בשבע 160: נעילה

מספר ימים לפני שהמון פלשתיני חוגג השתלט על גוש קטיף החרב חזרו כמה תושבים כדי לראות את הריסות ביתם, לחפש מזכרות אחרונות ולהיפרד.

החגית רוטנברג , י"א באלול תשס"ה

החודש שעבר מאז גירושם לא הקהה את הכאב ואת הכעס כלפי הצבא והמדינה, וגם הנהגת המאבק מטעם המתנחלים זוכה לביקורת. רק גלי הריסות מזעזעים נותרו כעת מהמקום הזה, שהיה כל כך חי ופורח. גוש קטיף, הסוף

חודש אלול בעיצומו, אך אוהבי ארץ ישראל ממשיכים לקונן על החורבן. הפסוק "נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים" הפך בימים אלו למסמר שיער בממשותו. לפני שבוע עוד זכינו לדרוך בפעם האחרונה, לעת עתה, על אדמת גוש קטיף. לעמוד על ההריסות, כדי לזכור ולא לסלוח.

המראות מכים בנו, והלב מחסיר פעימה: מכפר דרום המעטירה נותר בית הכנסת, ומסביבו עיי חורבות: גיבובי השברים הללו היו אך לפני שבועיים בתים שוקקי חיים ואמונה. משפחת הרב שרייבר, משפחת קדמון, משפחת כהן. בתוך הדממה הכבדה העוטפת את בית הכנסת הריק והמוזנח מהדהדים בראש קולות השירה האדירה והתפילה שהבקיעה פה שערי שמים.

בחוץ נשמעים קולות של עשייה: חבר'ה כתומים מעבירים את עמודי החשמל מכפר דרום ליישוב מיגרון, ואת האשקוביות לכפר דרום העתידית. לידם מתווכחת דניאלה וייס עם מזכיר היישוב, גרשון יונה, בדרישה לתעל את התושבים להיקלטות ביו"ש. בפינת הרחוב יושב נער אבל על חורבות ביתה של משפחת ברט, הדודים שלו.

"הבית הזה, בגלל שהוא יציקת בטון, היה קשה להחריב אותו", הוא משחזר בעצב. "אבל הם היו כל-כך אחוזי אמוק להחריב אותו... באו בהתחלה עם שני כלים. כלי ראשון לא הצליח, כלי שני לא הצליח, עד שבאו בסוף עם פטיש אויר. הרסו יסוד אחר יסוד, חלק אחרי חלק. זה הבית שלקח להם הכי הרבה זמן להרוס. 7 שעות לקח להם. זה בית שהותאם לנכים. שנתיים עבדו על הבנייה שלו".

מאיר דנה-פיקאר, מגורש כפר דרום ומפעילי מטה המאבק של הכפר, צופה על ההריסות: "כואב לראות", הוא אומר. "אני מקווה שאת בית הכנסת לא יהרסו כמו את הבתים, שתהיה לנו מזכרת כדי שכשנחזור בעזרת ה' יהיה לנו למה לחזור. אני חושב שנעשה פה פשע שאי אפשר לסלוח עליו. אין מילים", הוא מפטיר לנוכח הכפר השומם. "אי אפשר לתאר את שגרת החיים שהיתה פה קודם, הילדים שהסתובבו פה, המשפחות".

מגני ז"ל לחפש חיים
המסע נמשך לעבר גני טל. אנחנו מתלווים לעזרא אלדר, ממקימי היישוב, ולחתנו ערן שטרנברג, דובר המועצה האזורית. השיחות בין השניים שזורות בפניני הומור השחור, אולי כדי לא לשקוע בדיכאון מול המראות הקשים: "גירשו אותנו מגני ז"ל (גני טל), עכשיו אנחנו בחפש חיים (חפץ חיים)", הם מגדירים את המצב החדש. "ערן היה דובר מועצה אזורית סוף עזה (חוף עזה), והאתר הרשמי שלנו הוא קטיף. מת (קטיף.נט)".

תוך כדי נסיעה מנסה ערן להסביר לאחד הכתבים מדוע קרא לחיילים שלא לציית: "מה שקרה פה זה שכל המנגנונים שאמורים לבלום את ההליך הבלתי דמוקרטי קרסו, קומה אחר קומה. מי שספג למטה את כל הכובד, ואני התחננתי שיחזק את כתפיו על מנת למנוע את חורבנה של הדמוקרטיה בישראל, היו החיילים. לצערי, הם לא עמדו בעומס הזה.

אמרתי לחיילים: אתם כרגע חיילים של דיקטטורה. היום בצה"ל, הרוב היו משרתים גם בצבא סוריה עם משכורת וקריירה. אני מדבר עם חבר שלי בפלוגה, הוא מספר לי על דברים שעשו להם בשטיפות מוח, ואנחנו רק מגרדים את קצה הקרחון".

מבחינתו של ערן, קצין שריון במיל', היחס לצה"ל לא יהיה כבעבר. הוא מספר על קצין מסוים שמוריד מדים לפני שהוא נכנס הביתה. "יש אנשים שלא עוצרים טרמפים לחיילים. יש אנשים שעוצרים ושואלים: השתתפת בגירוש? אם כן, אל תעלה לאוטו שלי. יש בנות במגזר הדתי שהשאלה הראשונה בשידוך היא: היית בגירוש? אם כן, נגמרה הפגישה. אנחנו עכשיו ניתן ביטוי אמיתי לשבר שדן הראל ניסה להסתיר אותו, ואמר שיצאנו רק עם שריטה. אני אוכיח לו שמדובר לפחות בתאונה".

עזרא וערן משוטטים על חורבות בתיהם, מצלמים ומחפשים שרידים מוכרים. "אין ספק שזה היה מושב לתפארת", אומר עזרא בקור רוח. "עכשיו תראי מה עשו לנו פה. ולא גויים עשו לנו את זה. יהודים הרסו לנו את המדינה. המדינה בגדה בנו". המסקנה מבחינתו ברורה: "בשלב זה גם אני עשיתי התנתקות. אני חי פה כמו נטורי קרתא. הם רק לוקחים ולא נותנים כלום. זה המוטו היום. צריך רק לקחת, כמה שיותר. לא מגיע למדינה הזאת שום דבר".

עזרא מוצא את הדלת של ארון המטבח: "מי רוצה כיבוד?", הוא מציע לנו. "הוופלים היו מאחורי הדלת הזו". ביתה של משפחת אלדר המה תמיד אורחים. עזרא השקיע 27 שנים מחייו בחקלאות. היו לו כאן 500 דונם של תבלינים ופרחים לייצוא. כעת הוא מובטל.

"זה הבית שלי, פה. עכשיו יש לי בית צמוד קרקע", הוא מורה על ההריסות. "מה היה בבית הזה? קודם כל 30 שנה. בנינו אותו יחד, אשתי ואני, בהרבה עמל ויזע. היינו מהמייסדים. היו לנו שמונה חדרים. אכלנו וישנו פה כל-כך הרבה פעמים. היו לנו פה שישה ילדים וארבעה נכדים, הילדים של ערן".

המדינה כבר לא קדושה

אתה חושב שעוד תחזור לכאן?
"שלושה ימים אחרי שיצאנו מפה, חזרנו לקחת כמה דברים. הבן שלי רצה לעקור את בלון הגז. אמרתי לו: 'לאט לאט, שלא תשבור את הקרמיקה, אולי עוד נחזור לכאן'. עכשיו אני לא מאמין, זה אבוד".
אתה מסכים עם החלטה להרוס את הבתים?

"אני מעדיף לראות את הבתים הרוסים, חד וחלק. לא לי ולא להם. לפועל הערבי שעבד אצלי לא נתתי להיכנס לקומה השנייה, שלא ידמיין אפילו שהיא תהיה פעם שלו".

אנחנו ממשיכים לשוטט בשבילי המושב, הנהירים לאלדר ככף ידו. הוא מצביע על עמודי החשמל: "את יודעת איזה תשתיות השאירו פה? בסכומים של מיליארדים. חשמל, כבישים, מים".

מגיעים לבית של ערן. הוא מוצא שם נעל נשכחת של אשתו, ופולט בציניות: "איזו סגירת מעגל. עכשיו הערבים יאמרו שגם אנחנו ברחנו יחפים". ה'חמסה' שהיתה תלויה בבית לשמירה נמצאת בין החורבות, למרבה הפלא שמורה בשלמותה. הדלת והחלונות שצבע ערן כדגלי ישראל מנותצים כעת, לאחר שבימים הראשונים סירבו בצה"ל להשחית אל מול המצלמות את ציור הדגל. גם ערן לא חש כעת אותה חרדת קודש ביחס למדינה ולסמליה:
"תמיד אמרנו שהממשלה לא בסדר, אבל המדינה בסדר. עכשיו הרוע חדר לכל זרועות המדינה. המשמעות המעשית היא שאני לא מתייחס למדינה כאל דבר קדוש, כדבר שצריך להזיז לי. אני חי פה כמו שיהודי חי בארה"ב: מקיים חוקים, משלם מסים. הקשר הרגשי הוא חלש מאוד". והמשמעות לגבי צה"ל: "מי שלא רוצה להתגייס לצבא, אני מבין אותו ומעודד את זה. אם אתם רוצים להתגייס, תלכו רק לגלי צה"ל או לדובר צה"ל. לפחות תשפיעו בתקשורת. אין לכם מה ללכת על הג'בלאות. תנו להם להיות הכושים של עצמם".

בגני טל לא היה מאבק תקיף. אתה הזדהית עם זה?
"ברור שהזדהיתי יותר עם המאבק של כפר דרום. לחצתי שגם אצלנו יהיה מאבק כזה. אמר לי קצין בכיר שלא אנקוב בשמו, שאם כל היישובים היו כמו כפר דרום, הם היו מצליחים – כלומר, אף אחד לא היה מעיז לחזור על זה שוב. בגירוש הנוכחי הצבא היה מביא חיילים מטורקיה כדי לא להיכשל במשימה, אבל השריטה אחר-כך היתה כזו שאף אחד לא היה חושב לעשות את זה עוד פעם".
ביציאה מגני טל אנחנו רואים עשרות חיילים שרועים על הדשא, מאזינים למוסיקה עליזה בקולי קולות. "תראי איזו פסטורליה", מעיר אלדר באירוניה.

התחושה הקשה של הקצין הבכיר
נוסעים לנווה דקלים, בירת הגוש החרבה. בין שורות הבתים ההרוסים מתנפנפת עדיין כביסה על החבל, וכורסאות ותמונות שלא נארזו זרוקות על השבילים. מהישיבות, בתי הספר והגנים נדם קול לימוד התורה, והם עומדים, שלמים עדיין, בעזבונם.

אנחנו עומדים עם הרב שמעון כהן, לשעבר ר"מ באחת הישיבות באזור, על חורבות ביתו. הוא משחזר את העמל הרב שהושקע בבית שהפך עכשיו לגל אבנים: "יחד עם כמה נערים בנינו פה בידיים את הקומה השנייה. בית זה לא אוטו, שאתה מקבל מוכן וזורק מוכן. בית זה 22 שנים. בנינו כל אבן. יש לי תמונה שהגענו לפה לפני 22 שנה: כל היישוב היה 60 בתים. אין עץ לרפואה, שלא לדבר על ציפורים. היה פה תהליך בנייה ארוך ומתמשך, וכל פעם הוספנו עוד חלק בבית".

הדברים הללו מופנים גם כלפי קבוצת קצינים, ובראשם אל"מ במודיעין, שעוצרים את הג'יפ שלהם ליד הרב כהן כדי לשוחח. "מי שלא בנה בית לא יכול להבין את זה, את השורשים", אומר המפקד בהשתתפות. הם מחליפים ביניהם לחיצות יד וטפיחות על השכם. אנחנו פונים לאל"מ, בניסיון לברר מה מניע אותו להתיידד כעת עם התושב המגורש.

היית פה בזמן הגירוש?
"הייתי פה יום או יומיים אחרי".
באתם להיפגש עם התושבים?
"באתי לעשות סיור מקצועי עם האנשים שלי. ראיתי כאן תושבים, וחשבתי שנכון לעצור לידם ולשמוע".
הדו שיח אמור לעודד את התושבים או רק להרגיע אתכם?
"אני לא מתיימר לעודד את התושבים ואני לא צריך שום דבר להרגעה. את צריכה לזכור שבערב אני מוריד את המדים ואני גם אזרח במדינה".

איך באמת התחושה כשאתה מוריד את המדים?
"כמו שאני עם המדים. התחושה היא לא טובה בכל מקרה. תחושה קשה ברמה האנושית".
גם מעצם העובדה שאתה שותף למכונת הגירוש?
"גם מהעובדה – את רוצה לקרוא לזה מכונה – שאני חלק מהצבא שקיבל משימה וביצע אותה הכי טוב שיכול לעשות".

למרות שאתה עצמך מבחינה אנושית מבין את המשמעות החמורה של המעשה הזה?
"אני מבין ברמה האנושית את המשמעות של המעשה הזה. ברור לי הכאב של התושבים שחוו את זה".
ז
ה נורמלי שצה"ל קיבל משימה כזאת?
"נראה לי נורמלי שצה"ל קיבל משימה כזאת, כי במשטר דמוקרטי נראה לי נורמלי, חוקי ולגיטימי שהמדינה מטילה משימה על הצבא. סוג המשימה זה דיון אחר".
אבל איך אתה מתייחס למשימה ברמה האנושית, אתה הרי לא שלם עם זה?
"מהצד האנושי אני חושב שעניתי לך, אכן קשה. חד וחלק".

אל תפסיקו להתגייס
בני הנוער שהיו על הגג בכפר דרום אומרים שהם לא רוצים להתגייס מעכשיו לצה"ל. אתה יכול להבין אותם?
"אני יכול להבין מה גורם להם לחשוב כך. אני חושב שיש לצה"ל ולמדינה חובה גדולה מאוד לחבק את הנוער הזה ולרתום אותו חזרה. מהנוער הזה יצאו הרבה לוחמים ומפקדים, וצריך שככה זה יימשך".
כדי שבעוד ארבע שנים הם יעשו עוד פעם דבר כזה?
"כדי שביחד נוכל להמשיך לבנות את המדינה הזאת. רק בשביל זה".
או להרוס אותה, כמו עכשיו.
"או להרוס אותה, בסדר. זו כרגע ההשקפה שלך על הסיטואציה".
זאת לא השקפה שלי, זאת המציאות.
"בסדר, זאת המציאות".
וצריך להשלים איתה?
"חבל, את גוררת את השיחה כל הזמן לפינה הזאת. אנחנו הרי לא נקים את הבית כאן מחדש. את שואלת אם יש טעם לגיוס שלהם לצבא – חד משמעית כן. להיפך, יש להם מה לתרום, יש מה לעשות, ויש למדינה הזאת כמדינה וכחברה עוד הרבה משימות, גם אם חלק מהחברה בצד האמוני ולשיטתו טוען שזו טעות איומה, אבל עדיין רב המחבר על המפלג. יש לנו עוד מספיק משימות להיאחז ולבנות ולעשות".

התיישבות היא כנראה לא אחת מהמשימות הללו?
"צה"ל עשה הרבה משימות התיישבות".
אבל הוא גם הרס.
"הוא עשה מה שהמדינה אמרה לו".

הצבא רק מילא פקודות
מאיר דנה-פיקאר מתערב לרגע בשיחה, ושואל: "פעם הייתי מתנדב למילואים. באתי ישר אחרי החתונה שלי, או יומיים אחרי שאשתי ילדה. תסכים איתי שהיום כשאני מקבל צו מילואים המוטיבציה שלי לשרת היא נמוכה מאוד, אם בכלל. אפשר להגיד שזה לא נכון בהגדרה הכללית ושיש למדינה עוד הרבה משימות, אבל צריך להבין שהציבור מרגיש נבגד בידי הצבא, כשבמשך שנים הוא גם מחנך וגם רץ לשם. אנשים עם 7 8 ילדים התנדבו לשרת".

האל"מ משיב לו: "מאיר, התחושה שאתה מתאר לגבי הקושי היא ברורה. מפריע לי רק המשפט האחרון שאמרת, נבגד על-ידי הצבא. אני חושב שלהטיל על הצבא את האחריות עושה לכם את זה יותר קל, כי יש כתובת, יש מדים ודרגות. אתה יכול להגיד: יש לי בעיה עם המדינה, זה סיפור אחר. להגיד: אני חש נבגד על-ידי הצבא – בצבא לא עשו משאל מי רוצה לבצע ומי לא. צה"ל עושה את המשימות שהמדינה מטילה עליו, וטוב שכך. זו מדינה דמוקרטית. ושנינו יודעים שאין תחליף למדינה ולצה"ל".

לכן הסיטואציה עוד יותר כואבת.
"אז ברור לך שגם האנשים שעסקו בזה כאב להם מאוד".
אבל היתה להם אפשרות בחירה. הם יכלו לא לבצע.
"אפשרות הבחירה היא לא לגיטימית למי שמשרת בצבא".

למה, אין סירוב פקודה?
"יש סירוב פקודה, אז טוב שלא עשו אותו. יש פקודה בלתי חוקית בעליל, וזה לא מה שהיה כאן, כי היא היתה חוקית בעליל. ולכן אני מציע שהצבא לא יסרב פקודה ממניעים אידיאולוגיים. תזכרו שזה פועל לכל הכיוונים, פעם זה ימין ופעם זה שמאל".
אבל הפקודה היתה לא מוסרית.
"לא משנה. אתה יודע שמוסר ואידיאולוגיה הם לא דברים חד-ערכיים. כל אחד יש לו את המוסר שלו והאידיאולוגיה שלו, וזה נתון לפרשנות. זה לא מתמטיקה. זה דברים יותר רכים, אמורפיים".
ומי מחליט?
"הרוב".
אבל פה לא שאלו את הרוב.
"אל תכניסו אותי לזה. הרוב בחר ממשלה, והיא החליטה".

רגשות מעורבים
הקצין הבכיר מחליט לסיים את השיחה. אנחנו נכנסים עם הרב כהן לאחד החדרים הנטושים, במה שהיה לא מזמן פנימיית ישיבת ההסדר. בתור מי שאינו חסיד שיטת 'פנים אל פנים' ו'באהבה ננצח', אנחנו מבקשים להבין ממנו מה פשר גינוני החיבה עם החיילים. הוא פותח בסיפור:

"כשחזרתי לארוז, ראיתי קבוצת חיילים בצל הגינה הנפלאה שלנו. אמרתי להם: 'תעופו לי מהעיניים. לא רוצה לראות אתכם כאן'. הם כבשו את פניהם בקרקע ויצאו. מובן שהרגשתי לא נעים. זו היתה הפעם ראשונה בחיי שאני מדבר כך לבני אדם, ועוד לחיילים. אמרתי שאני לא רוצה עזרה מחיילים באריזה. אסתדר לבד. אני לא רוצה לראות חיילים בביתי. אבל המהלך היה לי קשה מאוד. כל הזמן עם רגשות מעורבים.

"למחרת ראיתי שאני צריך עזרה בכל זאת. החיילים הגיעו לעזור, והתביישו להסתכל לי בפרצוף. וגם אני, היכולת שלי להתחבר תמיד לאנשים באהבה ובחן, ואני לא יכול להישאר ככה שפניי צהובים אל הבן אדם. אחר-כך באו חבר'ה מגולני שאמרו שלא השתתפו בגירוש. הם מוכנים רק לעזור לארוז, אבל לא להשתתף בגירוש עצמו".

אגב אזכורה של 'גולני', מבקש הרב כהן להדגיש את מה שניסה צה"ל להעלים: "במסגרת פעילות שלי למען סירוב פקודה, הגענו לצומת גמא. היו שם שלושה אוטובוסים עם חיילים של גולני שלא רצו לרדת מהאוטובוס. הם התחילו לשיר איתנו את כל הסיסמאות, 'יהודי לא מגרש יהודי' וכו'. זה היה מחזה נפלא. בסופו של דבר העיפו אותם משם. הצבא הבליע דברים כאלה. במעגלים הראשונים הציבו את אלו שפרנסתם תלויה בדבר הזה".

הוא חוזר ומסביר כי הכעס מוצדק, אך אינו טבעי לו: "שידרתי לעצמי: כמה כעס אתה יכול לפזר על כל העולם, במיוחד על הנערים מסיירת גולני ואחרים? רואים שהם קרועים. הכעס מוצדק – בוודאי, הוא טבעי – בוודאי, אבל אתה לא יכול לשאוב הררי כעס כשזה לא טבעי לך".

היו לך התבטאויות בנוגע להמשך השירות בצה"ל.
"הבן שלי עבר גיבוש מטכ"ל חודשיים לפני הגירוש. הוא אמר לי: אבא, אני לא הולך. אמרתי לו: יישר כוח. שב בישיבה שנתיים שלוש. התלמידים שלי בישיבת ההסדר שואלים מה לעשות. גם להם אני אומר: תשאירו לכושים אחרים לעשות את העבודה".


שטיח אדום לדחפורים
הרב כהן היה ממובילי הקו התקיף במאבק בנווה דקלים, ויש לו ביקורת חריפה על ראשי המטה בגוש, שהדרך העדינה שהכתיבו למאבק, לדבריו, נושאת באחריות לתוצאה המרה: "האידיאולוגיה שהתפתחה מסביב לעניין הזה היא פשוט מבחילה. ברגע שעושים אידיאליזציה מפחדנות, והופכים אותה לכל מיני רעיונות רוחניים, הסיכוי שמישהו ילמד מזה משהו קטן מאוד. אמרתי כל הזמן: יש לך עסק עם גנגסטר מולך, ואתה צריך להבין את השפה שלו. והשפה שלו לא היתה השפה של הרבנים שהובילו".

הם אמרו שאי אפשר לנצח ללא תמיכת העם.
"זה קשקוש. העם אמר את דברו במשאל המתפקדים ובבחירות. מתפקדי הליכוד זה אוסף מוחתמים על-ידי עומרי שרון. זה העם, זה לא רק ליכודניקים".
איך אתה רואה את המצב במבט לעתיד?
"אמרתי לחבורה הזו (אנשי מטה גוש קטיף. ח"ר): אתם פרשתם שטיח אדום לדחפורים להוריד את כל יש"ע, הבקעה והגולן. זה לא עסק רק של גוש קטיף. ברגע ששמנו רגל במדרון עם שמן חלק, המדרון הזה כמעט בלתי ניתן לעצירה. אפשרנו לעמלק הזה לקרר את האמבטיה. עכשיו לא משנה מי יבוא, כולם ראו את חולשתנו, וכל מי שיהיה בשלטון יחשוב רק פעמיים במקום עשר פעמים אם לעשות את זה".

הרב כהן שולל מכל וכל את האפשרות להשתקע בניצנים, ומחפש פתרון אידיאולוגי: "אלה שנחשלו אחרינו והקדימו לחתום עם המנהלת רוצים שכולם יבואו לניצנים. אני חושב שזה פשוט לא מתאים לנו לגור בין אשקלון לאשדוד. זה ללא תכלית וללא עניין. ולכן חשבנו להקים התיישבות חלוצית רצינית בחבל לכיש. זו אופציה שמוצאת חן בעינינו".

למה לא לגור מעבר לקו הירוק?
"ילדינו הבוגרים באו בתביעה נחרצת לעבור לחברון, ליישובים אחרים. הבן הבכור שלי אמר: אריק שרון ניצח אותנו? שם אותנו בין אשדוד לאשקלון? זה בדיוק מה שהוא חיפש. אנחנו ניתן לו את זה על מגש של כסף?
"מאידך גיסא, אמרתי לילדים: תשמעו, המשימה כרגע היא לקומם את ההריסות, אבל כמובן לא בין אשדוד לאשקלון. לקומם את ההריסות זה קודם כל לבנות בית בהתיישבות בעלת משמעות אידיאולוגית, ובדרום הר חברון מצדו השני זה אזור מאוד מסובך. הכול שם כפרים ערביים. אין לנו גם בעיה להצטרף ליישוב קיים, אלא שיש לנו מחויבות קהילתית. אנחנו רוצים קהילתיות שתהיה בה גם איזושהי תכלית. להישאר בקהילה בניצנים לא בא בחשבון מבחינתנו, זו תבוסה מוחצת מדי, וגם כך הובסנו".

מאמינה שעוד נחזור לכאן
בין ההריסות של נווה דקלים, על רקע נהמות הדחפורים ושאר כלי המשחית, אנחנו פוגשים את שלומית, סטודנטית שגורשה מביתה במושב קטיף ובאה לראות את המקום בפעם האחרונה. "גם כשאני רואה, אני לא מאמינה שיכלו לעשות דבר כזה נבזי ושפל", היא אומרת.

אבל היא לא מצליחה לכעוס על החיילים: "אני מרחמת עליהם כל-כך, הם פשוט אומללים. מי שעשה זאת בזדון, אין ספק שאני לא מוחלת לו בכלל. אבל מי שחספסו לו את הנשמה, שטפו לו את השכל, איך אכעס עליו? אני כועסת על אנשים כמו שרון, שעשו זאת במחשבה תחילה".

עוד תחזרו לגור כאן?
"בעזרת ה'. הייתי עכשיו בבית שלי וראיתי את העצים ליד. התלבטתי אם להרוס כמה שיותר. בסוף אמרתי: עוד נחזור לכאן, הדקלים האלה יהיו ליד הבית שלי, לא חבל?"
נוסעים בחזרה לכיסופים. השלטים שהורו על שמות היישובים מפורקים ומועמסים על משאית. כשחולפים על פני מה שהיה בית העלמין של גוש קטיף רואים רק חול. אין זכר למה שהיה כאן.
מאיר דנה-פיקאר משתף אותנו בתחושותיו למראה החורבן המוחלט: "גוש קטיף לא היה סתם בתים עומדים. זה היה מקום מלא חיים. בכפר דרום ילדים שיחקו בכל מקום. במיוחד בתקופה האחרונה, בכל שעה יכולת לראות אנשים מסתובבים ביישוב, מניינים נון סטופ. אי אפשר לתאר כמה זה מזעזע לראות הגוש במצב כזה".

דנה-פיקאר התגורר שנתיים וחצי בכפר דרום. הוא עבד במיון בבית האריזה של חסלט ושימש כראש מטה כפר דרום. ככזה, יש לו הרבה תובנות ביחס למאבק:
"אנשים נכנסו למגננה בעניין של האלימות, עד כדי כך שלא הרשו לעצמם אפילו להתנגד פסיבית. פשוט קמו ויצאו, ולמרבה הבושה גם התחבקו עם המגרשים שלהם. אפי איתם הגיע לגוש, והדבר הפרודוקטיבי היחיד שראיתי אותו עושה פה זה לאסוף נשק מהיישובים. אתה בעצם אומר בזה: הציבור פה אלים, ומתפקידי לדאוג שהאלימות לא תתממש. הציבור פה לא אלים. שנה וחצי היה פה מאבק הכי לא אלים שאפשר. מי שאלים הוא מי שפורץ אלי הביתה".

"לא נהיה פראיירים"
דנה-פיקאר מבקש גם לבחון מחדש את דרך הגשמת הערכים שהיו ברורים עד כה: "בגירוש מכפר דרום ראיתי לא מעט קצינים עם כיפות וציציות בחוץ. איזה מסר הביא קצין כזה איתו לתפקיד? להיות אדם טוב אפשר גם בלי כיפה. אם אין מסר ציוני ברור, זו בעיה. רבותיהם במכינות לא העבירו מסר ברור או שהורו להשתתף בדבר הזה. צריך לבחון אם מה שעשינו למען המדינה זה כי כך צריך לעשות או בגלל רגשי הנחיתות כלפי החילונים. מי שרוצה לצאת לקורס קצינים, שיבקש לחתום על מסמך שלפיו חוקי התורה יקדמו לחוקי המפקד, ואם אין הבטחה כזו אין לו מה לעשות שם".

לקח נוסף שהפיק דנה-פיקאר הוא "לא להיות פראיירים. לא להיות אלה שרצים קדימה ומתנדבים, מוכנים לספוג הכל בשביל כלום, כי בסוף יוכלו לדרוך עליך. הדבר היחיד שנצרב בתודעה זה שאנחנו פראיירים. שאפשר לגרש אותנו בלי בעיה מהבית, ואנחנו נתחבק ונרקוד עם מי שבא לגרש אותנו".
הוא גם קורא לחשבון נפש ברמה הנהגתית, אם אלה שהובילו את המאבק יכולים להמשיך להוביל. "לדעתי, עד כדי הקמת ועדת חקירה פנימית. לבדוק מדוע 'לעזרת אחינו הגיבורים' נותרה סיסמה חלולה. צריך היה כבר אתמול ליצור אלטרנטיבה להנהגה. יש רבנים ואישי ציבור רציניים שיכולים לקחת אחריות על מאבק. אי אפשר שמאבק על רוח העם יהיה על חשבון ארץ ישראל".

מהפן האנושי, הוא מציין את הקשיים הנפשיים שאליהם נקלעו בני משפחות בעקבות הגירוש: "ברור שילדים נכנסו למצוקות. כשהבת שלי בת השלוש רואה חיילים היא נכנסת ללחץ. ישבנו במלון ועברה שם קבוצת חיילים, היא שאלה מיד: "אמא, מה עושים פה חיילים? הם באו לגרש אותנו?' היא קוראת להם 'הגויים'. אני לא מתקן אותה, אני מעדיף שתחשוב שזה גויים, שיהודים לא מסוגלים לעשות כזה דבר".

הוא מוסיף שיש גם משפחות שסובלות מבעיות פנימיות כתוצאה מלחץ של שנה וחצי. "אבל אנחנו חזקים. זה לא ישבור אותנו".
האוטובוס מגיע למחסום כיסופים, ועוזב את אדמת גוש קטיף בפעם האחרונה. "תם הטקס", מודיע ערן שטרנברג. "הציבור מתבקש לקפל את הדגל ולפרוש אותו מחדש בעוד אלפיים שנה".