בשבע 160: לשאת את דגל המהפכה

חורבן הגוש הוכיח סופית: השתלבות הציבור הדתי- לאומי במדינה לא הצליחה. לא נותר אלא להתכנס ולהקים הנהגה חלופית

הרב אברהם וסרמן , י"א באלול תשס"ה

תחילת דרכו של דוד הבורח משאול היתה כשהתלקטו אליו אנשים שהחברה פלטה אותם: "כל איש מצוק ואשר לו נושה ואנשים מרי נפש". מיהם מרי הנפש? מי שמרגיש שהחברה לא מאפשרת לו חיים נורמליים, הנושים לוחצים אותו והשלטון מדכא אותו.

גם חנה, אם שמואל הנביא, היתה מרת נפש, כמתואר בכתוב, והרגישה את תחושת חוסר האונים שבעקרות. היא התפללה בהתרגשות גדולה, אבל היא לא היתה במצב של שכרות ואיבוד שליטה, למרות שעולם הרגש שלה היה מלא עד גדותיו. אדם שנפשו מתכווצת – עולמו הרגשי פורץ החוצה. זהו מצבנו כיום, לאחר חורבן גוש קטיף וצפון השומרון.

המדינה הפנתה את גבה
מראשית תולדות מערכת היחסים בין 'המזרחי' לציונות החילונית, ניסה זרם זה על גלגוליו השונים להתמזג במערכת. מאמץ מרוכז נעשה במערכת הביטחונית, שאליה התגייסו צעירים רבים ואף הקריבו את חייהם עבור המדינה.

אבל צה"ל רוצה אותנו רק אם נהיה מוכנים לוותר על עקרונותינו ולהיבלע במערכת. חלק גדול מבוגרי החינוך הדתי-לאומי שהשתלבו בצבא ובמסגרות ממלכתיות אחרות, הפרקליטות ובתי-המשפט, עברו תהליך של היטמעות אידיאולוגית. במקרים מסוימים הם אף עוינים במיוחד את הציבור שממנו באו.
המדינה הציבה את עצמה כיום כלוחמת בכל מה שדתי, ובמיוחד במה שדתי-לאומי. אין אדם בארץ שלא שם לב לחד-צדדיות שבפסיקות בג"ץ ובתפקוד משרדי הממשלה בכל הנוגע לעניינים דתיים ולאומיים: שבת, כשרות, התיישבות ועוד. על הכל עלתה הפסיקה המחפירה אודות הרס בתי הכנסת בגוש קטיף.

בעשור האחרון חווה הדור הצעיר את נגישותיו הקשות של שלטון שדיכא את מתנגדיו באכזריות פיזית, במעצרי שווא, בפרובוקציות, בשלילת חופש הביטוי והזכות להפגין. בעיקר מתקופת אוסלו ועד החורבן הנוכחי, כולל ברגע זה, שבו עדיין יושבות נערות צעירות בבתי כלא.

דור צעיר זה הנו מר נפש, לכן הוא מוכן להיאבק על אידיאלים – מתוך ידיעה ש"אם אין אני לי – מי לי. הוא נמצא מעברה השני של המערכת, לשם נדחק בבוטות על-ידה. (עד היום היו אלה אנשי המאחזים, 'נוער הגבעות' על מורכבותו וייחודו, שנדחו גם בידי הממסד הדתי-לאומי ה'משתלב'). מעתה אין צורך להתאמץ להיות מקובלים בחברה או למצוא חן בעיני מישהו. ודווקא כאן מתרחש המהפך. כיוון שרק האידיאולוגיה מדברת, אפשר להתמסר אליה. אנו נהיה מרי נפש מתוקים מדבש, חפצי קרבת אלקים כדוד ונחושים כגיבורי צבאו. מכאן יתחיל השינוי.

ציבור גדול בכל הגילאים, שסבר כל השנים הללו שיש אפשרות להשתלב במערכת, מצטרף היום לקהילת מרי הנפש הצעירה, שהפכה באחת לקהילה גדולה ואדירה. מעתה אין עוד להתחשב ב"מה יאמרו", לא לנסות למצוא חן בעיני הממסד. הממסד נשאר ציני ומנוכר גם מול נהרות הדמעות וזעקות המגורשים. כל זאת למרות מסירותנו עבור העם, למרות האהבה הגדולה והאצילות שגילינו בזמן הגירוש.

אין טעם להיות שוב מופתעים מול הקיפוח שלנו לעומת סקטורים שאינם משרתים בצה"ל. שירות בצה"ל כבר מזמן אינו תעודת כבוד במדינת ישראל, ובחוגים 'נאורים' במיוחד הוא אף תעודת ביזיון.

המיעוט שולט
צריך לומר אמת: בקרב הזה הובסנו, ההשתלבות נכשלה. מהלך של עשרות שנים נגמר בכישלון חרוץ. צריך גם להכיר במציאות חיינו: מדינת ישראל היא 'מדינת כל מיעוטיה' ולא 'כור היתוך' כפי שסברנו בהתחלה. לכן הגיע הזמן לומר בקול: אם אין שותפות אמת – אין שותפות בכלל. נתכנס פנימה ונגדיר את עצמנו מחדש, כמיעוט אמוני-לאומי. אמוני ולא רק דתי.

עלינו לתת לעולם הפנימי שלנו לפרוץ בחום החוצה מתוך שליטה שכלית, כמו חנה; לבנות את עולם המושגים שלנו בהבדלה ברורה מעולם המושגים החילוני; להחליט שפועלים להשגת המטרות גם בתנאים קשים, בתחושה הברורה ש"אם אין אני לי מי לי".

נלך בעקבות דוד הנרדף במשעולי המדבר ונבנה את עצמנו מבפנים. כשנרצה להתגייס, נתגייס רק לפי הכללים שלנו, בדומה לנח"ל החרדי, בלי שידרשו מאיתנו ויתור על האידיאולוגיה, כפי שאין דורשים זאת מיפתח ספקטור (סרבן הפצצת המחבלים) וחבריו.

נבקש שלא למנות עוד שופט דתי לבית המשפט העליון. כך נפסיק להיות עלה התאנה הקטן הנותן לגיטימציה למוסד שלעולם לא מקבל את דעתו. מאידך גיסא קיימים בתי הדין לענייני ממונות, שאותם צריך לפתח עוד יותר. לשם נלך ולא למערכת המשפט הממלכתית. ההתכנסות הזו פנימה אינה כדי לברוח. אדרבה, דווקא מעמדת עוצמה פנימית נמשיך ונפתח יותר את תנועת התשובה שכבר החלה לצעוד לפני שנים ספורות.

התקשורת הרסה אותנו
צעד ראשון חשוב: בעקבות דברי מבקר המדינה לפני שנים ספורות הגדיר ד"ר שליט את הקשר הגורדי במדינה: הון-שלטון-עיתון. על ההון והשלטון קשה להשפיע באופן מידי. אבל על העיתון, התקשורת, אנו יכולים להשפיע ומיד. העיתונות הנה כוח ההרס המרכזי. היא יצרה אווירת עוינות ושנאה כלפינו במשך שלושים שנה, עד שלא היה אכפת מהרס גוש קטיף, ואף התלהבו ממנו.
השלטון המושחת היה כלי הביצוע של מיליוני המילים והתמונות שנועדו למטרה אחת: הרס ההתנחלויות, המתנחלים והיהדות. על כולנו להפסיק מיד לצרוך תקשורת חילונית. נכון שהתקשורת הדתית עדיין אינה מספקת חלק מאיתנו; אבל ריבונו של עולם, הייתכן שנמשיך לממן בכספנו את מקור השנאה וההרס כלפינו, ונגרום בכך לעידוד החורבן הבא (וזה בלי להיכנס לשאלה איך יהודי נאמן מכניס לביתו דברי זימה ושנאת היהדות מבהילים שכאלה)? מהלך כזה ישפיע באופן משמעותי על מפת התקשורת בארץ ועל דעת הקהל.

כדוד בשעתו, נוכל בדרך זו להקים כוח חלופי שיבנה את עוצמתו הרוחנית כך שבבוא היום יגיע לעמדת ההנהגה.