בשבע 160: על דעת עצמי

אבי סגל , י"א באלול תשס"ה

פלשתינים עם עבר מבטיח
"אפשר לומר בצורה ברורה וחדה - בחמש השנים האחרונות הרשות הפלסטינית לא עמדה באף סיכום שסיכמה עם ישראל", אמר ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר בהרצאה בירושלים. "בעניין המחויבות שלנו לבדוק שמה שסוכם אכן יתקיים, לא רק שעברנו כיתה בחמש השנים האחרונות, אלא בית ספר", הוסיף.

מה יש לדבר, מיד רואים שעשרות שנים במערכת הביטחון לא הולכות ברגל. תמיד יפה לשמוע אדם כה מנוסה כמר דיכטר מגיע לתובנה כה עמוקה, מפתיעה ומרעישה, שאיש מאתנו – פשוטי העם - לא היה מסוגל להגיע אליה לבד. הפלשתינים משקרים? באמת? וואלה, עוד מעט יגידו לנו שהם גם אלימים ומושחתים.

ומדוע בכלל נזקקנו לבית הספר הזה של חמש שנות אינתיפאדה? מה בדיוק היה לפני כן? דיכטר, בחוכמה רבה, נזהר מלחזור כל כך הרבה זמן לאחור, והוא צודק. מי בכלל מסוגל לזכור מה היה בתקופה שבין אוסלו לאינתיפאדה? אולי הפלשתינים היו אנשי אמת? שונאי בצע? רודפי שלום? למה אנחנו צריכים להסתבך באמירות פזיזות על תרבותם המכוערת? אולי הזיכרון מתעתע בנו? אולי אנחנו רק מדמיינים שהפלשתינים הפרו הבטחות, תמכו בטרור, טיפחו רוצחים, ביימו משפטים וסובבו דלתות?
טוב שיש לנו איש בכיר ומנוסה כמו אבי דיכטר, שלא נותן לזיכרונות המשונים האלה לבלבל אותו. ניסיון שלא הולך ברגל כבר אמרתי?

ימין רק חול וחול

קשה להאמין, אבל במעריב יש גם כאלה שבאמת רצו לעבור את זה יחד. למשל, העיתונאי אראל סג"ל, שבאחרונה מפרק לחתיכות את הסטריאוטיפ של דתיים-לשעבר השונאים את אחיהם-לשעבר. למקרא מאמריו הרוחניים-דתיים-מוסריים ב'סופשבוע', קשה שלא לתהות אם הכותב באמת נטש את המגזר או לא. אבל איך שלא נגדיר אותו – חילוני חובב מתנחלים, רב בלי כיפה או דתל"ש ברגרסיה - סג"ל הפך ללא ספק לאחד הטלטאביז המועדפים על ציבור הקוראים הדתי. חיבוקי!!!

או כתב NRG מעריב, יניב הלפגוט, שפרסם לאחרונה שורה של מאמרים נוקבים על ההתאכזרות והאטימות כלפי עקורי ההתנתקות. המאמרים של הלפגוט הם שמורת טבע נדירה ומרעננת בתוך ים של קלישאות שמאל חסרות לב ומוסר באתרי האינטרנט של העיתונים הגדולים.

היי, הנה קלישאה אחת שאפשר לזרוק לפח: "אין סאטירה בימין". בימים אלה, לא רק שיש סאטירה בימין - יש אפילו סאטירה בימין החילוני, דבר שלא קרה מאז ימי בחרותו של אפרים קישון. הכוונה היא לכוכב 'משחק מכור', ליאור שליין, שאמנם נוהג לצחוק על כולם, אבל כנראה רחוק מלהשתייך לחבורת הכבשים בתקשורת - למרות התסרוקת התואמת. קשה לומר איזה פתק מניח שליין בקלפי, אבל לפחות בסכסוך המזרח-תיכוני, נראה כי הוא תומך בעם הנכון, וגם זה משהו בסאטירה המקומית.

ימנים, חילונים, מוכשרים, אמיצים, אנושיים, לא מתחנפים ולא מתקרנפים – איזה כיף לפרגן להם, ואיזה דיכאון שיש כה מעט מהם.

חמסה עלינו

א. אני יודע שאני עומד לחטוף על הדברים הבאים, אבל למרות המחלוקות, האלוף אלעזר שטרן הוא לא פרי ביאושים אלא תוצר מובהק של החינוך הדתי-לאומי: איש ערכים, מנהיג, הולך לפני המחנה, מתלהב, פטריוט, ממלכתי, עקשן, מלא אמונה בעצמו, בעמדותיו ובצדקת הדרך. באופן משונה, גם הרבנים שבהם הוא נאבק יכולים להיות גאים בו.
ב. ארבע ועדות בבריטניה ממליצות לבטל את יום השואה, כדי לא לעצבן את המוסלמים. אפשר להבין אותם: המוסלמים רוצים יום שואה חדש.
ג. בפרויקט מיוחד של מעריב (לבדוק), נבחר המגיש גיל ריבה לאחד מ-15 המתלבשים הטובים של השנה. כעת נותר רק לבחור את זהבה בן לרשימת אנשי הכלכלה של השנה ואת עמרי שרון לרשימת המתעמלים של השנה, ואז נוכל לומר שכבר ראינו הכל.
ד. האם עוד מישהו שם לב, שכאשר מגיש בערוץ 2 מבטיח הפסקת פרסומות קצרה, הוא מתכוון לשמונה דקות לפחות?
ה. לעקורי גוש קטיף: ירדתם מהכותרות, אבל לא מהלבבות.

כתבו את זה קודם

"החיים", אמר, "הם כמו אשכולית".
"אה, איך זה?"
"טוב, הם מין כתומים-צהובים עם גומות מבחוץ, רטובים וחלקלקים בפנים. אה, ויש אנשים שאוהבים חצי לארוחת הבוקר".
('היו שלום ותודה על הדגים' מאת דגלאס אדמס - ניסיון ראשון שלי להכניס קצת תרבות למדור ולהרוויח משכורת על חשבון כשרונם של אחרים.)

יודע את מקומי

לשליח הציבור המתחיל:
תפילת קבלת השבת בעיצומה, וברגע זה אתה עומד לפתוח בשירת 'לכה דודי'. (הבהרה: קטע זה נכתב ביום חול. כלומר, המשפט הקודם לא הופך אותי למחלל שבת - אלא לסתם שקרן). בין אם אתה אדם בוגר וחזן מוסמך, ובין אם אתה כוכב נולד זייפן ומתלהב בן 10, הציבור כולו יושב כעת בבית הכנסת וממתין למוצא פיך. אל תמהר, ידידי. זה לא הזמן להחלטות פזיזות ולשליפות מהמותן. דע לך, כי בשלושה דברים אדם ניכר: בצבע הסרט על מכוניתו, בעובי המסגרת של משקפיו, ובלכה-דודי שלו.
אז לפני שתגרום פדיחה לעצמך ופריחה לשאר המתפללים, הקפד לקרוא את עשרת כללי 'לכה דודי' הרשמיים לעונת תשס"ה-תשס"ו, ורק אז – אם בכלל – אתה רשאי לפצוח בשיר:
א. הגרסאות ל'לכה-דודי' רבות ומגוונות הן. ככל שהלחן שתבחר יהיה קצבי יותר, מהיר יותר, ועם הכי פחות חזרות על המשפט החוזר 'לכה דודי', כן תזכה להערצה גדולה יותר של הציבור.
ב. אם אינך יודע באיזה לחן לבחור, מותר לך לצפות שמתפלל אחר יתחיל לשיר במקומך. במקרה כזה, למען השם, עמוד ואל תתנדנד!
ג. לאחר שהשירה התחילה, אסור לך לדלג אפילו על תו אחד או מלה אחת. אם תעז לקחת נשימה ארוכה מדי, אתה עלול לגלות פתאום ששאר המתפללים לקחו בדיוק חרופ ארוך. האמן לי, אין חילול השם גדול יותר מבית כנסת שהפך למנזר השתקנים.
ד. כמעט באותו עניין: חוק החיכוך בטבע קובע, כי מתפללי בית הכנסת נוטים לשיר את המזמורים בקצב מואט בשתי אותיות לשניה בממוצע. אל תיתן למתפללים לקבוע את הקצב, כי בערך באמצע 'התעוררי התעוררי' הם פשוט יעצרו.
ה. חובה עליך להיות מרוכז במזמור, כדי שחס ושלום לא תשיר בית כלשהו שלוש פעמים. אם בטעות חזרת על קטע פעם שנייה בלבד, יש סיכוי טוב שאף אחד לא שם לב.
ו. אל תחליף בין "על יד איש בן פרצי" לבין "על יד בן ישי בית הלחמי". לא תצליח לעבוד על אף אחד – אנחנו יודעים שעשית את זה בכוונה.
ז. לפני תחילת התפילה, חשב במהירות את הגיל הממוצע של מתפללי בית הכנסת. אם הוא עובר את ה-38, החלף את המנגינה ב'לא תבושי', ואם לא, המשך באותה מנגינה עד הסוף. אל תשאל שאלות – פשוט תעשה את זה!
ח. אם החלטת לעבור למנגינה אחרת – שים לב: יש גרסה ידועה אחת של 'לא תבושי', שמומלץ ביותר להתרחק ממנה ולא לשיר אותה כלל – אין אף מתפלל בעולם שיודע לשיר את ההמשך שלה נכון.
ט. ב'ימין ושמאל תפרוצי' יקומו מתפללים רבים על רגליהם, ותמיד יהיה איזה אחד שבטעות יקדים ויהפוך פניו לכיוון הכניסה. מכיוון שאותך רואים כולם, השתדל לא להיות אותו אחד.
י. המזמור מסתיים במלים "בואי כלה, בואי כלה, בואי כלה שבת מלכתא". אל תנסה לשלב את כל הטקסט במנגינה, אלא אם אתה מאוד רוצה להיחנק. שבת שלום.