בשבע 161: על דעת עצמי

אבי סגל , י"ח באלול תשס"ה

הכדור הוא הכול

יש סיפור ידוע על רבי נחום משטפינשט, שלימד את חסידיו מוסר השכל באמצעות כללי משחק הדמקה. אבל אנו נלמד היום מוסר השכל דווקא ממשחק הכדורסל, וליתר דיוק - ממשחקיה של נבחרת ישראל בכדורסל. הניצחונות הגדולים על לטביה וספרד אמנם קצת הורסים את התיאוריה. אבל קשה לשכוח את החגיגות התקשורתיות המופרזות לאחר שהנבחרת ניצחה מעצמות-על כהונגריה והולנד (למי שאינו בקי בספורט: מדובר בסרקאזם). דווקא אותו טורניר מוקדם מול הנבחרות החלשות יכול ללמד אותנו ארבעה כללי יסוד בנושאי תקשורת, ספורט והחיים בכלל:
* כדאי להוריד ציפיות עד הרצפה, כדי שאחר כך – כל הישג יתקבל בפרחים.
* למרות הפתגם הידוע, אנו עדיין מעדיפים את אליפות השועלים על פני המקום האחרון אצל האריות.
* רוח לחימה צברית עדיין נחשבת כאן יותר מעוצמה פיזית. לתשומת לב צה"ל.
* בתקשורת הישראלית אין בני אדם מורכבים. כל אדם יכול להפוך שם אך ורק למלאך (צביקה שרף החדש) או שטן (צביקה שרף הישן).

פריצת דיסקים

המדור הפעם בסימן מוסיקה ישראלית: על שולחן המערכת - או יותר מדויק: בתוך המערכת שעל שולחני – הצטברו מספר דיסקים ישראליים מהתקופה האחרונה. ובכן, זה הזמן ללבוש את חליפת גל אוחובסקי שלי, ולהביע את דעתי הבלתי משוחדת (טוב, אף אחד לא הציע) על העיגולים הקטנים והמסתובבים שבגללם אין לי כסף לקנות מטרנה לילד:
כשמירי מסיקה התארחה ושרה בתוכנית 'כוכב נולד', רוב המתמודדים היו חייבים להרכין ראש בבושה ולהתנצל על היומרה לקרוא לעצמם זמרים. מסיקה היא הדבר האמיתי, כפי שמעידים התקליטור בביתי ועוד 19999 עותקים שכבר מכרה מאלבום הבכורה שלה. לצד מסיקה, בולטת באלבום נוכחותה של היוצרת קרן פלס, שכתבה והלחינה את שני השירים היפים ביותר לטעמי – 'בקרקס הזה' ו'לשם'. יש לי קצת בעיה עם סדר השירים, שלא לדבר על עיצוב העטיפה. אבל זה באמת בקטנות. רוב השירים נוגעים משמיעה ראשונה, העיבודים יפים, ו-איזה קול!

ומה כבר אפשר לומר על הפרויקט השני של עידן רייכל? מה אפשר לכתוב על אלבום, שכל סינגל חדש ממנו יותר תותחי מקודמו? החיסרון היחיד של 'ממעמקים' הוא, שרוב השירים בו כבר חרכו את גלגל"צ עד שבא לצעוק די. מעבר לכך, זהו אלבום נהדר, טוב אפילו מהפרויקט הראשון. שושנה דמארי נשמעת טוב מתמיד, מאיה אברהם תגלית נעימה, ועידן רייכל גאון – אוי, רק שהעורך לא יבוא בטענות על שאני כותב את המובן מאליו. שירים בולטים: 'יש בי עוד כוח' ו'מכל האהבות'.

ולמשהו ותיק יותר: אחרי אלבום בכורה מוצלח מאוד, הוציא דניאל סלומון את 'רבות הדרכים', הכולל את דואט הנושא המצוין עם דנה עדיני ואת שיר החתונות האולטימטיבי 'אהבה'. שני הלהיטים האלה, שנטחנו ברדיו עד דק, הבליטו שוב את יכולותיו של סלומון כמלחין, מעבד ומבצע, כמו גם את מוגבלותו בכתיבת טקסטים. אלא שחוץ משני הלהיטים, כל יתר הלחנים באלבום מדשדשים בבינוניות. איך אומרת המורה: הבחור מאוד מוכשר, אבל מסוגל ליותר.

את האלבום 'ענה לי' של אהוד בנאי רכשתי כפרס על התנהגות טובה שלו בגוש קטיף. המוסיקה של בנאי לא עשתה לי את זה מעולם, אם כי פעם יצא לי לאהוב שיר של אביתר בנאי, שזה כמעט. סתם. גם מספר הקשבות ל'ענה לי' לא הפכו אותי לאוהד של אהוד, למרות ש'היום' הוא אחלה שיר שבעולם.
לסיום, בואו נדבר קצת על 'המיטב של נורית גלרון' - ואחרינו המבול, טוב? תחילה למחמאות: אלבום האוסף הכפול כולל אינספור שירים מעולים, מ'עד מחר' ועד 'אתה פה חסר לי', מ'יש לי סימפטיה' ועד 'כמו שאני כמו שאתה'. אבל מה שמדכא במיוחד באוסף של גלרון זה ש...זה עושה לי רע, רע, רע, זה עושה לי רע. פתאום מתברר, שהמון להיטים של גלרון מאכלסים את הפלייליסט בימי זיכרון, כמו 'ילדות נשכחת', 'עצוב למות באמצע התמוז', 'כי האדם עץ השדה' ואחרים. הלו, גברת רשף, תחייכי!

כתבו את זה קודם

"חיל הים זקוק לך! אל תקרא את ההיסטוריה של ארצות הברית – עשה אותה!"
(כרזת גיוס לחיל הים האמריקני מתקופת מלחמת העולם הראשונה, מתוך "ההיסטוריה של ארצות הברית" מאת מוריסון, קומאג'ר ולכטנברג.)
רק תחשבו איך היתה נראית מודעה דומה למתגייסים ישראלים בני דורנו: אל תקרא את ההיסטוריה של ישראל! אה, לא קראת, סליחה.

יודע את מקומי

חברת כרטיסי אשראי ידועה, החוגגת בימים אלה 30 שנה, צ'יפרה את לקוחותיה במופע ענק ורב כוכבים בפארק הירקון. מכיוון שעבדכם אוחז דווקא בכרטיס אשראי של החברה המתחרה, חשבתי שיהיה זה אך הוגן להגיע עם אשתי למופע ולשנות מעט את מאזן האימה של הכרטיסים. אז הפקרנו את הילד אצל הבייביסיטר ונסענו.

כשהגענו למקום, התברר לנו שהניסיון הדל שלנו במופעי פארק היה בעוכרינו. בעוד אנו מחפשים לשווא פינה ירוקה ורכה להניח עליה את עצמותינו הזקנות, רבבות צופים אחרים ידעו להביא מהבית שמיכות, כיסאות פלסטיק, כיסאות נוח או מערכות סלוניות מעור. הצפיפות היתה כה גדולה, עד שהחלטנו להתיישב במקום הכי רחוק מהבמה, מקום שהתגלה כמוצלח מאוד, משום שאפשר היה לראות ממנו מסך גדול עם המון פרסומות של חברת האשראי.

המופע נפתח בשורה של כוכבים גדולים – כוכבים שהלקוחות צוברים בכרטיס האשראי. אינספור מנכ"לים ויו"רים הופיעו על אינספור מסכים שפוזרו בפארק, והודו לי אישית על שבחרתי בחברה שלהם. לא היה לי נעים לתקן אותם, ולכן המתנתי בסבלנות למנחה הערב, צביקה הדר. ואכן, הדר עלה לבמה, וכשהבעה של ריקי-גל-מקשיבה-להדר-עוזרי על פניו, הסביר לכולנו איזה מזל יש לנו שזכינו לחברת כרטיסי אשראי נהדרת כזאת, ואיזה יופי שהחברה הנהדרת הזאת עושה עבורנו מופע נהדר כזה.
סוף סוף החל המופע, ואילו תותחים! אביב גפן, נינט טייב, רמי קליינשטיין, אחינועם ניני וריטה. במהלך המופע, גיליתי דבר מוזר ומפליא: כל המעריצים של גפן, קליינשטיין וניני נתקעו יחד בפקקים, וזאת כנראה הסיבה שבפארק נכחו אך ורק מעריצי נינט. רק כשהכוכבת הנולדת עלתה לבמה, הקהל פרץ באקסטזה משולבת של מחיאות כפיים, קריאות עידוד והערות על הגזרה. תגידו שאלו שטויות, אבל אני לא ראיתי אף צופה מתלהב מהדיאטה של רמי קליינשטיין.
האמנים הלכו על בטוח וביצעו את להיטיהם הגדולים, חוץ מנינט שביצעה במקצועיות את להיטיהם הגדולים של אמנים אחרים. אני יכול לתאר לעצמי את הדיונים מאחורי הקלעים על תוכן המופע. "נינט, אל תתווכחי, מאמי - אין סיכוי שניתן לך לשיר משהו מקורי שלך"; "אביב, אתה יכול להביא את דניאל סלומון ללוות אותך בפסנתר, אבל למען השם, אל תיתן לו לשיר סולו!"; "אחינועם, זה יהיה יפה אם תגידי תודה לחברת האשראי שהזמינה אותך לכאן. תעשי את זה, ונגביה לך את תקרת המשיכה החודשית בעוד מיליון שקל".
למען הסר ספק: המופע עבר בשלום ובמקצועיות, ולמעט מספר תקלות מצערות (מקרה שיער של ניני, רמי קליינשטיין מתבלבל במילים, ריטה שוכחת שרוול אחד בבית) הוכיחו האמנים כי הם ראויים לשמם ההולך לפניהם. כי למרות מה שחושבים אצלנו במגזר, מוסיקה ישראלית זה לא רק אריאל זילבר ואהרון רזאל. אני יודע שזה מפתיע, אבל בשנים האחרונות, השמאל מוציא פה ושם מספר כשרונות בכלל לא רעים!