטו חלילה).

הבעיה מתחילה באירופה
עבדתי שנים, במבצעים רבים, עם חברי מועצת יש"ע. לא אוכל למנות את מספר הפעמים שהם טענו בלהט: "זו הדרך ואין בלתה". הפורומים הרבים שיזמה מועצת יש"ע לדיון על הדרך שבה יש לנקוט מעולם לא היו פתוחים באמת: לא בפסיפס האנושי, לא בייצוג הולם והוגן של דרכים אחרות (אודה ולא אבוש כי בנקודה האחרונה האשמה מוטלת לא רק על מועצת יש"ע) ולא ביכולת לשקול דרכים רבות ושונות לנהל את המאבק. אך עיקר העיקרים היא אותה סגירות מנטלית, החוששת להתמודד עם שאלות יסוד – שהן הגוזרות בסופו של דבר את דרכי המאבק – החודרות עד בסיסי הקיום של הציונות הדתית.

להמחשת העניין אזכיר הפגנה שהתקיימה בעבר הלא רחוק, שכוונה לדרג המדיני, תחת הכותרת "תנו לצה"ל לנצח". מנגד טענו חברי הממשלה השונים כי "על צה"ל במלחמתו בטרור לא מוטלות הגבלות". במחשבה לאחור, נדמה לי כי הממשלה ודאי חטאה בלאות וברשלנות פושעת, ואולי אפילו מכוונת; אך האמת ניתנת להיאמר, אכן ניתנה לצה"ל יד חופשית להילחם בטרור, וצה"ל אכן מיצה עד תום את החבל שניתן לו. אך הטרור לא פסק, כוח ההרתעה הצבאי הידרדר, עמדתנו המדינית הלכה ונחלשה, והסוף ידוע (לעת עתה).

היכן שורש הבעיה? מרחב התמרון המבצעי נגזר מהנחות יסוד העומדות בבסיס המלחמה בינינו לבין הערבים. לא ניתן לנצח אם השטח הנתון במחלוקת אינו שלנו. לא ניתן לנצח ללא הגדרה ברורה מי הוא האויב – קרי כלל האוכלוסיה הערבית. לא ניתן לנצח כשאנו שומרים על מידתיות בעוצמת האש ('עצימות נמוכה') ובשאר מרכיבי הענישה. לא ניתן לנצח כל עוד אנו נהנים מחיקה המוסרי, החמים והתומך של החברה האירופאית-אמריקאית, המשמשת לנו כקבוצת תמיכה והשתייכות.

לכן צדק הדרג המדיני וצדקה המערכת הצבאית. בגבולות הגזרה ששורטטו לעיל לצה"ל אכן ניתנה יד חופשית, וצה"ל עצמו – שכבר הפנים זה מכבר בקורסי פיקוד ומטה את אותם גבולות – מרגיש מספיק נינוח כדי לאשר את הדברים.

מה לכל זה ולביקורת כלפי מועצת יש"ע? ובכן, מסתבר שהקשר הוא בל יינתק. התפיסה כי המגרש הפוליטי הוא המגרש הרלוונטי היחיד, בעוד המאבק בשטח נועד לצרוב את התודעה בלבד, ומתוך כך ההתנגדות הגלויה לסרבנות, לחסימות, לחיתוך גדר המערכת, כמו גם הפגיעה באמון הציבור בכפר מימון וההסתחבקות המבישה עם מפקדי המשטרה והצבא תוך כדי הגירוש עצמו – הביאו להרס רוחני ונפשי של הציבור שלנו, המונע בעיקר על-ידי דבקות לוהטת בצדקת הדרך, מסירות ללא קץ ובעיקר אמון מוחלט במובילי המאבק.

המאבק נכשל, המדינה ניצחה
כל אלה אינן טעויות טקטיות; הן טעויות אסטרטגיות ממדרגה ראשונה. הן לא קרו סתם כך, אלא אם כן נאמר – וכך אכן אני מעריך – כי גבולות הגזרה נמתחו ונתחמו מראש בקו המתאר הכללי הבא: הצבע הכתום הוא אכן צבענו השבטי, אך הנאמנות וההשתייכות הבסיסית במובן העמוק ביותר הם לצבעי הכחול-לבן – הצבעים שנבחרו, לא במקרה, על-ידי מחנה המתנתקים, צבעי מדינת ישראל ההולכת ומתנתקת...

סיוע בלתי צפוי לחלוטין לניתוח שהוזכר קיבלתי מקרוב משפחה חילוני, משכיל, איש עסקים, שהתקשר מחו"ל שלושה ימים לאחר הגירוש ואמר כדברים האלה: "המאבק היה בין המדינה והחברה הישראלית לבין התורה. הפסדתם במאבק, כיוון שרוב הציבור הדתי-לאומי הכריע, לשמחתי, לטובת המדינה".
להערכתי, הוא ניתח את המצב לאשורו. מועצת יש"ע טענה בלהט: זו הדרך ואין בלתה. המועצה (וחלק לא מבוטל מהרבנים, ואין כאן המקום להאריך בסוגיה כאובה זו) אימצה את כללי המשחק, שבבסיסם הרגשת שייכות והזדהות עם החברה הישראלית והמדינה, ואם כך, אכן זו הדרך ואין בלתה; ובאותה נשימה ממש נאלצים אנו לציין בהכנעה כי אין ולא היתה כל אפשרות להגן על גוש קטיף, כמו שלא נוכל להגן בעתיד על שאר חלקי יהודה ושומרון.

לא ניתן לייצר אווירת משבר כנה ואמיתית אם הנהגת המאבק אומרת: נהיה שם ונגן על ההתיישבות, וגם אתה – החייל – תהיה שם ותמלא את תפקידך. ואף כי הדברים לא נאמרו במפורש, מכל מקום זו הפרשנות הסבירה של חייל השייך לציבור הדתי-לאומי. מנהיגות המאבק לא שידרה הוקעה ציבורית למגרשים, אלא ההיפך: לבך עם ההתיישבות, אך נאמנותך ומחויבותך למדינה.

ארחיב מעט בנקודה זו: אף על פי שהקריאה לסרבנות כשלה במבחן התוצאה – ואת הסיבה לכך אכתוב מיד – ניתן לציין כמה הצלחות שרשם לעצמו מטה 'יהודי לא מגרש יהודי'. מעל 1000 מילואומניקים הודיעו למוקד 'הלב היהודי' כי לא יתייצבו לשירות המילואים בזמן הגירוש. עשרות חיילי סדיר סירבו ונשפטו, אך ההצלחות המשמעותיות הן:

א. 'סרבנות אפורה', שהקיפה מאות ואולי אלפי חיילים ואפשרה החדרת אלפי משוב"חים לגוש קטיף (והעדויות על כך הן רבות מספור).
ב. החלטת הרמטכ"ל שלא לשתף את המערך הלוחם (גולני, גבעתי וכו') – צבא העם – במעגל הראשון, מתוך ההערכה – הנסמכת על הסעיף הקודם – כי היקף הסירוב ביחידות אלה יהיה גדול ומשמעותי.
ג. לראשונה, מאז ימית ועד פינוי המאחזים, התרחבה והתפשטה תודעת הסירוב כדרישה עממית שהקיפה ציבור גדול (בכפר מימון על הגדרות, בנווה דקלים ביום חלוקת הצווים ועוד), שדרש מהחייל הבודד במפגיע: סרב פקודה!! עצם התובנה כי אחריות הדרג המדיני אינה מפחיתה בכהוא זה את האחריות הרובצת גם על החייל הפרטי, שכן "אין שליח לדבר עברה", היא חידוש עצום בתודעת הציבור הדתי-לאומי לגווניו.

שייכים למדינה המתנתקת
וכאן אנו מגיעים לעיקר. אם מועצת יש"ע והנהגת גוש קטיף היו מצטרפות בעוצמה ובהתלהבות לקריאתו הברורה והחד-משמעית של 'זקן הרופאים', הרה"ג הרב אברהם שפירא, סביר להניח כי הדינמיקה הציבורית שהיתה נוצרת היתה סוחפת את הרבנים היושבים על הגדר (ורבים רבים הם), ואלפי חיילים מהשורה וצוערים מבה"ד 1 (40 אחוזים מהמחזור האחרון בקורס קצינים היו בני ישיבות) היו מודיעים למפקדיהם חודשים רבים לפני מועד הגירוש, כעצת הרב שפירא: "אתם פוגעים בציפור נפשנו. הגירוש מנוגד לתורה. לא נהיה שותפים לפשע!!"

טלטלה בסדר גודל כזה המדינה לא חוותה מיום היווסדה, אך גם פשע נורא כזה לא היה בכל תולדות המדינה... טלטלה כזאת היתה עשויה לשנות את פני הדברים מהקצה אל הקצה, זמן רב לפני מועד הגירוש. אגב, לא רחוק בעיני כי גם חלק ניכר מ-15 אלף החיילים שחתמו על עצומת החיילים היו מצטרפים לצונאמי הגדול, ומחזקים את האמירה הפשוטה כל-כך: "יהודי לא מגרש יהודי".

אך כל זה לא קרה. הרגשת השייכות למדינה והנאמנות הצומחת ממנה ניצחה. ההתחשבות המוגזמת בדעת הקהל בסוגיית החסימות, אף היא לא נבעה רק מחישובים טקטיים של מעצבי דעת קהל. ההתיישבות הוותיקה ומייסדיה יונקים את כוחם מהסכמת החברה הישראלית ומהמדינה (כפי שהם מגדירים את עצמם: "אנחנו שליחים [במלעיל] שלה").

הציונות החילונית, שקבעה לפני כ-100 שנה ש"דבר אין לה עם הדת", הולכת ורושמת בשנים האחרונות: בבג"ץ קציר, בג"ץ קק"ל, בג"ץ 'גיורי הקפיצה' ואחרון אחרון 'חביב' בג"ץ בתי הכנסת בגוש, כי דבר אין לה עם העם היהודי. הזהות העמוקה בין מדינת ישראל והעם היהודי היתה ואיננה עוד. לא לאורך זמן נוכל לפסוח על שני הסעיפים, כי בנפשנו הדבר.

לשם המחשה: בחור המביא להוריו בחורה המוגדרת כישראלית, לא יעלה בדעת הוריו לברר את יהדותה, שכן ישראלי הוא יהודי – ולא היא! חייב להבנות מוקד זהות חדש לעם היהודי, וממנו לפנות באהבה לכל יהודי באשר הוא: דתי, מסורתי וחילוני. בחר לך את זהותך הבסיסית ביותר, אחר-כך הכל יהיה קל יותר, בעזרת ה'.

אנו עומדים עכשיו בערב ראש השנה. אם חפצי חיים אנו – וכאלה אנו בוודאי, אנו זקוקים נואשות לרוח חדשה, לחשיבה שונה, אמיצה וברורה, שתרומם את כולנו. רוח זו, שהחלה להתנוצץ בכפר מימון, כובתה עד מהרה. אולי נבהלנו מעצמנו...

מועצת יש"ע, כבבואה של הלכי הרוח הציבוריים הקיימים, עושה את מלאכתה נאמנה (פחות או יותר), אך ככוח מוביל, משנה כיוון, מזהה פרצי רוח רעננים וחדשים ומתוכם פורץ לדרך חדשה – מסופקני אם היא התשובה.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.